הנה עומדים אנו בפתח חודש אדר, "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט', כ"ב), כן יהפוך לנו ה' אבלנו לששון במהרה לתת לנו פאר תחת אפר.
והנה נקרית לפנינו הזדמנות לעסוק בנושא שראוי לתת עליו את הדעת.
בימינו ימי קיבוץ הגלויות, רבו כמו רבו בתוך קהל שומרי התורה מיני שיטות רבות, זה אומר בכה וזה בכה, זה ממקד את עבודת ה' בעניין אחד, והאחר בעניין שני, נהרא נהרא ופשטיה, כולם חכמים כולם נבונים וכולם יודעים את התורה.
ואף לגבי היחס למציאות זו – רבו הדעות. יש האומרים "שבעים פנים לתורה", "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ע"כ אין הם מייחסים כל חשיבות לבירור, דרישה וחקירה אחר רצון ה', אלא כל הרוצה ליטול את שם ה' – ייטול.
מאידך, יש האומרים ש"הן יראת ה' היא חכמה" שכן בלשון אידיש קורין לאחת "אֵין", וע"כ כל אשר יצא לדעתם מהכלל – כפר בעיקר…
והאדם הישר עומד בין השבילים בגן המבוכה ואינו מוצא ידיו ורגליו בביהמ"ד… ובבואו אל הקודש לחפש דרכיו ולחקורה איזה דרך ישכון אור, תועה הוא בשדה, ואף שרוצה לפנות כל פניותיו דרך ימין – יש האומרים לו על ימין שהוא שמאל ויש האומרים על שמאל שהוא ימין, עד אשר תשכח ימינו ולא ידע בין ימינו לשמאלו, ובין ארור המן לברוך מרדכי…
והרי האמת נעדרת והבלבול משתולל…
הדבר הקשה שבמציאות זו הוא, שלכל שיטה ישנם מקורות וסימוכין, אשר על ידיהם נעמדים הדברים, ומקשים על האפשרות לברר את הבר מן התבן, ולהבדיל בין קודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.
ואכן עלינו להשתדל ככל יכולתנו להיצמד לדבר ה', העולה מן המקרא ומדברי חז"ל ומפרשיהם המוסמכים והמוסכמים, ולא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין ליבטל ממנה.
אך מדבר אחד צריכים אנו לזהירות יתירה. תורת ה' תמימה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, בה מצוות רבות, עניינים רבים והנהגות שונות ומגוונות.
ואנו כבני אדם, נוטים להיתפס לעניינים מסוימים, ע"פ נטית נפשנו או דעתנו, ועלולים להחזיק בנושא אחד כדבר מרכזי יותר או חשוב יותר.
ובדבר זה נמצא מקום למכשול.
ישנה מציאות, בה אנשים נוטלים חלק בתורה ומפתחים ממנו "אידיאולוגיה", עד שנושא מסוים הופך להיות מרכזי בהנהגת חייהם ומעמידים אותו כנקודה המרכזית שהכל נדחה מפניה.
נבוא נא להתבונן בפרק מן המקרא, אותו נקרא בעז"ה כהפטרה לפרשת זכור, הלוא הוא "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל א' ט"ו).
שאול מלך ישראל נצטווה לקיים את מצוות התורה – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה, י"ט). וכך נאמר לו על-ידי ה' ביד שמואל – "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו, והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו, ג'). אך שאול נכשל בדבר, ואינו מקיים את דבר ה' הכתוב בתורה כמצווה עליו ע"י הנביא.
כיצד קורה דבר כזה?? מלך ישראל, 'בחיר ה" (שמואל ב' כ"א, ו'), שהכתוב מתארו כ"בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו" (שמואל א' ט', ב'), איך נפלו גיבורים?!
מתוך זהירות רבה בכבוד שאול מלך ישראל [עיין יומא כ"ב:] ננסה על-פי ענ"ד להתבונן בדבר, מה אנו יכלים ללמוד מכך, בעז"ה, שהרי רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה.
הגמ' מעמידה אותנו על הנקודה. שאול המלך ידוע כאיש עדין, טוב, עניו וצנוע. ללא שום דופי. "שלא טעם טעם חטא" (שם), "נחבא אל הכלים" (שמואל א' י', כ"ב), "בא אחרי הבקר" (שם י"א, ה') אחר שכבר התמנה למלך, ואף כשבני בליעל בזוהו – היה כמחריש (שם י', כ"ז). והנה הוא מצווה בדבר הפכי למידותיו. הוא מצווה "ולא תחמול"!
אך מה עשה שאול? "'ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל' (שם ט"ו, ה') – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה…" (יומא שם).
שאול לומד כאן לימוד מתוך התורה! חיי אדם אינם דבר של מה בכך! "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם"! (בראשית ט', ו'). וכן, ההשחתה דבר רע הוא! כמו שציוותה התורה על בל תשחית. וזו אמת! זה דבר ה'! יותר מכך, עניין הרחמים והטוב ותיקון העולם הוא נושא מרכזי ביותר ברצון ה'! להיות חנון ורחום זו הליכה בדרכי ה'! וכל שאינו בעל מידות אלו – 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים' – אינו ראוי להידבק בעמ"י. איך יתכן שלא לחמול?? איך יתכן להשחית בהמות טובות וקטנים שלא חטאו?? ואכן אף הבת-קול אומרת ששאול נהג בצדקות, אלא שהיה צדיק הרבה. יש דבר כזה, יותר מידי צדיק!
וזה מה שמוכיח אותו שמואל: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה'…" (שמואל א' ט"ו, כ"ב – כ"ג). כאשר נושא, גם אמיתי ותורני, הופך להיות מרכזי ויוצא מהמיקום המדויק שלו – זו מאיסת דבר ה'! כי דבר אחד הקב"ה דורש מאיתנו, לשמוע בקולו! כדברי ירמיהו: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם". (ירמיהו ז', כ"ב – כ"ג). רק את זה. שמעו בקולי. ואף שהקב"ה אכן ציוה את משה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב) – אין הזבחים המטרה, אלא העבודה, השמיעה, "נעשה ונשמע"!
אך אחר שאדם בנה במה לעצמו והעמיד לעצמו "אידיאלוגיה" שמבוססת על עיקרון אמיתי – קשה מאוד לשכנע אותו שאינו צודק! שהרי לפי דעתו, זה רצון ה'! כעניין מה שכתב במס"י לגבי העצל: "ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה." (מס"י פרק ו'). וכך גם במידות נוספות שמטות את לב האדם.[1]
הנה נמשיך לעיין בפרק זה. כאשר שמואל מוכיח את שאול על שלא ביצע את המצווה, שאול מצהיר שעשה כראוי! "ויבא שמואל אל־שאול ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימתי את־דבַר ה'!… (י"ג). אומר לו שמואל – … ולמה לא־שמעת בקול ה' ותעט אל־השלל ותעש הרע בעיני ה'. ויאמר שאול אל־שמואל אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר־שלחני ה' ואביא את־ אגג מלך עמלק ואת־עמלק החרמתי. ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה' אלקיך בגלגל" (י"ט – כ'). שמואל מעיר לשאול על שחמד את השלל ולכן עבר על דבר ה', ושאול טוען שלא כך! לדבריו, היתה כאן סיבה אמיתית וטובה לכך שהניחו את הבהמות. אך למעלה, בתיאור מה שהיה בפועל, הפסוק אומר דבר אחר! "ויחמל שאול והעם על־אגג וְעל־מיטב הצאן והבקר והמשנים וְעל־הכרִים ועל־כל־הטוב ולא אבו החרימם וְכל־המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו!" (ט'). כאן לא מוזכר שרצו להקריב לה', אלא שחמלו, שראו דברים טובים ונחשקים וחשקו בהם. רק אח"כ, באזני שמואל, מסביר שאול שהסיבה היא "למען זבוח"! ואין לומר ששאול העיז פניו לשקר נגד פני הנביא, אלא באמת כך חשב! באמת נראה היה לו שדן כהוגן, אך הנביא מגלה לנו, שלא זו היתה הסיבה האמיתית, אלא שאכן חמלו על השלל ולא אבו החרימם, ואפילו אחר שמודה שחטא – אומר שירא מפני העם, ואינו אשם בדבר… .
וכיוון שאדם כבר אינו ממושמע אל דבר ה' לבדו – אפילו ה"אידאולוגיה" בה החזיק שוב משתנה לנגד מציאות חדשה. כמו שאמרו שם בהמשך – "ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה". ועל זה אמרו במדרש: "רשב"ל אומר כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז', ט"ז). כי אם אדם לוקח נושא ומאדיר אותו ע"פ רצונו – למעשה הוא נעשה עבד ליצרו ואל כל אשר יחפוץ יטנו, בלא שישים אל ליבו, שאין האמת מנחה אותו, אלא משיכה כזו או אחרת.
ואם לא די ברעה זו, אדם כזה אף יוצא להילחם נגד אחרים אשר אינם הולכים בקו בו הוא מחזיק, ואף שכל הנתונים מורים שלא כדעתו – אין הוא מוותר! כך רואים אצל אויבי דוד, דואג ואחיתופל, שאף ששנים רבות דוד מלך בישראל, "לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א' י"ח, י"ד) – עדיין מסרבים לשנות את דעתם, אפילו בפני המציאות! רק בבנין ביהמ"ק נהפכו פניהם כשולי קדירה ונאלצו להודות שה' בחר בדוד. איך קורה כדבר הזה?? "טינא היתה בליבם" (חגיגה ט"ו:). טינא פירושו טיט (ראה דניאל ב', מ"א). כלומר ליבם לא היה נקי. היו להם כל מיני נטיות פנימיות שהם אלו אשר כיוונו אותם לקבוע את דעתם ואת השקפתם. ע"כ אף שהיו גדולים בתורה – תורתם נעשית להם סם המוות וטרדתם אף מחיי עוה"ב. "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים"(ישעיהו ה', כ' – כ"א).
ולעומתם – דוד המלך שכל חפצו לטהר את ליבו לפני ה', ללכת בתום לפניו, מתנהג בהתנהגויות הפוכות לחלוטין זו מזו, "הוא עדינו העצני – בשעה שהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן ט"ז:). מצד אחד, "עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח', ט"ו), ומצד השני, נלחם בחוטאים ובאויבי ה' באכזריות ללא כל חמלה [ראה שמואל ב' ד', י"ב; ח', א'; י"ב, ל"א; דהי"א כ', ג']. כי עבד ה' עושה את דבר ה' בלא להעמיד לעצמו כל דעה אישית, וזה הוא "איש כלבבו" (שמואל א' י"ג, י"ד) של הקב"ה, זה הוא משיח ה'[2].
וכמו שראינו, מי שממקד את רצון ה' בדבר אחד יותר מאחר, ואינו קשוב לשמוע את דבר ה' – לכל אשר ילך עלול להכשל. מי שמעמיד את ה"הומניות", עניין הרחמים והעדינות כ"אידאולוגיה"- יקשה עליו לקנא לדבר ה' ולנקום את נקמת ה' מאויביו, ובכך הוא מתאכזר על הרחמנים. מי שמעמיד את ארץ ישראל כ"אידיאולוגיה" עלול להכשל בחטא המעפילים ולפעול למען הארץ גם נגד רצון ה'. מי שהעמיד את נושא הקרבנות כ"אידאולוגיה" – עליו אמר הנביא: "הגנב רצח ונאף…ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה.. ואמרתם נצלנו.."! (ירמיהו ז', ט'). מי שמעמיד את ה'צדיקות' ודקדוק ההלכה כ"אידאולוגיה" – זהו "חסיד שוטה"- ממבלי העולם, שעלול לראות אשה טובעת בנהר ואומר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה" (סוטה כ"א:). מי שמעמיד את השמיעה לחכמים כ"אידיאולוגיה" – עלול לעשות כדבריהם גם כשהוא ראוי להוראה וידע שטעו (הוריות ב:). מי שמעמיד את רגש ההתלהבות בקיום המצוות כ"אידיאולוגיה" – עלול להכשל ולוותר על מצוות 'פחות מלהיבות' ועל דקדוק בהלכה, לטובת ההתרגשות. ואפילו מי שמעמיד את לימוד התורה כ"אידיאולוגיה"- עלול להכשל ולוותר על מצווה עוברת ושאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים (קידושין ל"א.), ועליו אמרו: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו" (אבות ג', י"ז). תחת כל אלו, דבר אחד בלבד אמור להיות ה"אידיאולוגיה" של היהודי, "כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח', י"א).
ושמא יאמר אדם – היאך אני לומד תורה מעתה? אם גדולים וצדיקים נכשלו בדבר זה, איך נתהדר לפני מלך ונעמוד במקום גדולים? ע"כ אמר שלמה בחכמתו, "תומת ישרים תנחם" (משלי י"א, ג'), "הולך בתם ילך בטח" (שם י', ט'), "בטח על ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען" (שם ג', ה'). ע"י שאנו ערים ומודעים למכשול הזה, ע"י שנשים את לבנו להבין מהיכן בא רצון זה, האם אנו אכן שוקלים ללא הטיה, אכן נוכל בעז"ה לכוון לרצון ה', כמו שכתב שם במס"י: "והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם, קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. אם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה (מס"י שם). ולא קולא בלבד צריכה בדיקה, אלא גם חומרא והתחסדות, כמו שכתב והאריך בפרק מיוחד לדבר זה (פרק כ'): "מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו אשרי אדם עוז לו בך (תהלים פ"ד) וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים. אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול. דהיינו או אם הכוונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיוןבמה שיוכל לעיין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי, תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה: "רגלי חסידיו ישמור", ודוד כמו כן אמר: "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו" (תהלים ל"ז)".
הרינו למדים, שלא בשמים היא! כל הדרוש הוא לוודא שאכן רצוננו לעשות רצונו, ולא התרשלנו בעיון. ואח"כ – לבטוח בה'. [ואם בדרגה זו נכונים הדברים, עאכו"כ במי שלא הגיע לדרגה זו, אם כנה הוא עליו לבחון את דבריו, האמת אתו, ואם אינו יכול – יזהר וידע שמועד הוא לטעות, ויתייחס לדעתו בזהירות הראויה.] וע"י שנשתדל לברר את האמת כפי כוחנו, נזכה שיערה ה' עלינו רוח ממרום, יטהר את לבנו לעבדו באמת, יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. ומהרה יקיים לנו את דבריו הנאמרים באמת ע"י נביאו: "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם …כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם.. נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" (ירמיהו ל"א, ל' – ל"ג).
[1] כגון מה שכתוב: "כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי" – משלי ד' ג'
ופרש"י: "כי בן הייתי לאבי – אם תאמר שלמה היה שונא הבריות שהזהירן על הגזל ועל העריות דבר שנפשו של אדם מתאוה להם…" להוציא מלבך שתוכחתו של שלמה נובעת ממידות רעות, דבר המצוי אצל מוכיחים.
[2] כתב הגר"א ב"אמרי נועם" ברכות לג: וז"ל: "…לפי שאין השלמות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מידות הפוכות דהיינו מידת הרחמניות ומדת אכזריות. לפי שכשהאדם נוהג במידה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא י"ל שכך הוא טבעו, אבל כשיש לו שני מידות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק. לכך נתן הקב"ה לישראל מצוות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה… ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה… לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מצות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב… וז"ש בעקידה "עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה". וקשה, מאי לשון "עתה ידעתי", והלא הוא היה צדיק גם מקודם לכן? אבל לפי מה שאמרנו אתיא שפיר, לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאד, שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים, אבל המידה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו, והיו אומרים שאברהם איננו צדיק גמור, אבל בעקדה שעשה מדת אכזריות גם כן, עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור…וזה שאמרו, לעשות נקמה בגוים.. הדר הוא לכל חסידיו, ר"ל שאע"פ שהם חסידים שנוהגים במדת רחמים אעפ"כ יעשו נקמה בגוים שהוא מדה הפוכה, וזהו הדר להם." וראה עוד בביאורו למשלי ל', י"ז.