השתדלות
לכבוד מערכת קדושת ציון,
1. בכמה מאמרים הוזכר שאם מאמינים בה' שהוא כל-יכול והוא מושיענו ויצילנו, אין לנו לחשוש מתגובות אומות העולם. דבר זה לא ברור לי, מדוע אינו נכנס בגדר ההשתדלות?
הרב מיכאל שפירא:
זו שאלה מעניינת,
וצריכה בירור.
רק אנסה לומר שני דברים –
א.
אם נתמקד בניסוח של השאלה לגבי החשש מאומות העולם, על זה נוכל לענות בקל שאמנם יש לפעמים חובת השתדלות, אולם חשש הלב אסור אצל המאמין, הרי עיקרה של האמונה היא הרגשת הביטחון וסילוק הפחד.
אמנם גם על זה יש להשיב ממעשה יעקב אבינו בפרשתנו, שירא מאד וייצר לו. ואמרו חז"ל שפחד שמא יגרום החטא.
והרבה נאמר על כך בדברי רבותינו בבירור הענין וישוב הקושיה הידועה, כיצד אחרי שהשי"ת הבטיח לו 'כי אהיה עמך', 'כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך', כיצד הוא עדיין יכול לפחד.
אבל למעשה נ"ל, שקושיא מעיקרא ליתא על המסרים הכלליים של הגליון, כי הגליון בא לברר את המעשים שה' רוצה מאיתנו [כגון מלחמה ע"פ מוסר התורה, מצות 'והורשתם' כמאמרה ועוד], ועליהם נסובים כל המאמרים שכאשר אדם עושה מה שה' מצוה אותו – אין לו לחשוש. ועל זה ודאי לא שייך לומר ש'מחובת ההשתדלות' היא לסור מאחרי דרך ה' ולא לקיים ציוויו מפחד אומות העולם, ופשוט.
ב.
עם כל זאת צריך להעיר כי גם ברמת המעשה, יש עדיין מקום לחשש שמא יגרום החטא גם במישור הציבורי.
ומצאנו זאת ביאשיהו המלך, שהיה מהמלכים החסידים ביותר ונקרא במגילת איכה 'רוח אפינו משיח ה",
ונהרג במלחמת פרעה נכה, כידוע, שעשאוהו ככברה.
ואמרו על זה בגמרא (תענית כב:) –
"'וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד', מאי כי החליתי מאד? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי (יוחנן)[יונתן]: מפני מה נענש יאשיהו – מפני שהיה לו לימלך בירמיהו, ולא נמלך. מאי דרש: וחרב לא תעבר בארצכם, מאי חרב? אילימא חרב שאינה של שלום – והכתיב ונתתי שלום בארץ! אלא, אפילו של שלום, והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה. כי הוה ניחא נפשיה חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן, אמר: שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה. גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה, אמר: 'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי'. פתח עליה ההיא שעתא – 'רוח אפינו משיח ה".
וחזינן, שיש מצב שבו אין הדור ראוי ליעודים.
אמנם יש להדגיש, שלא מדובר שם במצוה כלשהי, אלא בהבטחה ויעוד. מדובר בפסוק מפרשת בחוקותי שהותנה ב'אם בחוקותי תלכו', והדור לא עמד במצב הזה, ובזה טעה יאשיהו, מה שאין כן בציוויים מפורשים כמו הורשת הארץ ודיני מלחמה.
חטא הסיבה הטבעית לעונש
2. במאמרו של הרב מנשה בן יוסף (גליון 74) כתוב 'למדונו רבותינו בכמה וכמה מקומות, שמדרכי ה' היא שהעונש בא על ידי החטא, כלומר שהחטא – שהוא הסיבה הרוחנית של העונש – נעשה גם לסיבה הטבעית של העונש, והעונש בא על ידו. דוגמא לזה הוא חטא שנאת חינם בבית שני, שהוא היה החטא שבגינו נענשו בחורבן הבית, והוא גם היה הסיבה הטבעית שבשלה חרב הבית. בכללות ראינו זאת בכך, שעל-ידי שנלחמו זה בזה ולא התאחדו כנגד אויביהם, גברה עליהם יד האויבים, ובפרטות – במעשה דבר קמצא, וכן הוא בהרבה מקומות בחז"ל. ואכמ"ל בזה'.
הרעיון מסתבר מאוד, אך אשמח מאוד אם יוכל להרחיב יותר בזה. ובעיקר מי הם רבותינו הנזכרים – חז"ל, ראשונים או אחרונים. ואיה מקום דבריהם.
בברכה,
ש.ד.
הרב מנשה בן-יוסף:
עניין זה מופיע רבות בדברי רבותינו וגם בחז"ל ניתן למצוא לו הרבה מקורות. כדוגמא בעלמא יש להביא את המעשה הידוע ביוסף מוקיר שבת, שזכה לעשירות בשכר מה שהיה מכבד את השבת, והדרך בה התגלגלה אליו העשירות, הייתה בעצמה על ידי כבוד השבת. מקוצר הזמן לא יכולתי לחפש ולהביא מקורות נוספים, והמעיין הנבון ימצאם מפוזרים לרוב בדברי חז"ל. בדברי הראשונים הדברים נתבארו יותר, עיין בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ב משנה ו, שם כתב וז"ל: "אמר: על שהצפת הציפו אותך, ואשר הציפך יוצף, רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך, ואשר הרגך יהרג. והכוונה בזה המאמר, שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: (משלי ה כב) "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד – בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות – הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. וכן כל מלמד מעלה, ומי שיתחיל בפועל טוב מן הטובות – תגיע לו תועלת זה הפועל, לפי שהוא ילמד דבר שייעשה לו ולזולתו. ולשון הכתוב בזה חכם מאד, אמר: (איוב לד יא) 'כי פועל אדם ישולם לו'".
וראיתי עוד מובא מדרשות מהרא"ל צינץ בזה"ל: "ענין מידה כנגד מידה הוא, שמכיון שהחטא הוא הוא המעניש, הרי פשוט שהוא מעניש באותו ענין שנוצר ובא לעולם… דמאחר שהיסורין מצד העון עצמו, העון מייסרו גם כן בדבר אשר זדה בו".