מגילת רות – כמה השראה קדושה יש בה.
ניתנת לנו הזדמנות משמים להכנס לחדרים הפנימיים ולהחשף אל החומרים המסווגים ביותר, המסמך האותנטי על שושלת מלכם וגואלם של ישראל, דוד בן ישי.
אנו מלווים בעין דומעת את האלמנה העלובה והאומללה, אשר עזבה ארמון מלוכה וכל מנעמי עולם, כבודו ותאוותיו, לטובת כ-ל-ו-ם. לכאורה.
אנו שומעים אותה נושאת את קולה בבכי, ומסרבת להתנתק.
אנו שומעים את חמותה האצילית, מתוך תהום יגונה, מוציאה מפיה את המילים בעלות המשמעות האסונית עבור החמות: "לכנה שובנה אשה לבית אמה. יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה" (רות א ח-ט). "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך" (שם טו). ואני נעמי, כאשר אבדתי אבדתי.
ואז, מתוך מחצב לא ידעו עיט, נחצבות להן המילים הנצחיות המרגשות והקדושות של אם המלכות הקדושה:
"אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין,
עמך עמי וא-להיך א-להי.
באשר תמותי אמות ושם אקבר,
כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך"!
דרשת חז"ל על מילים אלה (יבמות מז:)[1], מעמיקה עוד יותר את משמעות המלים, את הצדקות וההקרבה הטמונה בהן.
נעמי החמות 'נכנעת' ומקבלת את הקרבן.
כמה ניגודיות בין מעמדה המקורי של רות, הנסיכה המואבית היושבת בכבודו של עולם, לבין מעמדה של רות הגיורת הבאה משדי מואב אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום.
היא אפילו אינה סתם גיורת, היא מ–ו–א–ב–י–ת הבאה להסתפח אל עם ה' אשר בתורתו כתוב לאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כג ד). ובזמן שהיא משאירה מאחוריה הכל לטובת היותה גרה גרורה, עדיין לא נדרשה הדרשה המתירה אותה לבוא בקהל – 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית' (יבמות עז.).
מבעד לדמעות המצעפות את עינינו, אנו רואים אותה סועדת את חמותה וממלאת בציות ובהכנעה שאין דומה לה אחר כל בקשה והוראה של החמות, כולל הוראות שמנוגדות לענוותנותה וצניעותה.
'ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה. ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה' (רות ג ה-ו).
תוך כדי שאנו זוכים להכיר את אם המלכות, מבצבצת במקביל מתוך המגילה דמותו הנשגבה של אב המלכות, בועז ראש הסנהדרין, שמשליך את כבודו ומעמדו מנגד, עוזב את עולם החשבונות הרבים ומתמסר אל מה שהוא רואה כחובה לעצמו – הכרת טוב וחסד למי שראויה לו, גם במחיר אישי כבד מנשוא.
בועז מגיע אל שדהו ומבחין בנערה שמתנהגת בצניעות יתרה. כאשר הוא שומע מהנער הניצב על הקוצרים שהנערה שבשדה היא הנערה המואביה השבה עם נעמי, הוא מזדרז לעודד אותה ולהגן עליה: "ויאמר בעז אל רות הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי. עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים" (שם ב ח-ט).
שומו שמים! ראש הסנהדרין, שופט הדור, מי שחננו ה' בשני שולחנות, תורה וגדולה, אינו מקיים בעצמו 'פעמים שאתה מתעלם', כדי להציל עצמו מהבושה והחרפה שהמיט אלימלך על משפחתם בברחו אל שדה מואב ובהינשא בניו אל בנות עם זר. לא, הוא רואה את הדברים בצורה אחרת.
ורות הצדקנית אכן תמהה על המחזה הגדול הזה – "ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" (שם שם י). כתשובה, אנו זוכים לשמוע את קול האמת והצדק מנסר בחלל: "ויען בועז ויאמר לה, הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (שם שם, יא-יב).
אנו ממשיכים להתאבק בעפר רגליהם של רות ושל בועז, עוקבים אחר הליכותיהם בקודש, ומגיעים אל מפגש הפסגות שמתרחש לו בשעת ליל בקצה ערמת הגורן.
רות מהצד האחד, בפסגת ההקרבה ומסירות הנפש, מערה נפשה למות בזה ובבא.
היא אפילו אינה אומרת לחמותה בחשש, כאשר אמר אבינו יעקב בשעתו – "והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה". היא אינה לוקחת ממנה את ההבטחה 'עלי קללתך בתי'.
מצווה ועושה.
ומנגד, אנו חוזים בפסגת הקדושה, הצדקות, הטוב והישר, כאשר תוך כדי שהוא נלפת באישון ליל, אינו נבהל על פיו ולבו אינו ממהר להוציא קללה ואלה על מעשה שלכאורה הוא בזוי, פסול וחצוף מאין כמותו.
כהרף עין, מתוך קורי השינה, הוא נשבע ליצרו מחד, ולרות מאידך, ומשיב לתחיה את נפשה הפורחת, בנועם דבריו: "ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר. ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את" (ג י).
למחרת אנו מלוים אותם לחופה.
אבל טרם נתמלאה סאת יסורי הנסיון.
בבוקר שלאחר החופה, נקראים בני העיר ללוות את בועז למנוחות. רות שבה להיות אלמנה (ילקוט שמעוני רות אות תרח)[2].
רק כעבור מספר חודשים, תחבוקנה רות ונעמי בן. עובד אבי ישי אבי דוד.
מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שזכינו לטעום מצוף אויר הפסגות הזה, לרוות ולהתבסם ולנגוע נגיעה קלה במחוללי דוד מלך ישראל חי וקיים.
אולם הלקח ממגילת רות לא יושלם עד שלא נחוש את הצריבה הנוראית ועד אשר לא תתעטף נפשנו בשום ליבנו אל ההחמצה ההיסטורית הנוראית המסוקרת כמעט בהבלעה בין משעולי המגילה.
בועז לא החזיק במקום הראשון בתור המזכה בעמידה בראשות שושלת בית דוד, קדם לו מישהו אחר!
והמישהו האחר הזה, אשר בפגישתנו הראשונה עמו הוא עוד נושא שם, הופך בהמשך, בכעסה של המגילה, לחסר שם – 'פלוני אלמוני'[3].
המחמיץ האלמוני.
בפגישה הנשגבת ההיא בקצה הערמה, אומר בועז לרות: "ועתה כי אמנם כי גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני. ליני הלילה, והיה בבקר, אם יגאלך טוב, יגאל" (רות ג יב-יג).
יש גואל קרוב ממני! ויקרא שמו בישראל, טוב. אם יגאלך טוב, יגאל. אני ניצב אחריו בתור הגאולה!
בועז אכן פונה אל הגואל שקרוב ממנו ונותן לו את ההזדמנות שלא ניתנה מעולם לבן אנוש, ההזדמנות להיות אבי מלכות ישראל.
"ויאמר בועז, ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו" (ד ה).
אנו הניצבים ממרחק הזמן ויודעים מה מונח על כף המאזנים, כולאים את נשימתנו בחרדה, ומתקשים להאמין למשמע אוזנינו: "ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול" (שם ו).
אוי ואבוי, על זה ידוו כל הדווים.
למרבה הצער והיגון, היה לו לאותו גואל המסרב לגאול 'מה להפסיד'.
עושר שמור לבעליו לרעתו.
היתה לו אשה, היו לו בנים, היתה לו נחלה וממון, גם מעמדו בין הבריות היה טוב, והוא לא ראה סיבה להכניס את עצמו לתוך הצרה הזו.
לא היתה כאן מצות יבום כפשוטה, הוא לא היה מחויב בזה, ואם אריות הסנהדרין מחדשים ומדייקים 'מואבי ולא מואבית', יתכבדו נא לקיים בעצמם – 'קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא'.
ואילו אני, מה לי ולצרה. החיים כל כך טובים ונעימים, למה צריך לקלקל אותם.
אתה לא חייב שום דבר, וגם לא מגיע לך שום עונש. פשוט גלית שאינך אבי מלכות בית דוד.
יש לך בחיים דברים שהם חשובים יותר מכבוד שמים, נעלים יותר מהישר והטוב בעיני ה', אז אתה באמת אינך קשור למידת המלכות, לדוד מלך ישראל חי וקיים, הרגל הרביעית של המרכבה.
לא אתה נענשת ולא בועז קיבל שכר.
בועז אכן ראוי מכל להיות אבי דוד, ואילו אתה מופקע מזה.
כאשר עמד כבוד שמים על הפרק, 'היה לך מה להפסיד' וסרבת להרים את הדגל, אז הפסדת.
מאז ועד עתה לא פסקו הבחירות וההזדמנויות.
שוב ושוב נדרשים בני אדם לבחור בין כבוד עצמם ומעמדם ובין כבוד שמים.
הם תמיד צודקים ואינם מחויבים בדבר. פשוט ניתנת להם ההזדמנות.
אם לא יזכו, יצטרפו למחנהו הגדול של פלוני אלמוני.
אם יזכו, יאחזו בהזדמנות ולא ירפו – "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (ישעיה נו ה).
מוקדש באהבה לחברי 'קדושת ציון' בגלוי, המכריזים ללא מורא 'וגאלתיך אנכי'.
[1] "אמרה לה, אסיר לן תחום שבת – באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד – באשר תליני אלין. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות – עמך עמי. אסיר לן עבודה זרה – וא–להיך א–להי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין – באשר תמותי אמות. שני קברים נמסרו לבית דין – ושם אקבר".
[2] גם אחרי שנתחדשה ההלכה 'מואבי ולא מואבית', היו שם אנשים שאף על פי שלא הרהרו אחרי ההלכה, הרהרו אחרי מעשה בועז. אמרו: מואביה זו, אפילו מותרת היא לבוא בקהל – עד ביתו של בועז צריכה שתתעלה? והבית הזה קודש קודשים הוא למלכות שמים! וכאשר מת בועז למחרת הכנסת רות לביתו, כמה גדולים היו חקרי הלב ברבים מן העם אחרי שראו אותו מעשה. כל מי שטעה ראה בכך יד ה' שהיתה בבועז להענישו על ש'פגם' משפחתו, כשם שקודם לכן נענש אלימלך ונענשו בניו על אותו עוון (ספר התודעה עמוד תקמ).
[3] ע"פ רש"י (רות ד א).