בהתקרב ימי המועד, נביא בעז"ה לפני הקוראים היקרים 'רמז' מחז"ל לענין 'סיבוב שערים' שבימי המועד, ולבאר את ענין השמחה המונח בו, ולא חלילה שמעורר הוא צער, וכן הרגש נפלא בדבר המיוחד הזה.
איתא בחגיגה דף י: – "לכדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה, דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא" וכו'. ומפרש"י – "חוגו חגא – להרבות שמחה". ותוס' מפרש חוגו חגא – "י"מ לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור".
והנה ברור הוא, שגם ענין ה'חוגו חגא' והיינו להרבות בשמחה כדמפרש"י, הוא ודאי בכלל מצוות היום, וכן קרבן חגיגה הוא בכלל מצות ריבוי שמחה, שאין שמחה אלא בבשר ויין, אלא שהגמרא דנה מה נכלל בכל הפסוק – "וחגותם אותו חג לה'" – האם הוא ריבוי שמחה, או הקרבת קרבן חגיגה.
ור"ח מפרש – "מנא לן דהקרבת זבח היא, דלמא הקפה דרך סיבוב הוא, כדכתיב 'יחוגו וינועו כשכור'".
ובפשוטו יש לפרש כוונתו כדברי התוס', שהוא מלשון מחולות, אך מלשונו שאומר 'הקפה דרך סיבוב', נראה שיש כאן דגש מיוחד על דבר מסוים יותר.
והנה, המועדים בזמן שבית קדשנו עומד היה בתפארתו והיינו כולנו עולים לראות ולהיראות כדדרשינן "יִרְאֶה, יֵרָאֶה", ובזה היתה מתקיימת שמחת המועדים – "ושמחתם לפני ה' א-להיכם" כמו שכתוב בסוכות.
ובאמת בסוכות הרי מקיפים את המזבח עם ארבעת המינים, והוא קיום הכתוב "ושמחתם לפני ה' א-להיכם", וההקפות הן כמו שכתב התרגום שני על מגילת אסתר ג ח, שרוקדין כגדיים בשעת אמירת ההושענות, וז"ל – "וחדיין והדרין בהושענא ושוורין ומרקדין היך גדיין", ופרושו הוא, שבשעת ההקפות ואמירת ההושענות הם שמחים וקופצים ומרקדים כגדיים. וכן ידועים דברי הגר"א, שסיבת המנהג שאבל אינו מקיף את הבימה בשעת ההושענות היא כדי שהאבל לא ירבה כל-כך בשמחה.
הרי ראינו, שבסוכות היה סדר מיוחד של "ואסובבה את מזבחך ה'", אך גם בשאר המועדים כך היתה מתקיימת שמחת המועדים, במקום מפגש האנושות עם גילוי הא-להות באתרא דנשקי שמיא וארעא – בבית ה', שהרי שמחת המועדים כולם נלמדו מאותו הפסוק.
וכן מבואר בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה, בו הוא מגדיר מהו 'בית המקדש' – "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'" – הרי שהרמב"ם מגדיר את מצות שלוש הרגלים כ'חוגגין אליו'.
ויעוין בריש הלכות חגיגה במקו"צ שבהוצאת פרנקל, שהאריכו להוכיח מדבריו בהלכות חגיגה ובספר המצוות, שכוונת הרמב"ם כמשמעו – לשון סיבוב והקפה. נמצאנו למדים, כי לדעת הרמב"ם, ההקפה היא מעיקר מצות העליה לרגל, ולא זו בלבד, אלא היא אף מעיקר 'מגדירי' הבית הקדוש.
ומעתה יש לפרש, שלזו כוונת דברי ר"ח, שכידוע כל דבריו דברי קבלה, שבאופן זה יש לחוג את המועדים גם לאחר שנחרב הבית בעוונותינו, והוא בהקפה דרך סיבוב. ואת מה מקיפין? את בית ה', וכיום שאין אנו זכאים, אז לכל הפחות נקיף את כל חצר בית ה' – הר הבית.
ומצאתי מפורש כן בדברי החת"ס (דר' חת"ס ח"א דף נו ע"ג) שלמד מדברי חז"ל הנ"ל מקור להקיף את המזבח, וז"ל – "נראה בכאן רמז למה שסבבו המזבח כל שבעה בלולביהם ע"פ מה שאחז"ל בפרק קמא דחגיגה, דיש לפרש 'חג' מלשון מחול וסיבוב חוגא, חגא כמו מחוגה המסובבת. ותוספות כתבו שם כמו 'יחוגו וינועו', ע"ש. אם כן קאמר קרא, שעם נטילת ארבעה מינים הללו 'וחגותם אותו חג לה", שיסובבו לשם ה' עם המינים הללו שבעת ימים".
[ויש אף למצוא מקור נאמן להא דחג מלשון מחוגה – סיבוב בדברי התקו"ז תי"ג עיי"ש, וכן מבאר הרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין חלק ב פרק כז עיי"ש].
ואלו דברי חז"ל בשיר השירים רבה (א טו) – "מה יונה זו – אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה, אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל – אף על פי שחרב בית המקדש, לא בטלו שלש רגלים בשנה". וישראל אף חוגגים את שמחת המועדים באופן שעולי הרגלים היו חוגגים אותם, בהקפה דרך סיבוב תוך כדי שמחה וריקודים לקיים גם את דברי רש"י ותוס'.
וכך אנו באמת מוצאים שנהגו כמאתיים שנה אחר ר"ח, שכך כותב רבנו מאיר, ראש הישיבה בירושלים, (בשנת ד"א תתקפ"א) – ו"תפילותינו עליכם תדירה, ועל זקני היקר שלכם, בהר הזיתים מול היכל ה' מקום הדום רגלי א-להינו, ועל שער הכהן, ועל שערי מקדש ה' בקבוץ כל ישראל לחוג את חג ה'".
והנה יש לדעת, שההקפות סביב בית ה' היה דבר שבשגרה לכל מי שעלה ליראות את פני האדון ה', שהרי היו נכנסים בשערי חולדה בשער הימני ומקיפים דרך ימין, וביציאתם יוצאים דרך השער השמאלי, וכמבואר במס' שמחות, שאותם שהיו צריכים ישועה היו מקיפים דרך שמאל, וכך היו מתברכים מפי כל העוברים שם, וז"ל מסכת שמחות ו יא –
"ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי נכנס ומקיף דרך שמאל, ואלו הן שמקיפין דרך שמאל – אבל ומנודה ומי שיש לו חולה ומי שאבדה לו אבדה. מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל, אומרים לו – השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה, אומרים לו – השוכן בבית הזה יתן בלבבם ויקרבוך דברי רבי מאיר, אמר לו רבי יוסי עשיתם כאילו עברו עליו את הדין, אלא השוכן בבית הזה יתן בלבבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך. מי שיש לו חולה, אומרים לו – השוכן בבית הזה ירחם עליו, ואם היה בן קיימא ירחם עליו מיד. ומעשה באשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה נתרפאתה, ומי שאבדה לו אבדה אומרים לו – השוכן בבית זה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד, ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון שאבד לו ספר תורה לקוח במאה מנה ועלה והקיף ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא הספר תורה".
[ובספר עלינו לשבח להגר"י זילברשטיין (בראשית עמ' תנ"ח) מובא מעשה בספר תורה שנגנב מבית הכנסת ושאלו האם מותר לשקר לבעלים בכדי שלא יסתכן מחמת הצער, ושאל להגר"ח קניבסקי, ובתוך הדברים ציין לו הגרח"ק לדברי המס' שמחות הנ"ל (היינו שיעשו כן ויזכו למצוא את ספר התורה), ומובא שם בזה"ל – "ושאלתי לגיסי – הרי המשנה מדברת בזמן שבית המקדש היה קיים, ומי ערב לנו שענין ההקפה הנ"ל פועל גם בתקופתנו, והשיבני, שלמרות הכל יש בהקפת הר הבית משום סגולה"].
אלא שכאמור, בימי המועד ישנה מעלה מיוחדת בהקפת חצר בית ה'. וננסה להציע הרגש מיוחד בהקפות אלו, דהנה הביאו הראשונים (אבודרהם והאורחת חיים לגבי ההקפות בהושע"ר), דשני "ואסובבה" במסורה, ואלו הן: "אקומה נא ואסובבה בעיר" "ואסובבה את מזבחך ה'".
והנה הכתוב אומר "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי". ומבאר הרמ"ד וואלי על דרך הפשט – "היא האהובה שכל כך מתגברת בכח אהבתה, שאינה יכולה לתת פוגת לה ואינה חוששת על כבודה לילך אחרי דודה פעם בחוץ פעם ברחובות לשאול לעוברי דרך המישרים אורחותם, כי האהבה מקלקלת את השורה ותשליך הכבוד וכל שאר עניניה אחרי גוה, כי נפשה קשורה בנפש דודה לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, והוא משל לכנסת ישראל – כשהיא מבקשת אהבת א-להיה אף בהיותה עומדת בשוקים או ברחובות".
ובפרט בתקופתנו, שמקווים אנו כבר בכל רגע לגאולה השלמה וכמבואר בפסיקתא זוטרתי – "'אקומה נא ואסובבה בעיר בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו' – אקומה נא להתעורר משנתי ואסובבה בתשובה ובמעשים טובים, בעיר בעיר וקדיש לבקש רחמים מלפניו, בשוקים וברחובות אלו כרכים ומדינות שישראל נפוצים שם בכל מקום ומקום, אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו – זו אורך הגלות, שבזמן שישראל סבורין עתה יכלה הקץ עוד הקץ נמשך".
והוא הוא ה-'אסובבה בעיר' – בעיר ירושלים המקודשת אסובבה את חצר בית ה' ואבקשה את שאהבה נפשי.
ובפרט במועד חג הפסח הבא עלינו לטובה, שהרי חז"ל דרשו בשיר השירים רבה ג א – "על משכבי בלילות – זה לילה של מצרים, בקשתי את שאהבה נפשי – זה משה, בקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות בכרמים ובמדינות אבקשה את שאהבה נפשי – זה משה, בקשתיו ולא מצאתיו". הרי ראינו, כי בהיות ישראל בגלות מצרים בקשו את משה רבנו שיבוא ויגאלם, וכן אנו מבקשים כבר את הגאולה השלמה, דכפי שלימדנו הגר"א יהיה גם כן ע"י משה רבנו.
אלא שהיה מקום להקשות, מדוע בימי המועד שמצווים אנו ב'ושמחת בחגך', נלך ונתעצב על לבנו, שהגם שזכינו ברוב רחמיו להגיע קרוב כל-כך עד שערי הר הבית, עדיין אנו רק מבחוץ, ועוד לא זכינו להיכנס פנימה, ומאידך – היצורים הגרועים משועלים הלכו בה, הרי זה לכאורה היפך משמחת המועד.
אלא שהאמת היא, שהרי גם אם לא נבוא ונקיף את חצרות בית ה', הכאב הוא אותו כאב, והרי אין הכוונה שנשאר בביתנו ונשלה את עצמנו שכבר הכל בסדר, אלא שיותר מזה – הרי חלק בלתי נפרד מעצם המועדים שלנו הוא זכרון וגעגוע ל'יראה – יראה', שהרי בסוכות כל שאר הימים נטילת לולב הוא רק משום שציון דורש אין לה – מכלל דבעי דרישה, וכן בפסח בליל הסדר נכרוך מצה ומרור זכר למקדש, ומיד במוצאי יום טוב נתחיל בספירת העומר זכר למקדש, כך שהמועדים שלנו בנויים על זכר למקדש!
ויש לבאר זאת על-פי דברי הכוזרי במאמר ה אות כז – "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש, ינחץ הענין המיוחל שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. רוצה לומר, דירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
הרי למדנו, שמתי זה יקרה – 'כי עת לחננה כי בא מועד'? התשובה – מתי ש'רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', כך שה'בא מועד' יבוא על-ידי התשוקה וביקוש האהבה – אבקשה את שאהבה נפשי על ידי שאסובבה בעיר ירושלים את חצרות בית ה', ואז – 'כי בא מועד', בקרוב בימינו. ונמצא, שאת ה'מועד' אנו נייצר ונקרב על-ידי תשוקתנו, ואם כן בהרבות תשוקתנו בימי המועד כיום, שהוא מעין המועד הגדול שבימות המשיח – בזה בונים אנו את המועד השלם – את המועדים בתיקונם, ואם כן אדרבה – כך היא הדרך לרומם ולהגביה ולהשלים את המועדים שלנו.
אמנם כאמור, יש לעשותו מתוך שמחה של תשוקה וציפייה, וכדברי האבודרהם, שמבאר כי הפסוק "ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה'" קאי על הקפת המזבח, כאשר הלולב בידו. ועוד הוא מבאר, שהמשך הפסוק – "לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך" – קאי על אמירת "הודו לה' כי טוב" ועל בקשת הישועה בשעת הנענועים – הרי משמע מדבריו, שבקשת הישועה נובעת מתוך שמחת האמונה שתבוא הישועה, ומקור הדברים כבר מבואר בחז"ל, והוא גם כן אופן השמחה שלנו מתוך הציפייה העמוקה והגעגוע הגובר כבר להיראות פני האדון ה'.
ובזה מתבאר ישוב לקושיה גדולה – שהנה בסוכות נוטלים לולב כל שבעה זכר למקדש, ואם יהודי לא ברך 'שהחיינו' ביום הראשון על הלולב, ההלכה היא שהוא מברך בשאר הימים, ואילו לגבי ספירת העומר כתבו הראשונים, דאין מברכים 'שהחיינו', דכיון דהוי זכר למקדש, על-כן איכא עגמת נפש ואין מברכים על זה 'שהחיינו'. ואם כן צריך עיון לכאורה, כיצד כאן אפשר לברך על נטילת לולב 'שהחיינו', ואמאי ליכא עגמת נפש. ולפי דברינו מבואר היטב, כי ההקפה דרך שמחה היא היא חלק מצורת המועד כאמור, וכן כיום שאנו מקיפים מבחוץ הוא כצורת השמחה ששמחו כך בני ישראל סביב בית ה', כך שאנו עושים זכר לשמחה שהם עשו את ה'ושמחתם לפני ה' א-להיכם' ומקיימים את 'וחגתם אותו חג לה" כעין צורתו דרך שמחה דווקא, והוא הזכר למקדש – שנעשהו בשמחה דווקא, ולכן אין בזה עוגמת נפש, ואין חשש למיעוט שמחה, אלא אדרבה – לריבוי השמחה מחמת כן, וכשמחת ההקפות שבסוכות.
ואפשר לומר, שהתחיל להתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה לג כ) – "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו". השמחה הגדולה בקרית מועדנו בירושלים המקודשת במועדים בכל שעות היממה, ובפרט כשסובבים את חצרות בית ה' מתוך שירה ושמחה ודברי תורה – אשרי עין ראתה כל זאת, ובעזר ה' מתוך כך נזכה בקרוב ממש לשמוח בתוך בית ה', ולסובב את בית ה' מתוך חצרות בית ה', ולהראות את פני האדון ה'.
ולכן הבה נבוא בהמונינו ונסבוב את חצרות בית ה' בתוככי ירושלים בשמחת הביטחון בישועה הקרבה ובאה, ובזכות זה נזכה לחדש ולקרב את היום של 'כי בא מועד'.
שמעתי לפני שנים שהנצי"ב בהעמק דבר מפרש ענין חג (הסוכות) למחול וריקוד יעו"ש.
ידידיה סלומון
יישר כח על המאמר הנפלא!
רק להאיר (ב-א'..) מה שכ' כת"ר שדברי ר"ח דברי קבלה, יש לציין שאלו דברי הבאור הלכה בהלכות פסח כמדומני