על דיני ישיבת נכרים בארץ ישראל לא כתבו במשך הדורות, מכיון שלא היתה יד ישראל תקיפה והרבה מן ההלכות לא היו נוגעות למעשה בעת ההיא, ומ"מ גם במשך הדורות היו עניינים שהיו נוגעים למעשה, וכ"ש בזמננו אנו.
פרטי הדינים נלקחו הרבה מדברי הרמב"ם בכמה מקומות, אבל נמצאים מקורותיהם בתלמודים ובדברי הראשונים בכל מיני מקומות וכמתבאר.
נאמר בתורה על שבעה אומות "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כ"ג, ל"ג), וכתב ע"ז הרמב"ם בספר המצוות (מצוה נ"א) דמיירי בכל עובדי ע"ז וכן פסק בהל' ע"ז (פרק י' הל' ו'). אמנם בסמ"ג (ל"ת מ"ט) פסק שאינו נוהג אלא בשבעה אומות, וכן דעת הראב"ד בהשגות, ובספר החינוך (מצוה צ"ד) כתב כדעת הרמב"ם. והנה איתא בגמ' איסור נוסף, והוא איסור 'לא תחנם' האמור בדברים ז', ב', והוא נמצא בסוף פרק א' בע"ז בבבלי (י"ט: – כ.) ובירושלמי, ושם מלשון המשנה והגמרא משמע שמדובר בכל נכרי, וברמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ') פסקו לגבי עובד ע"ז (וכן בספר החינוך מצוה תכ"ו), ומשמע שמי שאינו עובד ע"ז מותר, אבל עיי' בהל' ע"ז פ"י ה"ו, שם כתב הרמב"ם להדיא שרק בגר תושב אין איסור זה, וגם הראב"ד לא פליג עליה אלא בשאלה האם שייך היום כשאין היובל נוהג דין גר תושב לעניין זה, אבל ודאי הוא מסכים שגם שאר נכרי אסור.
החילוק בין שני איסורים הללו הינו, שאיסור "לא ישבו בארצך" נוהג בזמן שיד ישראל תקיפה, ואז אסור אפילו להשכיר להם בית להרמב"ם בכל נכרי ולהראב"ד רק בשבעה אומות, ואילו איסור "לא תחנם" נוהג בכל זמן ונוהג בכל הגויים לכו"ע, פרט לגר תושב שדינו שונה. ועיי' חזו"א בהל' ע"ז (סי' ס"ה) ובהל' שביעית (סי' כ"ד).
איתא במתניתין ספ"ק דע"ז וכן נפסק ברמב"ם הלכות ע"ז פ"י ה"ג, שאסור למכור לנכרים בתים ושדות בארץ ישראל. והנה מצד איסור "לא תחנם" אסור למכור לכל נכרי, ואפילו יש לו כבר קרקע בא"י – אסור למכור לו עוד בית או שדה, שנותן לו חניה. ומותר להשכיר להם בתים בארץ ישראל ואין משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע[1].
אף במקום שאמרו למכור ולהשכיר לא הותר אלא א"כ לא עשאו שכונה, דהיינו שלשה סמוכים זה לזה (גמרא שם ורמב"ם שם), וברמב"ם משמע שדין זה הוא רק בשכירות בא"י, אבל בטור ובשו"ע (יו"ד קנ"א, ט') נראה שגם במכירה בחו"ל אסרו, וטעמם משום שכונת היהודים, אבל אם מכר לאחד אין בעיה כזו.
מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום אידם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא יכנס לביתו של נכרי ביום חגו לתת לו שלום, מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש (רמב"ם ע"ז פ"י ה"ה), ומשמע ברמב"ם שדין זה רק בישראל שבין האומות או כשיד הגוים תקיפה (ה"ו שם).
והנה גוי שקיבל עליו ז' מצוות בזמן הזה להרמב"ם אינו כלום, כיון שמבואר בגמ' שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, וא"כ אם יד ישראל תקיפה אין להתיר להם לגור בינינו כלל, אבל הראב"ד חילק וכתב, שלגבי מצוות להחיותו וכדומה הוא מסכים עם דעת הרמב"ם, אבל לגבי איסור לא ישבו בארצך ואיסור לא תחנם די שאנו רואים אותו שנוהג כדין ז' מצוות, אמנם בחזו"א כתב ע"ז (שם בע"ז ובשביעית) שמדובר דווקא כשהוא שלם באמונת ישראל והוא שומר ז' מצוות כמו שישראל שומרים תרי"ג מצוות, אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהן ע"ז ממש, וגם אם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר ולא מפני שצווה כך בתורת משה, ממילא א"א לקבלו כגר תושב גם להראב"ד, וממילא חלים עליו איסורי "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
יל"ע היום שכיון שהשלטונות הכפיפו עצמם תחת אומות העולם במקום תחת תורת ה', באופן כזה הנתונים תחת השלטון הזה ואינם תקיפין עליהם מה דינם בהלכות האלו, שביד ישראל תקיפה אסור אפילו להשכיר לנכרי בית בא"י מצד איסור לא ישבו בארצך[2], וכן לעזור לפרנסם אא"כ קיבל עליו ז' מצוות כהראב"ד, או שא"א בשום אופן, ולהרמב"ם אסור אפילו לעשות עמו סחורה ולסייע בידו לסחורה והוא חומר עצום, ולהראב"ד בזה אפשר להקל גם בז' אומות (לדעתו שכל האיסור רק בז' אומות) שאינו נקרא ישיבה בארצנו, אמנם אם נאמר שאין יד ישראל תקיפה, אין דינים אלו נוהגים היום, ועל כך נדון בהמשך.
הבהרה: בחודש הקודם צוטטו במאמר במדור זה דברי הספרי בכי תצא. אחר שבדקנו שוב מצאנו, כי דברי הספרי הם רק חלקם השני שהובא בלשון "דבר אחר", ואילו שאר הציטוט הוא ממדרש אחר. אעפ"כ, אין בשינוי הדברים כל השפעה על המסקנה העולה מהמאמר, רק נצרכנו להעמיד הדברים על דיוקם.
[1] ופלא א"כ על אותם שמוכרים הקרקע לנכרים בשמיטה, דלהדיא מבואר שאפילו שכירות אסור וכ"ש מכירה לזמן, והטעם שלא להפקיע הקרקע מקדושתה.
[2] בירושלים בין החומות אסורה הישיבה אפילו של גר תושב וכמבואר ברמב"ם פ"ז מבית הבחירה הי"ד, ולכאורה יש לדון יותר בכל נכרי בעניין הזה, וצ"ע.