המשך סדרת מחזה ישעיהו, פרק כא
משא גיא חזיון
לאחר שכילה ישעיהו להתנבא על חורבנן של אומות העולם, נושא ישעיהו משא מטלטל – 'מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן' (כב א) על אודות חורבנה של ירושלים, עיר עוז לנו, שתבנה במהרה בימינו. כדרכנו, נסקור תחילה את הנבואה על מובנה הפשוט, אחר ננסה לדלות את צפונותיה.
ירושלים נקראת כאן 'גיא חזיון'. אף על פי שירושלים יושבת בהר, היא נקראת 'גיא' לעומת ההרים הגבוהים ממנה הסובבים אותה, כמו שנאמר 'ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו' (תהלים קכה ב)[1], וכשם שה' הוא מעל עמו כך ההרים הסובבים את ירושלים הם גבוהים ממנה. והיא 'גיא חזיון' כיון שבירושלים היו החזיון והנבואה שפוכים על הראויים להם (איכה רבה פתיחתא כד).
הנביא מקונן על השבר שפקד את ירושלים, וכדרכו מתאר תחילה בצבעים חיים כיצד תיראה ציון בשעת נפילתה, ופותח בדברים אל ירושלים אהובתנו ואומר לה – 'מַה [קרה] לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת' (א) כדי לראות את המלחמה וכדי להילחם באויב.
איך יתכן וציון אשר תמיד '[קול] תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה', ועתה – 'חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה' (ב), אלא גוועו ברעב ובמגפה. איך הושפלה כל כך, עד אשר 'כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד, מִקֶּשֶׁת [- מפחד הקשת נכנעו ו]אֻסָּרוּ, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו, [ורק אלה שהיו] מֵרָחוֹק בָּרָחוּ' (ג)[2]. וישא הנביא את קולו נאם ה' בשבר נורא – 'עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל שֹׁד בַּת עַמִּי' (ד)[3].
אחר התיאור על אודות האסון וההשפלה שיפקדו את ירושלים בעת חורבנה, מגולל הנביא נאם ה' את הסיבות החומריות והרוחניות לכך – 'כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַא-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן, מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר' (ה). לדעת מפרשי המקרא 'מקרקר קיר' היינו הורס הקיר שהוא חומת ירושלים, 'ושוע אל ההר' היינו קול שועה העולה מן הנמלטים להר (רש"י, רד"ק ומלבי"ם). אולם לדעת חז"ל הכוונה על ה' שהוא 'מקרקר קיר ושוע אל ההר', והיינו שהוא מרים קול יללה וזעקה על הר ציון ששמם[4].
וממשיך בתיאור סדר הכוחות שעטו על ירושלים להחריבה – 'וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה [מלאה חצים], בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים, וְקִיר [- אנשי המקום 'קיר' (רש"י ואברבנאל)] עֵרָה [-גילה] מָגֵן' (ו) לקראת מלחמתו בירושלים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב, וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ [-שׂום השימו את פניהם] הַשָּׁעְרָה' (ז). או אז – 'וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה' (ח) שהיה מגן עליו, כלומר, כאשר ראה יהודה את סדר הכוחות שהתקבץ לעלות על ירושלים, איבד את הביטחון המופרז שהיה לו, וכביכול נגלה מעליו מסך ההגנה[5].
כל זאת היתה רק ההכנה לחורבן ירושלים, אולם היה עוד בידם לעצור בעד המשחית אם היו מגיבים נכון לסערה המתקרבת, אולם בני ירושלים לא הגיבו נכון אלא – 'וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק [רב ששכן אצל] בֵּית הַיָּעַר' (ח) שבירושלים, 'וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ, וַתְּקַבְּצוּ [לצורך הטיט הנדרש לסתימת הבקיעים] אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה, וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם [לדעת אלה מהם ניתן לנתץ], וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים [כדי] לְבַצֵּר הַחוֹמָה, וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם [החיצונה והפנימית] לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה' (ט-יא) כהכנה לקראת המצור הקרב ובא. אבל את העיקר שכחתם – 'וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ [של עיר דוד] וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם' (יא).
חז"ל מדגישים כי עיקר הבעיה אינה החריצות וההשתדלות להגנה, אלא העדר ההבטה אל הקב"ה עושיה ויוצרה והביטחון בו במקביל להשתדלות ההגנתית הנצרכת, וזו לשונם – "ולא כבר עשה חזקיהו כן, הלא כתיב 'ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה' וגו' (דברי הימים ב לב ה). אלא חזקיה בה' א-להי ישראל בטח, אבל אתם לא הבטחתם, היינו הוא דאמר 'ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם'" (איכה רבה פתיחתא כד, מובא גם בפירוש רש"י).
לא זו בלבד, הם אף זלזלו בהזדמנות האחרונה שניתנה להם לשוב אל ה'. ויהי כאשר התרגשה ובאה הצרה – 'וַיִּקְרָא אֲ-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק' (יב) לשוב עד ה' מדרכם הרעה. 'וְהִנֵּה', לא רק שאין היענות בציבור, אלא 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן', והמה אומרים בלעג למראה הפורענות המתקרבת, הבה נספיק 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי [הרי] מָחָר נָמוּת' (יג) במלחמה. חילול ה' הנורא בנאצה זאת גרם לנביא לאמר נאם ה' – 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְ-בָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲ-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת'[6] (יד).
משא גיא חזיון מקביל לשירת דודי לכרמו
אם נתבונן באפיוני משא זה, נבחין בהם דמיון בוהק לשירת ישעיהו לעיל (פרק ה) – 'אשירה נא לידידי'. גם שם קובל ישעיהו על הבוחרים בחומר הנפסד תחת הבטה אל פועל ה' ומעשהו – 'הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ, מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם, וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (יא-יב).
שם גם מתואר העונש שהוא חורבן המקדש, גלות ושבר העם המתים מרעב וצמא ולא מחרב מלחמה – 'וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר [- כענין 'ויגל את מסך יהודה'], פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס, לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא' (ה, יג).
גם שם קובל ישעיהו על מנאצי ה', אשר משכו את 'העון', כענין 'העון הזה' הנאמר כאן במשא גיא חזיון שהוא חילול ה' כמו שאמרו חז"ל (יומא פו ע"א), ולא חשו לשוב בתשובה כאשר הוזהרו מפני הפורענות הממשמשת ובאה מן הגוים הבאים עליהם מרחוק – 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה, הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה' (יב-יג). 'לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְ-בָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ (כד), וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא' (כו), כפי שישעיהו מרחיב שם בתיאורים איומים.
תקות ה' מישראל להיות ראויים לנבואה
הבה נראה איך נבואות אלה משלימות אשה את אחותה. כי הנה שירת ישעיהו פותחת במשל הכרם שלא צלח, ככתוב – 'אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ, וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי, מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים'. משמע שיש כאן שתים רעות, האחת היא התנפצות התקוה לעשות ענבים, והשניה היא שהכרם הפיק 'באושים'.
ויש לתת את הדעת מהו הנמשל, מהי התקוה המרכזית של הקב"ה מעמו ישראל. במהלך השירה יש מספר דוגמאות ל'באושים', כמו: 'מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ' (ח) שהוא השגת גבול; 'הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם' (יא); 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר' (כ); ועוד כהנה ככתוב שם. אולם כאשר נתבונן מהם ה'ענבים' המקווים נמצא לכאורה רק את הכתוב – 'וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (יב). הענין טעון ביאור, מהי תקותו הגדולה שיביטו את פועל ה' ויראו את מעשיו ידיו.
בתורה מצאנו פעם אחת בו הביע הקב"ה את תקותו מעמו ישראל, והיא במתן תורה אז אמר ה' למשה – 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים'. אין מדובר ברצון וחפץ המכוונים למשהו או מצב מסוים, אלא תקוה רוחבית למציאות מושלמת. מדברי חז"ל (מדרש תהלים יד) אנו למדים כי הגשמת תקותו של הקב"ה להיות 'לבבם זה להם וגו' כל הימים' היא המפתח לנבואה, ועיקר כל זה הוא בציון, וזו לשונם –
"את מוצא שתי פעמים כתיב בספר תילים 'מי יתן מציון ישועת ישראל', אחת בספר ראשון (יד ז), ואחת בספר שני (נג ז). ולמה? אמר ר' לוי: כנגד הרב וכנגד התלמיד. הרב זה הקדוש ברוך הוא שאמר 'מי יתן והיה לבבם זה להם', התלמיד זה משה שאמר 'ומי יתן כל עם ה' נביאים' (במדבר יא כט). ולא נתקיימו דברי הרב ודברי התלמיד בעולם הזה, אבל לעתיד לבא מתקיימים דברי שניהם, דברי הרב – 'ונתתי לכם לב חדש' (יחזקאל לו כו), ודברי התלמיד – 'אשפוך את רוחי על כל בשר' (יואל ג א)".
הקְבלת תקוותיהם של הקב"ה ומשה יחד, מראה שאין אלה תקוות מנותקות, אלא הן קשורות זו בזו, כי התנאי לנבואה הוא שיהיה 'לבבם זה להם וגו' כל הימים'. כי הנה המקרא ביחזקאל המבשר על אודות הלב החדש העתידי, מתאר אותו כך – 'וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם' (שם כו-כז). הרי שמילוי תקות ה' הוא על ידי הרוח החדשה שתינתן בקרבם.
והנבואה, שהתפשטותה היא תקותו של משה, מתוארת במקרא כרוח ה' הנחה על המתנבא, אשר כתוצאה ממנה הוא מתנבא וחוזה. כענין שנאמר בנבואת שבעים הזקנים – 'וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ' (במדבר יא כה), וכן בדברי שמואל אל שאול – 'וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם' (שמואל א, י ו), וכך במקומות רבים במקרא. וכאשר הנביא נדבק באופן מוחלט כל כך עם ה', מתגלים אליו דברי ה' ונסתרותיו[7].
אמונים על הכלל שקבע רבי זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא שמידת הקב"ה היא כי רק אדם המלא בתכונה טובה יכול לקבל ממנה עוד (ברכות מ ע"א)[8], הרי שרוח ה' לא תחול אלא על איש אשר רוח א-להים בו. לכן תקות ה' ומשה אחת היא, והיא שבני ישראל ידבקו דבקות מוחלטת בה' א-להיהם, אלא שתקוות הקב"ה מתבטאת בציפייתו מעם ישראל להיות ראויים לדבקות בו, והוא 'לבבם זה' שהיה להם במתן תורה. ואילו תקות משה המייצג את ישראל מול ה', היא צפייתו מהקב"ה להחיל עליהם את רוחו כמו שנאמר – 'וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם', ובכך תשתלם הדבקות המוחלטת.
עתה תובן היטב שירת ישעיהו. תקות בעל הכרם לעשות ענבים היא תקותו של הקב"ה להיות 'לבבם זה' להם כל הימים, אשר כתוצאה מכך יהיו ראויים להחיל עליהם רוח ה', ובכך יוכלו להביט את פועל ה' ולראות את מעשה ידיו. אולם בדורו בחרו להתהולל בחומר, 'וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ'.
כך גם ב'משא גיא חזיון' המקביל לשירת ישעיהו, במשא זה מתייחס ישעיהו לירושלים בעיקר מצד היותה מקום הנבואה – 'גיא חזיון', ועיקר קובלנותו היא על שלא הביטו אל עושיה ויוצרה, והיינו על שלא מימשו את פוטנציאל הנבואה והחזיון שבירושלים, אלא בחרו להתהולל בחומר. ומשכך מתברר כי ישעיהו מקונן בזה על חורבן ירושלים מצד סתימת שבילי הנבואה שתתגלגל בעקבותיו, כפי שקונן ירמיהו – 'גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'[9] (איכה ב ט). והיא תקות ה' מעמו שהתנפצה, כפי שמתואר בשירת ישעיהו.
תקוה כל כך עמוקה ולוהטת כשהיא מתנפצת, מביאה לזעם וחרון אף נורא, ועל כך יצא הקצף בדברי הנביא בצורה בלתי רגילה – 'לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְ-בָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ, עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה' (ה כד-כה), 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְ-בָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲ-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת' (כב יד).
נמצא איפוא כי ראשית החורבן כרוך באיבוד הנבואה, פסגת הדבקות בא-להי ישראל. אולם מובטחנו על ידי נביאיו כי לעתיד, לאחר גמר שעבוד ישראל והתקבצותם מנפוצותיהם, או אז – 'וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם' (יחזקאל לו שם). ואז תשתפך רוח נבואה על כל עם ה' – 'וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה" (יחזקאל לט כט); ונאמר – 'וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ' (יואל ג א).
[1] משמחי לב לרבי רפאל בירדוגו זצ"ל [ממרוקו, נפטר בשנת תקפ"ב].
[2] חשוב לציין את דבריו הנוקבים של האברבנאל – "אחשוב שהיה מהכוונה הכוללת בנבואה הזאת להוכיח את בני ירושלם על חולשת לבבם, והיותם בלתי לוחמים בבוא נבוכדנצר על ירושלם כדי למלט את העיר או להנקם מאויביהם כראוי, ושלא היו גם כן בהם מדת הנדיבות, כי כל מאוייהם היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, ויקונן הנביא על חסרון יושבי ירושלם ופחיתותם וכמו שיתבאר בכתובים … והיתה תלונתו וצעקתו, שבני ירושלם בבוא עליהם צרה וצוקה, הלכו בלא כח לפני רודף, ולא עצרו כח להלחם באויביהם, ולא נמצא בהם החריצות וההשתדלות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לתשועת המלחמה …", יעו"ש.
[3] יצוין, כי השימוש בביטוי 'בת עמי' אופייני לירמיהו בלבד, הוא מופיע במקרא רק בירמיה ובאיכה שגם היא נכתבה על ידי ירמיה, וזו הפעם היחידה בה משתמש נביא אחר בביטוי זה.
[4] דברי חז"ל הם במסגרת פירוש רחב שנתנו למקראות אלה, לפיו הם נסובים על אירוע מצמרר שקרה בשעת חורבן המקדש – "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור. ועליהן קונן ישעיה הנביא 'משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה'. אף בהקדוש ברוך הוא נאמר 'מקרקר [- לשון יללה (רש"י)] קר ושוע [- שוועה (רש"י)] אל ההר'" (תענית כט א).
[5] רש"י ורד"ק פירשו שההגנה שהיו בוטחים בה היא בית המקדש, ועתה הסתלקה הגנה זו כאשר ראו שאין הוא מועיל להם להימלט מן הפורענות הממשמשת ובאה. הדברים מבוססים על דברי חז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א) שדרשו מפסוק זה כי החורבן שהשיתו בעוונותיהם בני-דור-חורבן-הבית-הראשון נחשב להעברת תקרת בית המקדש, [לעומת חורבן הבית השני שהוא 'ערו ערו עד היסוד']. יצוין, כי אכן עיקר קדושת הבית היא תלויה בתקרת ההיכל, שכן כיסוי המשכן נקרא 'המשכן' סתם (שמות כו א), וכן ההלכה היא שאם נפחתה תקרת ההיכל אין מזין בו את הדם שנאמר 'אהל מועד' ועיקרו של אהל הוא הסיכוך (זבחים מ ע"א).
[6] כך פירש רד"ק. אולם חז"ל (חגיגה ה ע"ב) מייחסים את המקרא של 'ויקרא וגו' לבכי ולמספד' וגו' אל זעקות האבל הבכי והנהי כביכול של הקב"ה על חורבן המקדש. לפי זה התואנה 'והנה ששון ושמחה' וגו' מתפרשת כהמשך של 'ולא הבטתם אל עושיה' וגו', או שהוא קובלנא על שאין איש שם על לב להתאבל על חורבן המקדש, אלא הם ששים ושמחים והוללים בקריאה מתריסה – 'אכול ושתו כי מחר נמות'. ועל העון החמור הזה נגלה באזני ה' שהוא לא יכופר עד תמותון, כיון שהוא חילול ה' וכבודו (יומא פו ע"א, ראה חידושי אגדות מהרש"א שם).
[7] ראה דרך ה' לרמח"ל (ח"ג פ"ג) – "…הנבואה. וענינה, שיגיע האדם ויתקשר בבורא ית"ש ויתדבק בו דביקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו יתברך … ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו … יתלַוה לזה ידיעות והשכלות, כי אמנם ישיג על ידי זה ענינים אמיתים ונכבדים מאד מסתרי סודותיו יתברך, וישיגם בבירור בדרך ההשכלה הנשפעת שזכרנו, וביותר כח מבעל רוח הקדש…"
[8] וזו לשונו – "ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק; אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן – מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע', 'אם שמוע' – 'תשמע', ואם לאו – לא תשמע."
[9] מפני היותם בגלות (מורה הנבוכים ח"ב פל"ב). וכן אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים (בבא בתרא יב ע"א).