נתבאר במאמר הקודם, שענין מלכות יהודה ומלכות בית יוסף הוא הדין והחסד, כי בעוד מלכות בית יהודה היא התובעת את העם לעמוד כתיקונו, מלכות בית יוסף היא המעבירה את השפע הא-להי לעם הקודש.
והנה נדרשתי לאשר נשאלתי ע"י אחי ורעי שזה לכאורה סותר לכל תורת הגאולה של הגר"א המבוארת בקול התור ובעוד מקומות, שמשיח בן יוסף בשמאלא ומשיח בן דוד בימינא.
וראשונה אביא מקור לדברים שכתבתי מדברי הגר"א.
כתב הגר"א בפי' לשה"ש על הפסוק 'יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים', וז"ל שם – "ו'תרצה' היא מעשרת השבטים שדרו בה מלכי ישראל עד אחאב כמש"כ בספר מלכים ו'ירושלים' הוא מקום בית המקדש ומלכות בית דוד וכו' והענין שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וכו' ומלכי ישראל אע"פ שמהם היו רשעים מ"מ מלכי חסד היו כמו שנאמר [מלכים א' כ'] כי מלכי ישראל מלכי חסד המה, וכמו שאמרו רז"ל על איזבל המרשעת שהיתה מרקדת לפני הכלה, וז"ש 'יפה את רעיתי' וכו' כתרצה שהמה מלכי חסד, נאוה כירושלים ששם מקום העבודה". עכ"ל הצריך לענינינו, ומבואר בהדיא בדבריו, כי החסד שייך באופן מיוחד למלכי ישראל.
ואמנם צריך ישוב איככה יעלו הדברים בקנה אחד עם הידוע לנו מתורת הגר"א, וכ"ה בתיקו"ז, דמב"י בשמאלא ומב"ד בימינא.
ובאמת הדברים שייכים למעמקי חכמת האמת, אך בהיות והדברים נוגעים לכל יחיד ויחיד בעבודתו בקודש, וגם לעבודת העם כולו, לא אמנע עצמי מלהיכנס בביאור הדברים כפי אשר ידי יד כהה מגעת.
אדוננו דוד ע"ה בספרו את שבח ה' א-לוהינו אמר – "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", והנה ידענו מדברי חכמי האמת כי הגדולה היא מידת החסד, שבה ניכרת גדולת ה', הגבורה זו מידת הדין שבה ניכרת גבורתו, והתפארת היא המידה הממוצעת, בה נוהג ה' בדין ממותק ברחמים, אמנם הנצח וההוד מה ענינם זה לא נתפרש כל הצורך, אמנם ידענו כי הנצח ענינו בימין וההוד ענינו בשמאל, אך מהו ענין הנצח ומהו ענין ההוד זאת לא ידענו.
גם מה שאמרו שנצח בימינא והוד בשמאלא הוא דבר קשה, שלכאורה לשון נצח המורה על ניצוח, שייכת למחלמה ולדין, והוד שמבטא יופי מתאים יותר לחסד.
עוד קשה, שידענו כי משה ואהרון היו מרכבה למידות נצח והוד, משה לנצח ואהרון להוד (זוהר בראשית כ"א:), ובגמ' אמרו כי משה אומר יקוב הדין את ההר ואהרון אוהב שלום ורודף שלום (סנהדרין ו:), הרי כי נצח שייך לדין והוד לחסד.
והדברים נתבארו ע"י רבינו הגר"א ואפרשם כפי קבלתי בזה מרבותי.
כתב הגר"א [בבי' לתז"ח ג. עיי"ש], דנצח בפנימיותו הוא חסד וחיצוניותו דין, והוד הוא בהיפוך – פנימיותו דין וחיצוניותו חסד, והדברים סתומים, ונעמוד על כמה פרשיות במקרא, ומתוכן אי"ה יתבארו הדברים.
הנה אמרו רבותינו, שמשה ואהרון היו מרכבה למידות נצח והוד, דהיינו שהם דבקו במידות האלו של הקב"ה, משה בנצח ואהרון בהוד, והנה נתבונן, כאשר משה עלה להר לקבל את לוחות העדות ואהרון לבדו נשאר להנהיג את ישראל, אז כאשר באו העם לאהרון לאמר לו "קום עשה לנו אלהים", לא דחה אותם בחרי אף מעל פניו, רק נתן את ידו לענין, כשמטרתו בזה היתה בודאי להצילם מרדת שחת, אמנם כאשר משה ירד וראה את העגל ואת המחולות שבר את הלוחות, דן את החוטאים, קרא לכל בני לוי להרוג איש את רעהו ואיש את קרובו, הוי אומר אהרון נהג ברכות ובחסד בלא לכפות את דעתו על העם, ומשה נהג בתקיפות וכפה את דעתו על העם תוך כדי דין קשה ברשעים. אבל כמובן, למרות שזו היא צורתם החיצונית של הדברים, בפנימיות הדברים הפוכים לגמרי, על אהרון אמרה התורה "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעו אהרון לשמצה בקמיהם", ואילו משה בקנאותו הציל את ישראל.
נמצינו למדים, שמידת הנצח של הקב"ה היא כאשר הקב"ה מוביל את תכניתו בעולם בתוקף, ופועל את רצונו גם כאשר דבר זה בא על גבם של הנבראים ושלא לרצונם, וזהו ענין הנצח – הניצוח, כלומר שהוא מנצח את כל המתנגדים לתוכניתו ומקדם את מגמתו בתוקף, ואילו מידת ההוד היא כאשר הקב"ה פועל באופן שיתקבל על לב הנבראים ותהיה הנהגתו יפה ומתוקנת בעיניהם, שאז אינו פועל אלא מה שנראה טוב לפי דעתם הנמוכה, וזהו ענין ההוד שהוא ענין יופי שהקב"ה פועל באופן שהוא נאה בעיני הבריות, גם ענין ההודאה שייך לזה, דהיינו שהקב"ה פועל טובה המושגת אצל התחתונים והם מודים ומהללים אותו עליה.
וזהו מש"כ הגר"א, שהנצח חיצוניותו דין, שהוא פעולה בתוקף בלא התחשבות איך נראה הדבר בעיני המקבלים, אך תוכו חסד, כי זה הוא החסד שיפעיל ה' את רצונו לפי עומק מחשבתו, בעוד שההוד הוא חסד בחיצוניותו, שהוא רך לנבראים, ואינו פועל אלא לפי רוחם, אך מאידך פנימיותו הוא דין, כי כאשר העם במצב ירוד וכל תפיסותיהם על הטוב הם תפיסות נמוכות, אם הקב"ה פועל אז טובה רק כפי דעתם, ודאי זה דין קשה מאוד.
והנה אמרו בזוהר, ששמואל הנביא היתה מדתו נצח (זוהר בראשית כ"א:), וכתב הגר"א (ספד"צ פרק ראשון ד"ה מלך הששי) ששאול היתה מידתו הוד, והיה צריך להתחבר לשמואל, ומשלא נתחבר אליו ולא פעל כפי הוראותיו נדחה ממלכותו, ואז נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", וזוהי הפעם היחידה במקרא שנקרא הקב"ה 'נצח ישראל', וזה משום שמפני ענינה של מידת הנצח נדחה שאול ממלכותו.
והענין כנ"ל, ששמואל הורה לשאול להרוג את עמלק אנשים נשים וטף וכל הבהמה, וזוהי פעולה שנראית דין קשה, אך תוכיותה הוא חסד גמור, אבל העם חמל על מיטב הצאן ועל הבקר ושאול לא התנהג עמם בתוקף, רק הניחם כרצונם, וזוהי פעולה שנראית חסד והתחשבות, ובאמת היא דין מר, שכך לא נמחה עמלק ואין השם שלם.
אבחנה נוספת ישנה בענין הנצח וההוד, שכשם שבמידת ההוד הקב"ה פונה למטה אל התחתונים לפעול כפי דעתם, כך הוא פונה למטה אל המציאות לפעול לפי מה שהיא, אבל במידת הנצח הקב"ה אינו מתחשב במציאות, אלא פועל את ענינו בתוקף, והמציאות נכפפת לזה.
וגם זה יש להבחין בענין אהרון, שהרי הסיבה שאהרון קדוש ה' הסכים לעשיית העגל, היא רק מפני שסבר שכפי איך שהמציאות עומדת הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להסכים לעשיית העגל ולכן אף שהדבר מצד עצמו הוא פסול, יש להכנע למציאות הנוכחית ולפעול לפיה, אמנם משה פעל לפי האמת בעצם, לפי הרצוי ולא לפי המצוי.
גם בשאול מצינו חטא מענין זה, והוא חטאו הראשון, כששמואל אמר לו לא להעלות את העולה עד שיבוא, אמנם הוא לא חיכה לו, ואמר לשמואל "ראיתי כי נפץ העם מעלי" וכו', והיינו שהמציאות לא אפשרה לי לשמוע לקולך, וכל זה הוא מענין ההוד.
ובזוהר (משפטים קי"ב:) אמרו, שמרדכי ג"כ אחז במידת הנצח, ואמרו שם, שעל זה רמזו חז"ל במ"ש שהראה לו את רגלו, והיינו שהתגרותו זו של מרדכי בהמן, שהיתה לכאורה נגד המציאות, היא שייכת למידת הנצח שהיא העמידה בתוקף על עקרונות האמת בלא התכופפות בפני הכרחי המציאות, ובזה תיקן מרדכי את קלקול שאול זקנו ומכח זה זכה אף למחות את עמלק.
והנה אמרו בתז"ח שמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם בנצח והוד, ומבואר ברמח"ל [תיקונים חדשים] דהיינו מב"ד בנצח ומב"י בהוד, ובזה יתבאר הכל, דהנה מחד גיסא מלכות ישראל ענינה חסד, ומלכות בית דוד – דין, אבל זה אינו אלא לפנים, בעוד שבפנימיות הדברים הפוכים, מלכות ישראל שנוהגת ברוך היא מביאה את העם לעברי פי פחת בהיותה מניחה את העם לנהוג כפי רצונותיו, ואילו מלכות בית דוד בדינה ובתקיפותה היא המעלה את העם לקרבת ה' וליאור באור האמת.
צא ולמד ממה שהביא הגר"א, שאמרו מלכי ארם כי מלכי ישראל מלכי חסד המה, ועל כן בטחו בהם שירחמו עליהם ויחונו אותם, וחסד מעוות זה הביא לזעם ה', ולהמשך דיכוי ישראל ע"י מלכי ארם.
והנה זה ענין מב"י ומב"ד, שמב"י ענינו תיקון הגשמיות של ישראל, והיינו ההטבה לעם כפי איך שהעם תופס את ההטבה, וזהו חסד חיצוני, אך בפנימיות הוא דין, שאין העם מקבל את הטובה האמיתית שהיא קרבת ה', בעוד מב"ד ענינו הוא הבאת העם אל הטובה האמיתית אל ה' ואל טובו, ואמנם מתחילה אין העם מבין כמה טובה היא לו קרבת ה', ואינו מתחבר לענינו של משיח בן דוד, ורואה הוא את ענינו כדין ולא כחסד, אבל לאמיתם של דברים אין טובה כטובה זו, וזו תקותנו.
וכשנתבונן בקורה היום בעולם נראה, שהויכוח שיש היום בעולם בין שומרי התורה לבין עוזבי ה' הוא הויכוח הזה, שעוזבי ה' דבקים כביכול במידת החסד, ליברליות ופלורליזם לתת לאיש לעשות כרצונו, ולא יכפה איש את דעתו על חברו, צריך להבין את החוטאים ולא לענוש אותם וכו' וכו', ואילו שומרי התורה דרכם בתקיפות, לכפות את האמת על כולם, ולהעמיד את ההלכה גם במקום שקיומה הוא קשה וכואב, אמנם אין חסדם של אלו אלא חסד לאומים חטאת המוביל את העם לחורבן גשמי ורוחני, ואין תקיפותם של אלו אלא העמדת העם על תיקונו כאשר צוה ה' למען יאיר פניו אלינו וישוב אלינו כימי קדם.
עוד היבט יש בויכוח בין שומרי התורה לעוזביה, ששומרי התורה אינם מתקפלים בפני הכרחי המציאות ומעמידים את האמת בכל מחיר, ובפיהם של עוזבי התורה [אם לגמרי אם למחצה לשליש ולרביע] שגור, כי אין משפט התורה יכול לחול היום, וצריך להתאים את הדברים למציאות.
וכל אלו הדברים נמשכים מפירוד הנצח וההוד, שתוכניתו של הקב"ה בעולמו נתפסת כדין, ואין התחתונים מכירים ביופיה בהודה והדרה, ויהי רצון שמהרה נזכה שישובו הדברים להתחבר, ובאיחוד שני המשיחים יתחברו הנצח וההוד, ויכירו כל בשר כי אין טובה כקרבת ה' ואין יופי כתורתו.