בלוג

ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על צפת ושאר ערי הקודש, שאין קורין בה המגילה אלא בט"ו. שווים לטובה ילדי ישראל, אלו ואלו צאן קדשים, וכבר אמרו 'דין ירושלים כדין צפת', אלו ואלו ששים ושמחים כחתן היוצא לקראת כלה בבוא שלג כצמר, כטל חרמון שיורד על הררי ציון, אלו ואלו מכין הרשע בקריאת המגילה, עד בלתי השאיר לו שריד וגם פליטה לא הייתה לו. ומה היו יתרים ילדי ירושלים על ילדי צפת? אלו ואלו מקיימין עולם בהבל פיהם, אלא שעה אחת יש ביום חמשה עשר באדר, שבכל העולם כבר אין מכין להמן, וכל עול מחית עמלק מונח על כתפיהם הצנומות מפני כבודה של ירושלים, ובאותה שעה נגלית לעין כל חכמתם של ילדי ירושלים, שעה שהרשע חבול לו עד למעלה לראשו, ויושב בזוי ומסכן, ועולה בדעתו כי כבר סר מר המוות, ומדמה כי ישראל רחמנים בני רחמנים, מיד כופין קדושים אלו את יצרם הרע המבקש לחוס ולרחם, מפני רצונו של מקום בציווי 'ולא תחמול עליו' וכופין עליו הר כגיגית, ובמדרש אליהו כתב 'קיבלתי דכשאומרים 'ארור המן' או כשמזכירים שמו ושם אשתו וכל בניו – מכין, ועושה הקב"ה שירגישו את ההכאות כדי שיקבלו צער גדול'.

ואם תאמר, מה כוחם ומה גבורתם של ילדי ירושלים, הכיצד זה מיעוט של ילדים יכולים להשוות עצמן למה שעשו לו ריבו ריבבן נהרי אש כל צבאות ה' בכל מקומות מושבותם? ואינו דומה מועטין העושין המצוה לרבים, ואיה חכמתם ובינתם אשר אמרת? אל אחי, כבר תירץ מרן בעל בית הלוי במאמרו על עמלק בפנים אחרות (שמות יז ח) על ההלכה כי ניתן לחלק חוב כסף בין שני שותפים, שכל אחד משלם החצי, אבל מלקות כל אחד סופג את הארבעים – "החילוק פשוט, דבממון מאה זוזים הם ממש החצי מן מאתים ….אבל מלקות – ההכאה השניה מכאבת יותר הרבה מן הראשונה, וכן השלישית קשה הרבה יותר משתים הראשונות וכן כולם, יען כי באים על בשר המוכה ונכאב כבר מן הראשונות, והכאה אחת איננה החצי מן שתי הכאות דהשניה, היא כפלי כפלים מן הראשונה…. ואי אפשר לטעום הכאב מן המכה האחרונה השלשים ותשיעית אם לא ילקוהו מקודם כל הראשונות". הנח להם לילדי ירושלים, לפי שאדוקין במצות מחית עמלק, וכבר גלגלה ההשגחה העליונה התפתחות נוראה בדרכי התחבורה בדור אחרון – יש אומרים לקיים 'והיה העקוב למישור', ליישר הדרך לעולים לרגל הולכים בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל, ובעניותי נראה שמא אף להגביר סיוע לילדי ירושלים ביום חגם, שכיון שנכנס לו יום טוב של פורים דמוקפין, הרצים יצאו שלוחים, וכל ישראל מבני ברק ושאר ערי הקודש מתקבצין ועולין ירושלימה בכל כלי טוב, נכנסין בבתי כנסיות מפני כבודה של ירושלים, ומיד שהזכיר הקורא שם הרשע – ארור המן אשר ביקש לאבדי – לא חומלים ולא מכסים, אלו ואלו בהכאה של מצוה מכים, כביכול מכריזים לו ולעולם כולו – מה שהיה היה, נתחיל את הכל מהתחלה, להודיע שכל קוויך לא יבושו, אשרי העם שככה לו, ארורים כל הגויים, אשרי העם שה' א-להיו, וגם חרבונה זכור לטוב.

ומפני מה מחבבין ישראל מצווה זו של מחית עמלק, להחרים את החטאים מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה, והלא בניגוד לטבעם היא? רחמנים בני רחמנים הם, ולשמחה מה זו עושה? התשובה היא כי התפרצות השמחה היא על ההבנה, כי כל המצר לישראל, לא בנו פגע, כי הנה אויבך יהמיון, אלא בהשי"ת אשר בקרבנו, ומי הם אויביו של מקום? אויבי ישראל אשר אמרו 'לכו ונכחידם מגוי', וכאילו פגע בעינו של מקום. תבין, יש כאן יסוד פלא שכל הנותן עליו דעתו מרויח פורים שלם! אין ריבוי השמחה לא על מותו של המן ולא על התפגרותו של נאסראללה, שאמנם גם זה דבר משמח בהחלט, אבל ריבוי השמחה היא בשל ההבנה, ולפיה מי שפוגע בנו זה חילול ה'! וכבר ידע אבינו שבשמים, שאם יצוונו לנקום נקמתנו, הרי רחמנים אנו, ועל-כן באר לנו בתורתו, שאין השם שלם ואין הכסא שלם, כל זמן שלא נמחית מהעולם חרפת הפגיעה בבניו, ובספר החינוך (כי תצא תרג) נאמר – "משרשי המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא[1], וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק, כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל, שהתחיל הוא להזיקם, ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה".

ואדרבה, כאשר מכלים את אויבי ישראל, אין לך קידוש ה' גדול מכך, וכמו שכתבו הפוסקים (או"ח סי' נו) על 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', שזו תפילה על מחית עמלק, ו'יתגדל ויתקדש' הוסד על פי המקרא (יחזקאל לח) "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי־אני ה'.[2] וממילא, אנחנו הרי כבר מזמן היינו מרחמים, אבל בני אברהם יצחק ויעקב אנו, מתגברים על יצר הרחמנות, למען שמו, באהבה[3].

ומספר החינוך נלמד, שאין זה 'דין' באיזה עמלק ערטילאי אלא דין 'עמלק' מקבל כל גוי שונא ישראל שמנסה לפגוע בנו, שהמעשים שלו מחילים עליו דין עמלק, והרי הוא בכלל שונאיו, קמיו ואויביו של מקום, וחל עליו דין של 'ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים'. וכבר פסק מרן הגר"ח מבריסק, הוא אבי הגדרת החלויות והדינים בדורנו, שאין חלות ודין עמלק חל על הגוי רק לפי תורת הגזע, ומבטן מי יצא הצפעוני הלז, אלא[4] "כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל, כשאומה חורטת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי' היא הופכת עמלק".[5]  תאמר זה בכל אומה בהיסטוריה שקמה עלינו, על אחת כמה וכמה באלו הערביים שכנינו מסביב, שקמו עלינו לכלותנו ואומרים בפה מלא טומאה, לכו ונכחידם את ישראל, והולכים בדרכו של סבם עמלק יושב בארץ הנגב, ובאמת יש בהם כמה מן הסימנים של האויב תמו חרבות לנצח, אשר המה עם בזוי מאוד יושב מדבריות ומלסטמים את הבריות, מעשי אבותיהם בידיהם, פשטו על צקלג וישבו הנשים והעם, בני בליעל קופצים לבריכה הרותחת, והם יודעים כי יכוו! עוד איזו אומה יוצאת למלחמת התאבדות כאשר יודעת כי תמיט על עצמה מוות וחדלון? ואף הסמל המשוקץ שלהם, הנכונות 'להתאבד' למען המטרה ה'קדושה' לזנב ביהודים, כבר היא ירושה להם מאביהם הזקן וכסיל – "וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה", "וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים" ופירש"י – "מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשנוגעים בכם מיד מתים". "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם".[6]

וכבר העד העיד בנו קורא הדורות מראש, אנו הדור אשר באנו ארצה לפני ביאת המשיח, וכל ישראל דורות קדושים קוראין אותה בחיל ובמורא בספר התורה בקריאת 'זכור', אשר צוונו משה מפי כבודו כאמור – "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה" – הרי לך שקודם מחית עמלק בב"א, יהיה מצב שבו – א. אנחנו בארץ ישראל אשר ה' נתנה לנו לרשתה. ב. יש לנו עליה 'מסביב' אויבים עושים מעשה עמלק המעיקים לנו. ג. אז יבוא מצב של 'והיה בהניח'. ד. ואז תמחה את זכר עמלק, האויב תמו חרבות לנצח, ואז השם יושלם הכסא יושלם, והיה ה' למלך על כל הארץ. והוא פלא!

וההסבר של זה הוא פשוט, עד שאנחנו באים למחות זרעו של מי שחלל שם שמים לפני 3300 שנה, קודם עלינו ליטול קורה מבין עינינו, מי שכיבש בתוך פלטרין שלנו, קודם נסיים עם החילול ה' הנורא של עכשיו, בו מחללי שם שמים כאלו, כל אויביך מסביב, בעלי חלות דין עמלק מזהמים בינינו, בארץ אשר ה' נתן לנו לרשתה, אז נוכל להתקדם ל'והיה בהניח', ולתקן את העלבון הרובץ על העולם – "תמחה את זכר עמלק… לא תשכח"!

ואם תאמר, כיון שבאנו אחרי כל כך הרבה שנים לארץ נחלת אבות אשר נתן לנו ה' לרשתה, מדוע בא עלינו עמלק ארור זה להציקנו עם כל אויבינו מסביב? התשובה מונחת בו בפסוק עצמו – "והיה בהניח … בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה". למה חשובים המילים שה' נתן לנו את ארץ ישראל לרשתה, בדיוק בתוך הפרשה עצמה של מחית עמלק, והלא מי שיחסיר אפילו מילה אחת לא יצא ידי קריאת זכור? אלא ללמדך, שההבנה שמי שנתן לנו את ארץ ישראל זה לא האו"ם וגם לא הציונים, לא 'כוחי ועוצם ידי' וגם לא 'כוחם ועוצם ידם', אך ורק ה' א-להינו הוא אשר נתנה לנו נחלה לרשתה, ומה שלא מבינים שה' הוא שנתנה לנו נחלה, זה גופא הפרצה שנותנת כח לאותם 'אויביך מסביב" ימח שמם וזכרם. וכבר היה לעולמים, שהלכו אבותינו במדבר, בדרכם לארץ ישראל, רפו ידיהם מן התורה, ובא עליהם עמלק באותו העוון עצמו, שנאמר שם (שמות יז), שניסו את השי"ת לשאול ממנו מים "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ויבא עמלק וילחם עם ישראל". ואמרו רבותינו – "משל לאדם שהרכיב בנו על כתיפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ, ואומר: אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו" – הרי לך, שאם הילד לא מבין שאבא עושה הכל, גם אם לא רואים את זה בעיניים, על זה בא הכלב עמלק.

ובא לנו על זה לאו מדאורייתא, (דברים ו) "לא תנסו את ה' א–להיכם כאשר נסיתם במסה", אלא שצריך להבין מדוע נענשים על הלאו הזה עונש כל כך גדול, של ביאת עמלק? אלא לפי שיש בו כפירה באחד מעיקרי תורתנו, כי יש ה' בקרבנו, והמנסה את ה' לראות בדווקא ניסים גלויים, הרי מצטרף רח"ל לספק 'אם יש ה' בקרבנו' – עד כדי כך החמירה תורה בזה הלאו, עד שאמרה שהוא הוא המעכב את גאולתנו, וכמו שאמר משיח לריב"ל[7], שיבוא היום – "היום, אם בקלו תשמעו" – ומה מעכב? על איזו עבירה מדובר, שבקולו תשמעו? ממשיך הפסוק – "אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר", וביאר הרמב"ן (דברים ו, וכעין זה ברלב"ג שם) את מהות העבירה הזו, שאסור להתנות קיום מצוה או מצוות בכך שבדווקא יהיה נס גלוי [כמו אלו בדורנו, שבשוגג רח"ל מצפים שמשיח יעשה נס גלוי, ואז יקיימו מצוה זו או אחרת, שהרי על זה הזהיר המשיח עצמו את ריב"ל, היום – אם לא תנסו את ה'. והוא רחום יכפר…]. ושורש העבירה, מפני מה רוצים דווקא 'נס גלוי'? משום שלא מאמינים דיו בכך ש'יש ה' בקרבנו' – אז רוצים דווקא 'נס גלוי', והשי"ת רוצה דווקא ללמדנו כי הוא בקרבנו, ולכן מגיע עמלק 'אשר קרך', שהכל קורה אצלו במקרה, ומנצחים אותו בנסי פורים, נסים בתוך הטבע, שכביכול נראים צירוף מקרים.

וזה היה חטאנו אשר נסינו במסה כמו שכתב האלשיך הקדוש על כך שבפסוק לפני אזהרת 'לא תנסו' כתוב ה' א-להיך בקרבך – "בקרבכם לא תנסו את ה'" – "ושמא תאמר כי ה' א-להיך בקרבך, ובמה אדע כי כן הוא? הלא אבקש לי מופת ונסיון, יעשה לנו דבר בארץ ואדעה בו כי בקרבי הוא יתברך יושב. לזה אמר – 'לא תנסו את ה' כאשר נסיתם במסה'. שהוא שאמרתם 'היש ה' בקרבנו אם אין'".והמלבי"ם כתב – "שרצו לנסות את ה', לאמר היש ה׳ בקרבנו, שאז ראוי שימלא כל צרכיהם בנס, אם אין רק הנהגתם ע״י מלאך ושליח מאתו, שאז יתנהגו קרוב אל הטבע". ובהעמק דבר (שמות יז וכן בדברים שם) – "היש ה׳ בקרבנו אם אין. הדבר פלא איך נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן ועוד הרבה נסים …ואנו מחויבים להאמין, שגם בלי נסים נגלים הקב״ה והשגחתו שורה בקרבנו. ועל דבר זה נסתפקו 'היש ה׳ בקרבנו' בלי כח משה. ומשגיח עלינו בהליכות הטבע, ובשביל חסרון אמונה זו בא מלחמת עמלק ביחוד, כאשר יבואר לפנינו. שנית – נסתפקו אם יודע ה׳ מה שבקרבם, אם צמאים המה או לא. וכ״ה ב(מדרש) רבה 'היש ה׳ בקרבנו – במעים שלנו'. ובאמת, שני האופנים הללו תלוים זה בזה. אם הקב״ה יודע מחסור כל אדם, ממילא מובן שיכול לתקנו בהשגחתו. אף על גב שאינו ראוי לנס נגלה. וע״ע דברים כה". ושם כתב – "זכור את אשר עשה לך עמלק. אם שקרת במדות, הוי דואג מגרוי האויב וכו׳… העושה משקלות שקר… חסרון אמונה בה׳ הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו והרי זה מגדר עבודה זרה… באשר חסרון אמונה קשה לתשובה וגם נוגע לכבודו ית״ש. ואחר שכן, נשוב לענין הפרשה של עמלק, דכתיב 'היש ה׳ בקרבנו אם אין. ויבא עמלק'. והענין תמוה, איך נפל ספק בלבבם אחר ראות עיניהם כל הנסים. וביארנו שם, שנסתפקו אם ה׳ בקרבם היינו בדרך הטבע …. וע״ז החסרון באמונה בא עמלק". ולכן ברור, שאזהרת התורה בדברים – 'לא תנסו את ה" – באה מיד אחרי שבפסוק הקודם היה כתוב 'ה' א-להיך בקרבך'.

ובדברים (ז) מובאת פרשת הצרעה, ושוב מבואר שם בפסוק 'כי ה' א-להך בקרבך', וישלח את הצרעה לגרש את הגויים מעט מעט מא"י, ובאר שם רבנו בחיי את היסוד בצורה נפלאה – "דע, כי הנסים שני חלקים – נסים נסתרים ונסים מפורסמים… ועתה יזכיר מכת הצרעה, שהוא מן הנסים הנסתרים … לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי, וזהו לשון 'וגם', כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך הש״י כנגד אויביך … ויש לך להתעורר בלשון 'ה׳ א-להיך' ובלשון 'בקרבך'. והזכיר בהקב״ה … כנגד שני חלקי הנסים, יאמר כי הוא יתעלה בעל הכח והיכולת, גדול בנסים הנסתרים ונורא בנסים המפורסמים… וכן תרגם אונקלוס 'צרעה' – 'ערעיתא'… תרגום 'אשר קרך' – דערעך[8]".

כל זה ללמדך, כי בא פורים הקדוש ללמד אותנו, כי יש ה' בקרבנו, בקרבנו ממש בתוך הקרביים שלנו! משמעות הדבר, שבורא עולם מחזיק אותנו על כתפיו ומסדר לנו את הדרך! זוהי אמונה! וזה מה שנקרא 'פורים' – גאולה דרך הטבע, נסים בלבוש של הטבע, לזה קוראים 'צרעה' – כי צרעה זה 'ערעיתא' מלשון 'מקרה'. אז או שמבינים ש'וגם את הצרעה' השי"ת שולח, וכמו שבאר רבנו בחיי, שהתוספת של המילה 'וגם' באה לומר שגם בתוך הטבע הוא עושה לנו את הנסים, נכנס יין יצא סוד – 'וגם חרבונה זכור לטוב' הוא חרבונה הוא צרעה, המה המה השליחים של אבאל'ה בשבילנו, אז או שמבינים ש'וגם את הצרעה', 'וגם חרבונה זכור ל'טוב" – הוא הוא טובו של עולם, או שבאות ה'דבורים' ועוקצות 'כאשר תעשנה הדבורים' – זהו דבורים! לכו מכאן, אנחנו נכלה אתכם כ'אש קוצים', לכו עמלקים, ערבים החוצה, לא מדובשכם ולא מעוקצכם!

מה אתה אומר? לגרש מכאן את הערבים? הרי צריך משיח שיעשה נסים גלויים בשביל זה? אתה יודע עבור כמה מצוות אנחנו מחכים למשיח כדי לקיים? אוי וי, אוי וי, הרי ה' בקרבנו, הוא זה אשר נתנה לנו נחלה לרשתה. אל נא, אחי! אל תחטא באיסור הנורא של 'לא תנסו את ה' – אל תדרשו מה' ניסים גלויים כדי לקיים מצוות, ובזכות שלא נעשה כיום מסה במדבר, הרי המשיח יבוא, המשיח בעצמו הבטיח את זה – "היום, אם בקולו תשמעו".[9]

ובגמרא בבלית (תענית ה) – "מאי דכתיב 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' – משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה", יש על זה שיר נאה. ובזוהר (נשא, ועוד) הלשון היא – "עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה". והרי הדברים מאירים כנתינתן, מפני שאם יבוא השי"ת קודם לירושלים של מעלה, או כפי שחושבין כמה, שקודם יהיה נס שירושלים שלנו של קו 402 תיהפך להיות היא ירושלים של מעלה, אוי וי, נפסיד את הידיעה שבקרבך קדוש, יש ה' בקרבנו! פה בירושלים של מטה![10]

יהודי יקר, תמחה את זכר עמלק! אל תשכח בשעה שהמלך במסיבו, ובאת אל בית היין, בקרבך קדוש, קרביך מתהפכים, ואתה זוכה לגודל מעלת בהמתן של ישראל, תן דמעה אחת על אדון בית אשר כאורח במלון, שיבוא כבר אצלנו בירושלים של מטה, יבוא בעיר, וגם את הצרעה ישלח, כל בעלי 'דין' עמלק, וכעשותך נוראות באותן הימים, בארץ אשר ה' א–להיך נותן לך, כי יש ה' בקרבנו, צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל, רבש"ע אם כל מה שאתה צריך זה עוד מכה אחת להמן ובניו, בבקשה קח את שלי, וגם חרבונה זכור לטוב.

---

[1]  כל המיצר, לרבות גם לו נצייר ציור של שקר, ששנאתו היא משום ש'הציונים' הרגיזוהו…

[2] ומנפלאות תורתנו הקדושה, שהפסוק הזה עצמו "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי־אני ה'" – עולה במדויק בגימטריה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

[3] ובספרי עה"פ וינוסו משנאיך – "וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? – אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל – כמי ששונא את המקום… וכל מי שקם על ישראל – כאלו קם על המקום. וכך הוא אומר 'אל תשכח קול צורריך… הלא משנאיך ה' אשנא, ובמתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי'… כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו … וכל העוזר לישראל כאלו עוזר למקום… [הנוגע בישראל] כאדם שמושיט אצבעו לתוך עינו [של ה'] ומחטטה!"

[4] ספר מחית עמלק עמ' טו ע"פ 'קול דודי דופק' עמ' 391, וע' מה שהאריך ביסוד זה בתשובות והנהגות (ח"ג סי' רכג), וכנראה כוותיה ברמב"ם מלכים פ"ה ה"ד, וכך מרומז במורה הנבוכים (חלק ג פרק מא), וכן נראה בהעמק דבר (עה"פ מחה אמחה).

[5] וכידוע בעולם הישיבות, שמה שיש  לו 'דין' הוא גדול מהדבר עצמו.

[6] זאת ועוד אחרת, שדרכם כסל למו לתקוף את הנחשלים מחמת חטאם, ותוקפים גופים של יהודים שפלטם הענן של שמחת התורה ל'נובה' ובנותיה, כי מגודל טומאתם הם רגישים לקדושה, שהם מזהים את נקודת הקדושה גם במי שהתדרדר כבר לבחינת 'בהמתן של ישראל', ומהם עלינו ללמוד גודל קדושת גופו של יהודי, אלא שזהו כבר מאמר שלם נוסף… אך לפחות נדע לכוון היטב על אחינו השבויים לפי מה שכתב הנצי"ב (בראשית יד), כי לוט – שבו אותו ההולכים בדרכי העמלקי בגלל שהיה דומה חיצונית לאברהם! וגם אנו נתקן זאת, בניגוד לעמלקים, שיצאו למלחמה על ישראל לשבות 'שפחה אחת', בדומה לאסתר הצדקת, שהחשיבה מאוד [!] את אותן שפחות – "וגם אני ונערותי אצום כן" – ואולי בגלל זה משתכרים בפורים, לקבל 'גוף יהודי' כמו שהוא, בחינת בהמתן של ישראל, להראות כמה הוא חשוב, ואותם העמלקים נשמיד בע"ה משור ועד שה מגמל ועד חמור!

[7] סנהדרין צח, עי' מאמרי הגר"י ברנד – 'אליהו ומשיח, 'היום אם בקולו תשמעו' ו'לא תנסו את ה".

[8] והרלב"ג שם כתב – "ואף על פי שיד השם יתעלה לא תקצר, הנה יבקש על הרוב במה שיעשוהו הסבות הנאותות כשיתכן זה, כמו שזכרנו במקומות רבים במה שקדם לנו בזה הספר… להודיע כי אף על פי שהשם יתעלה שליט לעשות כל מה שירצה וכל אשר יחפוץ, הנה יבקש הסבות היותר נאותות שאפשר ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה כי הוא אינו שונא הטבע כי הוא סדר אותו, ולזה לא יחלוק עליו אלא בעת הצורך וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו" והרמב"ם באגרת תחית המתים כתב (התרגום ממהדורת שילת) "שהשתדלותנו והשתדלות כל איש תבונה מהיחידים – הפך השתדלות ההמון: …יוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל, ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה בזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים כולם על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרשו כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת".

[9] 'אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר' גימ' 'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר'. 'היום אם בקלו תשמעו' גימ' 'מצות אנשים מלומדה'.

[10] על פי פירושו הנפלא של כ"ק האדמו"ר האורחות חיים רבי גרשון העניך ליינר מראדזין בעל התכלת וסדרי טהרות, בספרו עין התכלת, פרט שלישי ושם כל היסודות למאמר זה מזוה"ק וע"ח, וראה שם שמצוות הלבן שבציצית כנגד ניסים גלוים והתכלת כנגד הניסים הנסתרים, ושהלבן כנגד הכוונה והתכלת כנגד מעשה המצווה בידים, והוא מה שאמר שלמה המלך על כך שבנה המקדש, בנה בניתי ודרשוהו חז"ל בית בנוי בניתי, שהיות והוא עשה מה שהיה צריך לעשות מעשה מצוות בניית המקדש בידיים, בחינת תכלת, אזי באמת זה נחשב לגמרי וכך הוא האמת שנבנה משמיים בבחינת לבן, נמצא שפורים ניסים דרך טבע עניינו מצוות תכלת, תכלת מרדכי.