כבר הארכנו בעבר אודות אחד מעקרונות היסוד של 'קדושת ציון', הלא הוא מהות התקופה בה אנו חיים. ונחזור שוב על עיקרם של דברים.
'קדושת ציון' מעלה על נס את דבריהם של רבים מגדולי ישראל בדור האחרון על היותה של התקופה של המאה האחרונה, כמהפך בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא, בה החל להוציא את העם היהודי מתחת ידי הגויים, לכנס את נדחי ישראל חזרה לארץ הקודש, השיב לכאן שלטון יהודי והוביל הנהגה בנסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, תוך הרמת קרן ישראל. וזאת, בשונה מהנהגתו בגולה. כמו-כן העמיד ה' את ארץ ישראל כמרכז הרוחני והתורני הגדול והמשובח בעולם, שלא היה כמותו מאז החורבן, ובמקביל הפכה ארץ ישראל השוממה בימי הגלות למעצמה פורחת של כלכלה וחקלאות ונתינת הפירות בעין יפה לבניה בוניה, שאין לך קץ מגולה מזה, וכדברי חז"ל, עד שכל העולם עומד בתור לרכוש את מוצריה וללמוד ממנה כיצד מנהלים ארץ[1].
כל זאת, כמובן, מבלי להתעלם מהמצב הרוחני השורר במדינה, ומבלי לשכוח את מעללי ראשי הציונות בחינוך הדור הצעיר בשנות הקמת המדינה ואת החטאת הרבים הנוראה שהתרחשה אז[2], כמו גם את חובת הזהירות שלא להשתתף עמם בתוך מערכותיהם, שלא יבולע לנו ולבנינו. אלא שעל אף כל זאת, יש כאן כבשי דרחמנא, שאבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה, ועל ידם הקב"ה בונה מחדש את קומת כלל ישראל בארץ ישראל, למרות רצונם ועל אפם וחמתם שהתכוונו בדיוק ההיפך. ובעל כרחם נעשים הם לכלי משחק בידי הקדוש ברוך הוא להוציא לפועל את רצונו, ומאת ה' היתה זאת – היא נפלאת בעינינו.
בחודשים האחרונים, מאז שמיני עצרת בו פרצה המלחמה הנוכחית, נראה לכאורה במבט ראשון, כי אירעה נסיגה במהלך הא-להי שמתנהל כאן במאה האחרונה.
המדינה, שחרטה על יסודה לאחר הפוגרומים והשואה את הסיסמא 'לעולם לא עוד', ששוב דם יהודי, כבודו ורכושו לא יהיו למרמס, ובשערי מדינתו שוב לא יבוא צר ואויב – נפלה על פניה.
שוב בא בשעריה צר ואויב, באותה עוצמה ושנאה ואכזריות שהכרנו במסעות הצלב, בגזירות ת"ח ות"ט, בפרעות קישינב וחברון, ובשואה [בחסדי ה', כמובן, לא באותה כמות, אבל לא מחמת חוסר רצונו של האויב].
העולם כולו, בראשות אלו שהשלינו את עצמנו תמיד כי יהיו לנו כמשענת ברזל בעת צרה – קמים נגדנו ורוצים שנכנע ונושפל, ולא נשמיד את אויבינו.
במשאלות לבנו אנו מייחלים שוב לראות את הנסים שראינו במשך השנים שאויבינו היו נגפים לפנינו כמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים [אחר שהתאוששנו מההפתעה הראשונית], בניסי שחרור החטופים מאנטבה שבאוגנדה וכו', יעזור ה' יתברך שכן יהיה.
אבל בתוך הלב ישנם גם הרהורים וקולות נסתרים, החוזרים ואומרים – לו יהי שכן יהיה וה' ישפיע שוב נפלאות כבראשונה אכי"ר – האם בזה ינוח לבנו?
אמת, שהקב"ה בחר להשיבנו לארצו על-ידי מערכת שאמנם התחברה והחשיבה את הקליפה החיצונית של עם ישראל וארץ ישראל, אבל עד היום היא מתעלמת מהקדוש ברוך הוא, לבם החי של ישראל וחיותו הרוחנית שהיא תורת הקודש, בבחינת "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", ו"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". אבל ברור לכל ילד, שאין זה אלא שלב זמני שלא יתכן שיארכו ימיו, שהרי אנו צועדים לקראת הגאולה וגילוי מלכות בית דוד משיחנו ובנין בית המקדש ולהחזרת כל המשפטים כמקדם והליכת כל העם בדרך התורה והמצוה. ואם כן, הקליפה החיצונית שהחזירה את עם ישראל לארצו ובנתה את ארץ ישראל – מוכרח לה שסוף סוף תתפתח לפרי הארץ לגאון ולתפארת, בעוד שעד עכשיו, במהלך של 'לא זכו' שבו הגאולה באה בדרך הטבע, הייתה הקליפה החיצונית בתוקפה, והפרי – בוסר.
אבל אם שוב יהיו ניסים כבעבר, ושוב תתחזק ההנהגה השלטת המסתירה ומכחישה על "ה' איש מלחמה" ועל "בא-להים נעשה חיל והוא יבוס צרינו", ואותם מנהיגים וראשי הצבא וראשי מערכות המדינה שרובם אפילו אינו מזכיר שם שמים בכל התקופה הקשה [ופעמים רבות גם אינם מרשים להזכירו], שוב יאמרו "ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", הרי שהפרי לא יגדל ויתפתח, והבוסר ישאר בתוקפו ובקליפתו החיצונית. ואנו אנה אנחנו באים?
והקולות בלב ממשיכים ללחוש – אולי בדיוק ההיפך. אכן ה' פועל כל זאת כדי להביא למצב עליו הבטיחה התורה בשירת האזינו, השירה ההיסטורית בה יש עבר, הווה ועתיד:
"הלוא הוא כמוס עמדי, חתום באוצרותי.
לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו.
כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד [כשיראה כי יד האויב הולכת וחזקה מאד עליהם]
ואפס עצור ועזוב [עוצר ומושל].
ואמר [הקב"ה]
אי א-להימו צור חסיו בו [הסלע שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה] , אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם [אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור].
יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה.
ראו עתה [הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם, ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם, ואין מוחה בידי]
כי אני אני הוא [אני להשפיל ואני להרים]
ואין א-להים עמדי [עומד כנגדי למחות].
אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל",
רואים אנו, שהתורה מתארת שיגיע הזמן סמוך לקץ הימין, בו עם ישראל סומך על כל מיני עזרים חיצוניים וחושב שתושיע לי ימיני וזרועי היא סמכתני. ובמצב זה, לא רק שנחלש הקשר שלו עם הבורא – ישנם אלו הכופרים בקיומו מכל וכל בעוד אחרים כופרים בהשגחתו, באמרם כי הגם שהוא קיים אי שם – הדברים פה בעולם מתנהלים על ידינו, עפ"ל, וזהו מצב של ריחוק מהגאולה והיפוך מטרתה, שהיא הגילוי הגדול של הכרת כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.
וזהו הבירור הגדול שמתקיים לעינינו, בירור פנימי בין אלו הרוצים להיות קשורים לכנסת ישראל – היא נשמתה הפנימית של כלל ישראל, לבין הרוצים להיות ככל הגויים. מלבד זאת, זהו גם בירור חיצוני, שמתברר והולך שלא יעזור לרצות להיות חלק מהגויים, כי הם מקיאים אותנו מקרבם, לא משנה מה נעשה, ואפילו כשאנו נטבחים ונהרגים רח"ל, אנו מואשמים ברצח עם ופשיעה בחוק הבינלאומי[3].
ובא הקב"ה להיגלות לעין כל, שהוא אדון הכל וריבון כל המעשים ותושלם הכוונה הקדומה של גילוי שכינתו בתחתונים.
יתכן, וזה מה שאנו רואים לנגד עינינו, שלאחר השלמת השלב בו כבר חזרנו לארצנו והיא חזרה לשליטת עם ישראל, היה זה רק התהליך החיצוני הבוסרי, ומכאן והלאה התהליך ממשיך עד להכרה מלאה ושלמה במלכותו יתברך.
וכבר יסד הרמח"ל בדעת תבונות, כי במהלך 'הנהגת שכר ועונש' הנוהגת במשך כל השיתא אלפי שנין, כשהקב"ה רואה שמצד אחד אין שינוי מצד הנבראים, ומאידך סוף סוף העולם מוכרח שיבוא לתיקונו – הוא כביכול נאלץ לשלב את הנהגתו ב'הנהגת היחוד', המכוונת את העולם לתיקונו גם ללא זכויות של ישראל.
ונסיים בלשון הרמח"ל [דעת תבונות סי' לו]:"זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד ולא לזכותינו ימתין, או מחסרון מעשינו יחליפנו ח"ו. אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת, הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל, כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו וודאי. כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה".
[1] הארכנו בדברים אלו בגליון עא – אייר תשפ"ג. ונעיר אגב זאת, כי אין כוונתנו להגדיר את התקופה שמאז הקמת המדינה דווקא כאתחלתא דגאולה, כפי שישנם המגדירים אותה, במובן זה שעד נקודת זמן מסוימת הייתה גלות, ומאותה נקודה והלאה החלה הגאולה. הגאולה לפי הבנתנו היא תהליך שעולה ומבצבץ עוד בתוך מחשכי הגלות כדברי חז"ל על אחי יהודה שהיו עוסקים בשקם ותעניתם שעה שהקדוש ברוך הוא יושב ובורא אורו של משיח, וכדברי תלמידי הגר"א שכתבו על לוח בית הכנסת 'החורבה' ביום יסודו בירושלים, שראו בזה ענין גדול המקרב את הגאולה, ושהבנין הוא אתחלתא דגאולה, הגם שעדיין הגלות היתה בעיצומה.
[2] ועם זאת יש לציין, כי מצבו הרוחני של יהודי חילוני תחת השלטון הציוני, עדיין טוב לאין ערוך מזה של יהודי חילוני בגולה בארה"ב או באירופה, ואכמ"ל.
[3] הערת המערכת – זאת, בעוד שאחר שואת יהודי אירופה עוד הספיקו הגויים למשך זמן מה להביע אהדה כלשהי כלפי על עם ישראל ולתמוך בהקמת מדינה יהודית, עד שחזרו לשנאתם השורשית כעבור כמה שנים. בימינו, לעומת זאת, לא זכינו ולו לזמן מועט ל'תמורה' בדעת הקהל העולמית בעבור הנטבחים בדרום, מלבד דמעות התנין של נשיא ארה"ב, אשר מהר מאד גילה את פרצופו המכוער כשותף מלא של מרצחינו.