גרסינן במגילה י"ז. – "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", והיינו כי ההתפתחות הגשמית של הארץ הלזו הנשמה שהיתה כגן עדן, אחר שכל שנות גלות בניה הייתה חרבה ושוממה – אין זה דבר שיכול להיות במקרה, אלא הוא דבר מכוון להכין מקום לקיבוץ ישראל, ואחריו באות ומתקבצות הגלויות למקומן.
והנה כל עוד לא נשלם קיבוץ הגלויות לגמרי, והיינו שנתקבצו כל ישראל למקומם ולנחלתם, עדיין יש להוסיף להתפלל ולבקש על שלמות קיבוצם [אם כי באמת הלשון שהוסיפו בנוסח ספרד – "שבור עול גלות / עול הגויים מעל צווארינו ותוליכנו קוממיות לארצנו" אינו מתאים אלא לזמן שעיכוב קיבוץ הגלויות בא מחמת עול הגויים], אך יש לברר מהו מהותו ועיקרו של קיבוץ זה, להיכן שאיפתנו ומגמתנו בתפילתנו ובאיזה אופן מוגדר הדבר שנתקבלה תפילה זו.
והרי תפילה זו שהותקנה, אם ע"י אנכה"ג ואם ע"י שמעון הפקולי (כמבואר שם י"ח.), הותקנה בארץ ישראל ע"י יושביה בזמן שכבר היה יישוב יהודי קיים בארץ ישראל, וממילא אין כוונת התפילה על הבאת כל יחיד ויחיד לארץ ישראל, אלא על יישוב הארץ בקיבוץ כלל ישראל. וצריך לברר גדר וכמות יישוב זה בכמות ובאיכות. וכי נאמר, דכל שלא שב אדם אחד מישראל לארץ לא הושלם הקיבוץ, או שכל שעדיין יש קיבוץ כלשהו בחו"ל לא נחשב הדבר שנתקבצו הגלויות?!
אכן, ישנם שני עניינים בקיבוץ זה, האחד מצד העם, שיתקבץ למקומו ולנחלתו, והשני מצד הארץ, שתעמוד על מתכונתה בכבודה הראשון, וכלשון הנביאים הכוללים שני עניינים אלו – "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל" (ישעיהו ס"ב, ד'), הרי שכלל בזה שני עניני כבוד, כבוד האומה וכבוד הארץ. אך מסתבר, וכן יש לדקדק במשמעות הפסוקים, כי שני עניינים אלו באים כאחת, ואם קדושת הארץ ויישובה חזרו למקומם הראשון, אזי גם קיבוץ ישראל מצד העם העומד בנחלתו חזר לתיקונו.
וכך אנו מוצאים שהדברים תלויים זה בזה גם בשעת הגזרה של ביטול קדושת הארץ בזמן גלוֹת הארץ, וא"כ יש ללמוד על גדר חשיבות הקיבוץ והיישוב שבירושה שלישית מירושה ראשונה ושנייה, וכן מגדרי ביטול קדושתם. ואם מצאנו שביטול קדושת הארץ היה מחמת גלוֹת עמה מעליה, אזי מסתבר שדיני חזרת הקדושה הם הם הגדרת הפסקת הגלות, ולכאורה דבר זה יהיה גדר קיבוץ הגלויות.
ואם כי בגדרי חזרת ישראל לארצם הדברים סתומים ואין מקור הלכתי מובהק ממנו ניתן לדון בהם, הרי שלגבי חשיבות הארץ וקדושתה ישנם כמה דינים התלויים בה ולדינים אלו ישנן הגדרות ברורות יותר. הרי מצוות רבות נצטוו ישראל, שלא חל חיובן עד שנתקיים בהם "כי תבואו אל הארץ", ויש מהם שחל חיובם מיד [חלה], והרבה מצוות שלא חלו אלא אחר ירושה וישיבה [וישנו גדר נוסף שאינו שייך לענין קיבוץ הגלויות, והוא הישיבה בארץ כתיקונן ע"פ סדרי ישיבתם וחלוקת השבטים כבחלוקת יהושע, הנוגע רק לדיני היובל (ערכין ל"ב:), אך דבר זה אינו עניין לקיבוץ הגלויות עצמו אלא לצורת ישיבתם בארץ אחר שנתקבצו].
לגבי חלה אמרו, שהדבר תלוי בכך שכל ישראל שם ולא מקצתם – "בבואכם אל הארץ, אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים, ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק" (כתובות כ"ה.). ולכאורה ברובא סגי, דרובו ככולו, וקשה לומר שיהודי אחד שלא יכנס לארץ יעכב בדיני חיוב חלה. ואמנם מצאנו לגבי דין יובל שמקצת שבטים מעכבים (ערכין ל"ב:), וחזינן מהתם, שאף מקצת ישראל שגלו מעכב, אמנם זה נאמר דווקא לגבי חסרון שבט שלם שנחשב שחסר בעם, כי עם ישראל מורכב מי"ב שבטיו, וחסר בקיבוץ הציבורי שלו, אך פרט אחד שחסר אינו נחשב שחסר בעם, כיון שכל כללות קיבוציו נמצאים, וכמו שאמרו בערכין (שם), שירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם, ואף שלא החזיר כולם (כמבואר ביבמות ט"ז:), מ"מ כבר נשלמו כלל קיבוצי ישראל, והכא נמי נימא, דברוב ישראל סגי לגבי קדושת הארץ ואין צריך כולם ממש, וכמ"ש התוס' (גיטין ל"ו: ד"ה בזמן), דאף על גב שלא עלו כולם חשיב כל יושביה [אמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א בעינן רוב כל שבט ושבט].
והנה טעם ביטול קדושת הארץ מבואר בגמרא, שהוא משום ביטול הארץ, ולכאורה ר"ל ביטול יישובה, "למה מנו חכמים את אלו, שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום, אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ, אלמא קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא" (מגילה י.). הלשון "משבטלה הארץ" משמע שבטל יישוב הארץ. אמנם היה אפשר לדחוק, שהכוונה לומר, שמשבטלה קדושת הארץ בטלה קדושת בתי ערי חומה, אך גם בלשון המדרש מפורש כן כמו שהובא בתוס' (יבמות פ"ב:) מדברי מדרש רות – "דקאמר ר' יוחנן מעשרות כיון שגלו נפטרו", הרי שהדבר תלוי בגלות ולא בחורבן בית המקדש [שאף חיוב בנין המקדש עצמו היה תלוי ביישוב הארץ, שהיו רשאים להמשיך בעבודת המשכן ולא נתחייבו בבנין בית עולמים לה' אלא לאחר ירושה וישיבה כמבואר בסנהדרין כ:, גם מצאנו שאין הדברים תלויים זה בזה, ואפשר לומר דקדושת הבית לא בטלה ואילו קדושת הארץ בטלה (יבמות פ"ב: תוס' ד"ה ירושה, רמב"ם בית הבחירה ו', ט"ז), או חילוף – דקדושת ירושלים בטלה וקדושת הארץ לא בטלה (מכות י"ט. תוס' ד"ה ואי) הרי שאין הקדושות הללו תלויות זו בזו].
אך לפי זה יש להבין, כיצד קדשה הארץ בזמן עזרא, שאז לא עלו אלא מיעוט מישראל. אך החילוק מבואר ברמב"ם שם – "אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה", והיינו שקידוש עזרא היה ע"י מעשה קניין ולא ע"י יישוב ישראל בפועל, ולכך יש מי שאומר שלא בטל קידוש זה. ולמדנו מדבריו, שכיבוש עולי מצרים מקדש אף בלא מעשה קנין, אלא מצד עצם יישובם בארץ.
וכן ברמב"ן משמע, שהדבר תלוי בשלטון ישראל ואחיזתם בארץ – "אבל משבטלה הארץ כשגלו ממנה ונעשית של כל הגוים" (חידושי הרמב"ן על מגילה י:) – וקיימת נפקא מינה בין שתי הגדרות אלו במקום שרוב ישראל מצויים בארץ, אך אין הארץ נשלטת בידיהם.
נמצא, שמצד חשיבות יישוב ישראל בארץ ישנם כמה גדרים אפשריים – או עצם מציאותם בארץ כדינו לחלה, או ביאתם אחר ירושה וישיבה, או החזקתם בארץ להיותה עומדת רק לישראל, והיינו "חזקה" שהיא קידוש הארץ כבימי עזרא. ולא הוזכר שהדבר תלוי בבנין המקדש.
ונמצא מעתה, שקיימות שתי דרכים להשבת קדושת הארץ, או ע"י ריבוי יושביה כשבאים כלם לגור בה, או ע"י החזקתה לישראל בשלטון ובקנין. וקנין חזקה זו הוא העמדת הארץ בבעלות ישראל בלבד, וזה יתכן רק בהעמדת אפשרות השלטון רק לישראל, או אפילו בהעמדת שלטון שיתופי בדרכים שונות ובלבד שבעלי זכות הבחירה בו, לא יהיו אלא מישראל. וכל זמן שלא נעשה כן לא תחזור קדושת הארץ, אלא כשיהיו לכל הפחות רוב יושביה עליה.
ומ"מ החזקתה לישראל כדינה אינו קיבוץ גלויות אלא קידוש הארץ כאשר היה בימי עזרא, אך קיבוץ הגלויות לא יושלם אלא בקיום הנבואה "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" (הושע ב', ב') והדבר תלוי בפלוגתת הראשונים הנזכרת לעיל, אי סגי באותם שירמיהו החזיר ויאשיהו מלך עליהם, וא"כ סגי לן ברוב ישראל הידועים לנו, דאין חשוב ביאה ירושה וישיבה אלא בביאת שאר שבטים הגולים.
ויש עוד לעיין בסנהדרין ק"י:, דאיפליגו תנאי אי עשרת השבטים עתידים לחזור, ושבקיה ר' עקיבא לחסידותיה [רש"י – שרגיל לזכות את ישראל], וס"ל שאינם עתידים לחזור, ולא קשיא ליה מכל הנך קראי שנאמרו על קיבוץ גלות אפרים ושומרון, ואולי ס"ל שלא נאמרו אלא על אותם מהם שימשיכו בהנהגת ישראל, ואפשר שהם אותם שירמיה החזירם ועוד קצת קהילות ששמרו על ייחודם כישראל אך לא כלל בזה את אלו שהתבוללו לגמרי בין גויי הארצות. ויל"ע. ונזכה מהרה בקיום מאמרם ז"ל – "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים ה', בזמן שנדחי ישראל יכנס" (ברכות מ"ט.).