עומדים אנו בפני ימי החנוכה ולקראת חודש טבת. ימי החנוכה מייצגים את האור האלוקי אשר גבר על חושך החומריות שמייצגת תרבות יוון, כפי שהארכנו בעז"ה במאמרנו לחודש כסלו. חודש טבת אף הוא שייך לעניין זה שבו תורגמה התורה ליוונית, כפי שאנו מזכירים בסליחות לי' בטבת – "ומלך יוון אינסני לכתוב דת יוונית". באותה עת ירד חושך על העולם למשך שלושה ימים, דבר המסמל את העמדת חוקי התורה כמין חוקי מוסר אנושיים אשר תכליתם אינה אלא קיום תקין של עולם החומר. דבר זה משמעותו עמעום האור האלוקי והורדתו לתוך גבולות החומר החשוך.
במאמר זה נשתדל בעז"ה לעמוד על עניין עמוק ומקיף, שיש בו לשפוך מעט אור על תקופתנו.
בדורות האחרונים, החל מלפני כמאה וחמישים שנה, אנו עדים להתפתחות עצומה של ה'מדע'. ההתפתחות הטכנולוגית אדירת המימדים מתפתחת והולכת מיום ליום בקצב מבהיל, אשר גובר והולך ככל שעובר הזמן. תחילתו של 'עולם המדע' נעוץ ב'חכמי יוון', הלוא הם ה'פילוסופים' אשר החלו במחקר הטבע וכוחותיו ע"מ לנצלו לתועלת האדם. כיום, לאחר שהמדע התקדם בקצב שאינו תואם לדורות הקודמים, הגענו למצב, בו אין כמעט דבר בטבע שאינו ידוע ומובן לאדם.
כפי שהזכרנו בעבר, חובה מוטלת עלינו, עוסקי התורה, להתבונן בכל אשר עושה ה' בעולמו, ולהבין מה רצונו בכל דור וזמן, על-מנת שיבוא הדבר אל תועלתו האמתית, שאינה אלא לכבוד ה' ולתיקון העולם במלכותו.
ובכן, האם ה'קידמה' טובה היא, או שאינה?
הפיתוח הטכנולוגי כולו מתחלק תחת שתי מטרות. א – הארכת חיי האדם, ב – הקלת הטורח מהאדם ונוחות החיים. תחת ההגדרה הראשונה נכללים כל פיתוחי מערכות הרפואה. המכשירים, התרופות, הניתוחים והטיפולים החדשניים וכו'. כל פיתוחי המערכת הבטחונית למיניה, כלי נשק משוכללים, מערכות מידע וכו' וכן מיני פיתוחים בטיחותיים להגנה מפני אסונות, הן מידי שמים והן מידי אדם – זו היא תכליתם. תחת ההגדרה השניה נתונים כל שאר הפיתוחים הטכנולוגיים, החל ממכונות תעשיה גדולות ומגושמות, עובר דרך כלי עבודה ותחבורה כאלו ואחרים, ועד למכשירים המצויים בכל בית. תחת הגדרה זו נכללים גם פיתוחים וכלים שכל תכליתם היא להנאה ותענוג, ממרכזים גדולים המיועדים להבלים אלו, ועד לצעצועים פשוטים וזולים.
על-פי האמור, לכאורה פשוט הוא, שהקידמה היא דבר טוב. הרי אין ערך שדוחה את כל התורה כפיקוח נפש! וכך גם הקלת החיים ועול העבודה דבר טוב הוא, כתיקון לקללת אדה"ר – "בזיעת אפיך תאכל לחם", וכפי ששמו של נח נקבע על שם "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". הרי בימינו איננו מוכרחים להזיע על-מנת לאכול את לחמנו, כמו שאמר בן זומא: "הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני (ברכות נ"ח:). הגיעו הדברים עד כדי כך, שבימינו אפילו האיכרים עובדי האדמה עושים את מלאכתם במכשירים משוכללים שמונעים מהם את זיעת האף, כל שכן עובדי ה"צווארון הלבן" ו"הכחול" העוברים 'ממזגן למזגן'.
אלא שעדיין מקום יש לשאול, ומה תועלת בכך? מה טובה יש לעולם בכך, שאנשים יעשו מלאכתם ללא טורח? מה תועלת יש בזמן הנחסך ע"י קלות העבודה? וכי מה הם עושים בזמן הפנוי, עוסקים בתיקון העולם? הלוא לכך נועדה "תרבות הפנאי" – 'להרוג את הזמן' בכל מיני הבלים, עליהם שוקדים אנשים אחרים יומם וליל, לא מוטב שיעמלו לאכול לחם ואל יבואו לידי בטלה המביאה לידי חטא? וכן, מה תיקון לעולם בהארכת חייהם של אנשים בני ברית ושאינם, שאף בחייהם קרויים מתים? * ***
בדור זה עומדים אנו אחר דורות רבים של צפיה לגאולה ולבניין ביהמ"ק. מידי שנה מתאבלים אנו ומיצרים על החורבן, ומזכירים את ירושלים פעמים רבות מידי יום. אכן עלינו לברר, למה אנו מצפים? האם די לנו בבנין ביהמ"ק בלבד? האם סוף הכל זו מלכות ישראל? הלוא גם בזמן שהיה ביהמ"ק קיים לא פסו הנסיונות, "היינו האי דאחרביה למקדשא… ועדיין הוא מרקד בינינו!" (יומא ס"ט:). הלוא אין בנין ביהמ"ק ערובה לכך שאכן נשיג את תכליתנו, כמו שהיה בימי בית שני. ואף קודם לכך, דברי הנביאים מלאים מתוכחות האומרות שאין לה' חפץ בעבודת הקרבנות לבדה! (ישעיהו א', י'; ירמיהו ז', כ"א; ועוד רבים) [ח"ו שלא יעלה על דעת אי מי שכוונתנו כדעת מיני טועים הסוברים ש"קודם נהיה מושלמים בקיום המצוות שבידינו, ושראשית יש להחזיר את כל ישראל בתשובה ורק אח"כ יש מקום לדרישת בניין ביהמ"ק", וכן לא כאלה הטוענים שבקשת מלכות ה' ובניין ביהמ"ק הוא עניין פוליטי או "לאומני" ואינו לשם ה', וטוענים כלפי כל דורש ציון שתחילה יש לו למחות על חילול שבת וכדו' מדברים שעליהם אמרו חז"ל שלא חרבה ירושלים אלא מפני…וכו'. שהרי בבנין ביהמ"ק תלויים מצוות רבות מספור, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, מה דמפקדנא מיבעי לן למעבד. כוונתנו היא, אדרבא, להחמיר ולומר שלא די לנו בבנין הבית גרידא, לא את המקדש לבדו אנו דורשים, אלא את מי שציווה על המקדש – ראה יבמות ו. – ו:. לא מלכות ישראל היא תכליתנו אלא מלכות ה' לבדו. ובאים אנו לדייק ולחדד מה רוצה ה' שנדרוש. והדברים נכוחים למבין וישרים לישרי לב].
בבואנו לברר מה רוצה מאתנו ה', אין מקום להשערות או הרגשות, אלא עלינו לברר את רצונו מתוך דבריו, מתוך תורת ה', מתוך דברי הנביאים ודברי החכמים המוסמכים והמוסכמים שדרכם דרך המקרא ודרך חז"ל.
העניין בו נעסוק כעת בעז"ה, חובק ומקיף את כל מציאות העולם. נושא רחב ועמוק, אפס קצהו נראה וכולו לא נראה, ונשתדל בעניות דעתנו לגעת לכל הפחות בכללו.
כל יהודי המכיר אפילו מקופיא את המקרא ודברי חז"ל, יבחין בנושא זה החוזר ומופיע אין ספור פעמים באין ספור מקומות בתורה, שבכתב ושבע"פ. עניין הדעת. דעת אלוקים. לדעת את ה'.
תחילת ימי העולם בניסיון בו נתנסה אדה"ר, הלוא הוא הבחירה בין עץ החיים לעץ הדעת טוב ורע. עץ החיים עניינו הדעת הישרה האלוקית, ועץ הדעת טוב ורע עניינו דעת משובשת וחשוכה המערבת טוב ורע ללא אפשרות הבחנה ביניהם. "כי עץ החיים היה בפריו סגולה להכניס בלב הידיעה הנכונה והדביקות והאהבה אליו ית' והידיעה בדרכיו הקדושים, והיה שולל מן הנפש התאוות הגופניות. ועץ הדעת להיפך – היה פריו מכניס בלב התאוות הגופניות והחומריות וכל החטאים. ואם היה אדם הראשון אוכל מעץ החיים ולא מעץ הדעת היה מתדבק והולך בקדושת קונו ומתענג על הוד קדושתו לנצח נצחים באין מפריד. וכשאכל מעץ הדעת נשקע בתאוות הגופניות ואהב החומריות…" (דעת תבונות לרמח"ל עמ' קי"ד); "כי הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע גרם תערובת… ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע" (שערי קדושה לרח"ו שער א'). אף שמהשם "עץ הדעת" משתמע שהוא נותן דעת לאוכל ממנו, באמת אין הדבר כן. כל מה שקיבל אדה"ר הוא ערבוב, דעת חומרית וחשוכה המערבת טוב ורע, מעוורת את עין השכל מלראות את אור האמת, הלא היא "דעת האלוקים" שבפרי עץ החיים.
בעניין הדעת אנו פוגשים בדברי הנביאים החוזים את אחרית הימים, המנבאים את קץ הימין, כתכלית הכל. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'…" (ישעיהו י"א, ט'); "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'…" (חבקוק ב' י"ד); "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" (ירמיהו ל"א, ל"ג); "…והבאתי אתכם ציון. ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל" (שם ג', ט"ו); "ונתתי להם לב לדעת אתי כי אני ה' והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים כי ישבו אלי בכל לבם" (שם כ"ד, ז'), וזה סוף הכל. "סעודת לויתן הוא הדעת שתתרבה בארץ.." (אבן שלמה י"א, י"א). גם במשך תהליך הגלות והגאולה אנו רואים פעמים אין ספור את התכלית הזו [הביטוי "וידעו כי אני ה'" וביטויים כיוצא בו מופיעים בנביאים עשרות פעמים]. כך גם בגאולת מצרים מודיע משה על תכלית זו לפני פרעה פעמים רבות. בגילוי האלוקי האדיר והמופלא שלא היה כמוהו, מעמד הר סיני, מלמד אותנו משה רבינו את התכלית הזו, כהגדרת העניין כולו. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה), וע"כ מצוה הוא את עם ישראל בעניין זה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים…" (שם ל"ט). וזה כל עניין התורה, עץ החיים, שנקראה דעת: "ואין דעת אלא תורה" (סוטה מ"ט.).
כך גם בדברי חז"ל מוזכרים פעמים רבות מעלות מופלאות במעלת הדעת, עד שאמרו: "כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות" (ברכות ל"ג. עיי"ש מאמרים נוספים בעניין). בקשות תפילת שמו"ע פותחות בדעת, ואמרו: "אם אין דיעה תפילה מניין, וכה אם אין דיעה הבדלה מניין" (ירושלמי ברכות ה', ב'). ואמרו עוד: "אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?" (נדרים מ"א:), ועוד: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך." (ברכות ס"ג.). הרי לנו מבואר, כי עניין הדעת גבוה מעל גבוה הוא.
אך מהי אותה דעת? בעניין מעמד הר סיני מבאר הפסוק: "וידעת היום…כי ה' הוא האלוקים… אין עוד", והיינו השגת האלוקות וההשכלה בדרכי ההנהגה, באופן שאינו מושג בשכל אלא בראיה הנבואית, כמו שהשיגו ישראל במעמד הר סיני.
גם עניין גילוי מלכותו ושליטתו על כל הכוחות שבעולם, כך שהוא לבדו עושה הכל, ואין לרע שום כח – נכלל תחת גדר זה של "ידיעת ה'", שאין עוד מלבדו. כאמור: "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר א-ל ואחרי לא יהיה" (ישעיהו מ"ג י'; ועוד שם מ"ה, ו').
אך דבר נוסף נכלל בגדר "דעת אלוקים". משה רבינו מבקש מהקב"ה "הודיעני נא את דרכך ואדעך…", ומשיב לו הקב"ה: ה' ה' א-ל רחום וחנון…וכו'. דרכי ההטבה. מידות של טוב ושל רחמים. וכך אנו מוצאים בנביאים את הלשון "דעת אלוקים" כהגדרה לתיקון המעשים. "כי ריב לה'.. כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף…" (הושע ד', א' – ב'); "כי חסד חפצתי… ודעת אלוקים מעולות" (שם ו', ו'); "אז תבין יראת ה', ודעת אלוקים תמצא" (משלי ב', ה'); דן דין עני ואביון אז טוב, הלוא היא הדעת אתי נאם ה'" (ירמיהו כ"ב, ט"ז). מפסוקים אלו נראה, כי "ידיעת ה'" משמעה הליכה בדרכי ה', "לדעת בארץ דרכך", דרך החסד וההטבה. "ושמרו דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית י"ח, י"ט); "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי …" (ירמיהו ט', כ"ג); "כי חפץ חסד הוא" (מיכה ז', י"ח). כידוע, רצון ה' בבריאת העולם הייתה להטיב [דרך ה' חלק א', ב']. זהו חפצו, זו דרכו. הפך השחתת המידות וההתנהגות המופקרת והנהנתנית, האנוכית והמושחתת, כמו שקובל הנביא – "ותפשי התורה לא ידעוני.." (ירמיהו ב', ח') על כך שיודעי תורה לא הולכים בדרכי ה', אלא נוהגים בהנהגה מושחתת. "כי חסד חפצתי ולא זבח…", כמו שאמר שמואל לשאול – "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב…" (שמואל א' ט"ו, כ"ב). כל מעשה הקרבנות, וכן כל מטרת התורה, היא ההתקרבות לה', ההדבקות בדרכיו, עשית חפצו. "ריח ניחוח לה'…", לעשות "נחת רוח" לפניו. אך כשאמנם מקריבים קרבנות או אף עוסקים בתורה ללא ההליכה בדרכי ה' – הרי ש"עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי". כאשר הכהנים הניגשים לה' אינם בני דעת – ה' אינו רוצה את כהונתם, "כי אתה הדעת מאסת – ואמאסך מכהן לי, תשכח תורת אלוקיך – אשכח בניך גם אני". (הושע ד', ו') כאשר יש מצב בו "אלכה לי אל הגדולים ואדברה אותם כי המה ידעו דרך ה' משפט אלקיהם, אך המה יחדו שברו עול נתקו מוסרות – על כן הכם אריה…" (ירמיהו ה', ה'), הרי ש"ריב לה' עם יושבי הארץ", "לכן עוד אריב אתכם נאום ה'…". וכדברי ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם… למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה". (ישעיהו א', י"א – י"ח)."במה אקדם ה'… האקדמנו בעולות, בעגלים…הירצה ה' באלפי אילים…הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד…" (מיכה ו', ו' – ח'). דרכי ה' הם ענייני ההטבה והתיקון, ודעת אלוקים זו הידיעה של רצונו, של חפצו. וכשתמלא הארץ דעה את ה' – הרי שיגור זאב עם כבש, ולא ירעו ולא ישחיתו עוד בעולם. * ***
בדורות האחרונים רואים אנו בעינינו את ההתעוררות וההתקרבות לקראת קץ הימים. אף עניין הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית הרי הוא הכנה לקראת הגאולה. התפתחות ה'מדע' – כשמה כן היא, ידיעה, דעת. השכלה עצומה ומדהימה בפעולות ה' והתגלותו בחוקי הטבע המופלאים שחקק בבריאה. על-כן, כהכנה לקראת גילוי אור ה', של דעת עץ החיים, הקב"ה משפיע שפע של דעת תוך כללי החומר. אכן העולם ידוע וברור ברמה שלא תאמן, אך עדיין הוא מצוי בתוך מערכת של "דעת טוב ורע", של ערבוביה. כמעט כל צפונות החומר גלויים לבני האדם, אך את סיבת הבריאה, את הרצון שבבריאה – לא השכילו. לא ראו. [אמנם, הריקנות והבטלה גורמים לעיתים לחיפוש משמעות וסיבה לחיים, ונראה שגם בדבר זה ישנה נסיבה אלוקית. אך עדיין העולם ככלל רחוק מהדעת הישרה של תיקון המעשים והעולם].
ועתה ישאל קורא נבון, מה לנו ולכל זה? עלינו להבין. תכלית בריאתנו היא הדביקות בה'. דביקות זו היא השגת דרכי ה' כמו במעמד הר סיני. כשלב קודם לכך, משפיע הקב"ה שפע של דעת. אך דעת זו עדיין רחוקה היא מדעת האמת, דעת החיים. וכמו בכל דבר שעושה ה', בידינו הבחירה כיצד להשתמש בו. הדעת יכולה לשמש לדברי הבאי, והיא יכולה לשמש לדעת אלוקים. ע"י שנבחר בטוב –ע"י שנתבונן מה הוא הטוב האמתי שיבחר בו האדם והרע האמתי שינוס ממנו (מס"י ג'), ע"י שנעמיד דברים על דיוקם ע"פ תורת ה', הרינו מחילים את דעת ה' בעולם. הרינו מטהרים את המציאות מערבוב חטא עץ הדעת, ומיישרים אותו לדעת עץ החיים. ע"י ההדבקות בדרכי ה', דרכי ההטבה והתיקון, אנו משפיעים את הטוב לעולם ומקרבים את המציאות לשלמותה, למצב בו לא ירעו ולא ישחיתו. ואף אם לא זכינו לראות תוצאות – עצם ההתבוננות והבירור הוא תיקון יסודי ביותר בבריאה. אינו דומה אדם החי את חייו, אף כשמקיים מצוות, ללא הבירור האם הוא עושה מה שה' רוצה ממנו – לאדם החי את חייו ומקיים את המצוות מתוך "דעת".
ימים אלו, ימי החנוכה, בהם גברו בני התורה שהיא "עץ החיים", בני הדעת, על בני החומר, בני החושך, מסוגלים הם לעניין זה. נר החנוכה, המסמל את אור התורה, דולק מעבר לסדרי הטבע. הכהנים, בני אהרן איש החסד, אוהב שלום ורודף שלום, לבשו גבורה בקנאת ה', אשר ממקור אהבתם הוא נובע, ע"מ להאיר את אור הדעת, אור ה', בטהרה, ולהכניע את בני החומר והחושך בני יוון. הכהנים, המורים משפט ליעקב ותורה לישראל, "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו…"(מלאכי ב', ז'), הם אלה אשר "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". הם האנשים המוכנים וראויים לעמוד לשרת בשם ה', ולשים את שמו על בני ישראל. בדור זה, בו קרובים אנו מאוד אל אור היום, יכולים אנו, ושומה עלינו, לחדד, לדייק, לברר ולחזק את דעת ה'. לחקור ולדרוש אחר רצונו, ומתוך כך לבקש ולפעול למען ביתו, מקדשנו, ע"מ להשיג את קרבתו, לדבוק בו ולהתחבר אליו כרצונו, כמו שהבטיחנו ע"י נביאו: "והיה ביום ההוא נאם ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי… וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה. וידעת את ה'." (הושע ב', י"ח – כ"ב).