וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַה֛' בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם
בעקבות המאמר "מורדים ופושעים או כל אשר בשם ישראל יכונה" שהתפרסם בגיליון עז של 'קדושת ציון', הגיעו תגובות רבות, שנראה בין דברי כולם, שהנושא מעורר דיון ומצריך המשך בירור ועיסוק.
ננסה להרחיב בדברים מנקודת מבט נוספת.
ומביא גואל… למען שמו באהבה
תחילה נשאל שאלה, המצריכה הסבר.
מצד אחד, פסוקים רבים בתורה מראים, כי הקשר של עם ישראל עם הקב"ה מותנה בשמירת המצוות, ובהעדר קשר זה אבד סיברם ובטל סיכויים. כך אנו אומרים לכאורה בכל יום בפרשת 'והיה אם שמוע' ובכל פרשות התוכחה, ועוד ועוד.
מאידך, מצאנו ביחזקאל (פרק לו, בו מפטירים בפרשת פרה), שהקב"ה יגאל את ישראל גם אם לא יחזרו כלל מדרכם הרעה.
"בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם. כטומאת הנדה הייתה דרכם לפני. ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובעלילותיהם טימאוה. ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבואו אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". וכתב רש"י שם בפסוק כ, וז"ל: "השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". ממשיך הנביא – "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה. לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה' א–להים לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגויים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חללתם בתוכם… לא למענכם אני עושה נאום ה' א–להים יודע לכם, בושו והכלמו מדרכיכם בני ישראל".
העולה מהדברים, שהגאולה לא מגיעה בגלל שאנו ראויים לה, אלא למען שמו הגדול, וכמו שתקנו לנו חז"ל בתפילות כל יום "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
ושגורים בפי כולם דברי האור החיים (ויקרא כה כח) – "ואם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חטאיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז 'ויצא ביובל ושב לאחוזתו'. כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו".
וכן ברמח"ל בדעת תבונות (סימן לו) :
"זאת נחמתנו בענינו, כי לא על מעשנו יפקוד ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפנו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל– כשיגיע עת מועד יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי. כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה".
ולמדנו, שישנם שני מהלכי גאולה – מהלך אחד כאשר ישראל זוכים לפי מעשיהם, ומהלך שני ואחר, כשאין להם זכות, שאז הגאולה תבוא על כל פנים, כי היא מטרת הבריאה, שחפץ הקב"ה להיות לו שכינה בתחתונים [תנחומא תרומה] ולא תתכן אצל הקב"ה, חלילה, קלקול בתכנית [טעות בפס יצור] 'כי לא אדם הוא להנחם'. והבריאה חייבת לבוא אל תיקונה, וכמו שבאר באריכות רבנו הרמח"ל בתחילת 'דעת תבונות'.
וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.) על הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" – "זכו-אחישנה, לא זכו – בעתה". וכן כתב האור החיים (במדבר כד יז):
"שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר. מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויין לה, תהיה באופן אחר, ועליה נאמר (זכריה ט) שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור… שיקום שבט אחד מישראל, כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ג) 'ושפל אנשים יקים עלה' ".
{ויש להעיר, שבספר חפץ חיים על התורה פרשת בא מובא, שכשהחפץ חיים שמע על הצהרת בלפור [שכידוע, מי שפעלו על האנגלים להצהיר הצהרה זו היו וייצמן וחבריו, שהיו רחוקים משמירת תורה ומצוות], הראה את האור החיים הנ"ל}.
גם המלבי"ם על הפסוק (שמות יב מב) "ליל שימורים הוא לה' שימורים לבני ישראל לדורותם", כותב בסגנונו של האור החיים, וז"ל:
"רבי אליעזר אומר בו [בניסן] נגאלו [במצרים], ולעתיד לבוא נגאלים בתשרי. שכבר אמרו: זכו – 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי'. לא זכו – 'עני ורוכב על חמור'. שאם יזכו, תהיה הגאולה נסית באותות ובמופתים. ואם לא יזכו, יהיה על–ידי נסים נסתרים קרוב אל הטבע. ותשרי מציין הסדר הזמני לפי הטבע והמערכת שבו נברא העולם והטבע, ומציין הגאולה שתהיה בדרך הטבע. וניסן מציין ההנהגה הפלאית, כי בחדש זה הפליא נסים ופלאות, והגאולה שתהיה בו, הוא הגאולה ע"י אותות ומופתים, וזה יהיה אם יזכו. ואם לא יזכו, תהיה הגאולה בתשרי בדרך קרוב אל הטבע, ואין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
ברית עולם
והנה, כחלק ממטרת הבריאה, ש'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים', גם עלה ברצונו שדירה זו תהיה על-ידי ישראל עם קדשו, בארץ ישראל ובבית המקדש. ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (בראשית רבה א ד) ו'ישראל עלו במחשבה' עוד לפני מעשה הבריאה בששת ימי בראשית שנבראו בדיבורו של הקב"ה, ואלו ישראל קדמו [לא רק בזמן, כי אם גם במעלה] בבחינת 'מחשבה', שהיא קודמת, ובמעלה על בחינת 'הדיבור'.
והקב"ה כרת ברית עם האבות ונשבע להם [עם כל אחד לחוד] ואחר-כך עם כלל ישראל בהר סיני להיות לו לעם.
וענין כריתת ברית הוא שאינה מתבטלת לעולם ואינה תלויה בשום דבר.
(עיין רמב"ן בראשית פרק טו פסוקים ז,יח, וכן במקומות רבים).
וכ"כ הגר"א (אדרת אליהו, שמות לד י) על הפסוק "ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת…" (שמות לד י) – "והוא קיום ההבטחה אשר לא תופר, כי בכל הדברים החטא מונע, מה שאין כן בקיום הברית".
וכ"כ הג"ר יצחק אייזיק חבר (תלמיד הגרמ"מ משקלוב, תלמיד הגר"א) בספרו 'שיח יצחק' עמ' ע"ו: "ומובטחים אנו, שיקוימו כל הבטחות הנביאים וכל היעודים, ולא נירא שמא יגרום החטא ח"ו, כמו שחשבו זולתנו [הנוצרים]… כי מאחר שכל היעודים נאמרו בשבועה אצלו יתברך, כמ"ש בפרשת האזינו 'כי אשא אל שמים ידי' כו', וכתיב 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אם אתן את דגנך' וכו', וכן בדניאל – 'וירם ימינו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד' כו', וכל מה שהוא בשבועה אין תלוי בתנאי, רק כמ"ש רז"ל שעל כרחם ישובו ישראל…".
וכן כתב רמ"ד וואלי (איכה עמוד קפ"ט, על הפסוק ד טז) – "והשוטים האלו [הנוצרים] אינם יודעים שאי אפשר לא שינוי העם ולא שינוי הדת, כלא מחד קרא – "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה". רישיה דקרא – על שינוי העם, שלא יתכן בשום פנים, לפי שכבר נאמר "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם", ורוח הקדש מצווח: 'לא אחלל בריתי…' ".
הדברים מפורשים בדברי גדולי הדורות, ונביא חלק מהם.
כתב המהר"ל (דרך חיים על אבות ה יז):
"וי"ל ג"כ, כי מה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם', בא להודיע תקות וביטחון ישראל בגלות. שאי אפשר שתהיה האהבה בטלה לעולם. שהרי האהבה שהש"י אהב ישראל, לא היתה תלויה בדבר כלל. ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר, אין האהבה בטלה. ודבר זה נראה, כי הכתוב אומר "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך" וגו'. והקשה הרמב"ן ז"ל בפי' החומש, כי לא סיפר הכתוב מעלת אברהם וצדקתו שבשביל אותו צדקות הגיע אליו הדיבור… וראוי היה שיקדים תחילה מעלת אברהם וצדקתו [כמו אצל נח], כי למה נגלה אליו הדיבור, ועדיין לא ידענו מעלתו? ופרשנו, כי אברהם היה ראש יחוסנו, ובו היתה הבחירה אשר בחר ה' יתברך בישראל כדכתיב (נחמיה ט ז) – "אתה הא' אשר בחרת באברם" וגו'. ואם כתב תחילה צדקות אברהם, היה עולה על דעת אדם, [ש]בשביל צדקות אברהם, בחר בו ובזרעו אחריו. והיה אהבה תלויה בדבר, הוא הצדקות. ועכשיו שבניו אינם צדיקים, בטלה האהבה. אבל עתה, שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ור"ל לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו. רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם, ולא בשביל דבר שהיה אפשר לומר, שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה".
מצאנו כמו-כן בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק לז):
"כנה הכתוב אהבת ה' יתברך אל ישראל בשם 'חשק'. אמר (דברים ז ז) "חשק ה' בכם ויבחר בכם". ושם 'חשק' יאמר על הפלגת האהבה בלי טעם. כמו שאהבת האיש אשה מיוחדת מזולתה, אע"פ שהיא [זולתה] נאה הימנה, יקרא 'חשק', להיותה בלי טעם. אמר הכתוב (בראשית לד ח) – "שכם בני חשקה נפשו בבתכם". כלומר, אף–על–פי שהוא מוצא אחרת נאה ממנה. וכן אהבת ה' יתברך את ישראל היא כחשק בלי טעם. וכל ספר שיר השירים מיוסד על חקוי זה החשק אשר בין ה' יתברך וכנסת ישראל, כדוד החושק עם הרעיה החשוקה בלי שום טעם, ולזה הוא שקרא הכתוב את האהבה הזו 'סגולה'. אמר הכתוב (דברים ז ו) – "כי עם קדוש אתה לה' א–להיך בך בחר ה' א–להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם". ובאור זה, כמו שהסגולה תמצא דיבוקה במין[ה] לא תפרד ממנו, ואינה נמצאת בו לא מצד הכמות ולא מצד האיכות, כן האהבה הזאת ענין סגולה. דבק [הקב"ה] באומה, לא מצד הכמות כי 'לא מרבכם' וגם לבאר שלא היתה מצד האיכות, אמר במקום אחר (דברים ט ה) – "לא בצדקתך וביושר לבבך… כי עם קשה עורף אתה". אבל האהבה הזאת היא כחשק בלי טעם, אלא עניין הנמשך לרצון החושק".
ומובן, שהעולה מכך הוא, שהבחירה והברית שבחר וכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל אינה תלויה במעשיהם, ואינה בטלה לעולם, ולכן בהכרח שגם הגאולה בוא תבוא גם כשאינם ראויים, וכמו שהבאנו לעיל מהרמח"ל והאור החיים, וכמו שהבאנו מדברי רי"א חבר ז"ל.
הכרחיות הגאולה – מצד הברית ולמען שמו
ולאחר כל הדברים והאמת הנ"ל, חזרנו שוב לשאלה עליה אנו דנים, כיצד תתכן המציאות הנרקמת לעינינו, בה הקדוש ברוך הוא מחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל ומקבץ את עמו ישראל לתוכה ומפריח את שממותיה שעמדו בגלות, והכל בנסים נפלאים ועצומים שממשיכים עשרות בשנים, וכל זה עבור ועל-ידי 'מורדים ופושעים' [כביכול, שכבר בארנו באר היטב במאמרנו הנ"ל, שאין הגדרה זו מתאימה כלל למציאות], וזה בשונה מעם ישראל שנכנס לארץ ישראל על-ידי יהושע תלמיד משה רבנו ע"ה, שהיו צדיקים גמורים, והוזהרו ב"ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" וב"כי תוליד בנים ובני בנים…. והשחתם…'", שהוזהרו על החורבן והגלות, אבל לאלו שבדור האחרון שהגיעו לכתחילה במצבם הרוחני הירודה – מה שייכות אזהרות אלו?
אבל לאחר כל הנ"ל למדנו, שמצד כריתת הברית והבחירה שאינה תלויה בדבר, הדבר יתכן ואף מוכרח, כי דבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם למען שמו הגדול באהבה[1].
ולמי שצועק, הרי "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעוהי", יעיין בבקשה במקור דברי האור החיים הנ"ל בפרשת בהר, ויראה שהרבה גבה הקב"ה בחובו ע"י היסורים במשך הגלות, וכן הוא ברבים מדברי גדולי ישראל במשך הדורות, וכמובא בדברי ה'שם משמואל' [ויגש תרע"ז], שכתב:
"קבלה בידינו מרבותינו הקדושים, שמעתה נפטרנו ממלחמות גוג ומגוג. ואחר קיבוץ גלויות ישבו ישראל במנוחה על אדמתם לעולם, שכמו שבמצרים קושי השעבוד השלים לארבע מאות שנה, כן בגלות זה להיפוך, שאריכות הזמן השלימה לקישוי השעבוד ורעות רבות וצרות שהיו מעותדות לבוא על שונאי ישראל. וע"כ אריכות הזמן השלימה, ושוב לא יהיה חבלי לידה כ"כ קשים עד בלתי אפשר לסבול. שוב נכון שיגמר המירוק לגמרי בעודנו בגלות, וכשיתקבצו הגלויות לא נצטרך עוד לשום מירוק. ואל תתמה שישתנה ממה שכתוב מפורש בכתוב, שהרי במצרים מפורש בכתוב ארבע מאות שנה, ואעפ"כ קושי השעבוד השלים ונחסר מהם ק"ץ שנה. כן הוא הענין במלחמת גוג ומגוג".
גם הרמח"ל כותב [אוצרות רמח"ל עמ' ג"ן], שהפסוקים בנביאים המורים על כך שרבים לא יזכו לגאולה – אינם רלוונטים לגאולת 'בעתה'. וז"ל:
".. שכשהגאולה באה בתחילת הגלות … וישראל לא סבלו עדיין די ספוקם … באותו הזמן נאמר 'אחד מעיר ושנים ממשפחה'. אבל כשהגאולה באה בסוף הגלות, אז אין עוד מורא ורעדה כלל… ואז הגאולה היא גם לרשעים שבישראל, וזה שמורים לכל בני ישראל – לכל דייקא".
ונזכה כולנו ליעוד הגדול שהובטחנו ע"י הנביא ירמיה (לא ז) –"הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופסח ['אפילו הנחשלים שבהם לא אמאס' – רש"י] הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה".
[1] הערת המערכת: וכן מפורש בזוהר הק' פרשת אחרי מות דף ס"ו ע"ב "תאנא בכל זמנא דישראל בגלותא אי אינון זכאין קב"ה אקדים לרחמא עלייהו ולאפקא לון מגלותא. ואי אינון לא זכאין מעכב לון בגלותא עד ההוא זמנא דאתגזר וכד מטא זמנא ואינון לא אתחזיין קב"ה אשגח ליקרא דשמיה ולא אנשי להו בגלותא הה"ד וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'."
וכך כתב הרמב"ן בספרו המיוחד על הגאולה 'ספר הגאולה לרמב"ן' ובשירת האזינו כתב וז"ל "יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם… ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים"
"כי אשא אל שמים ידי" – "על הגאולה העתידה יבטיח …והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין (הנוצרים)"
וכן כתב להדיא מרן הגרי"ז בחידושיו על התורה פרשת בא, שגאולת אחישנה היא בתנאי שישובו בתשובה, אך גאולת בעיתה, היא לעת קץ גם אם לא ישובו בתשובה.