הדלקת השמש – לשם יחוד לפני ההדלקה – הכנות למצוה – פתיחת המאמר
ויהי נועם ה' עלינו, והנני מכוון במאמר זה להאיר נר מצות גאולתן של ישראל, לקיים מצות בוראי, ובכן יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתהא חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך, כאלו כיוונתי כל הכוונות שכיוונו הכהנים משרתי השם בעת אשר הערו למות נפשם בשביל כבוד שמך הגדול הגבור והנורא, והנני עושה על דעתם ועל כוונתם ועל דעת כל הצדיקים והחסידים שהיו באותו הדור שהשפעת להם נסיך וזכו לאור באור החיים, ועל דעת כל הצדיקים והחסידים שבדורותינו, ופי כפיהם ועשייתי כעשייתם, ובזכות המצוה הזאת תזכנו לנצח את אויבינו ולנצח על מלאכת בית ה', וגלה כבוד מלכותך עלינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך, שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך.
בהיותי בישיבה בימי החנוכה, הסתובבה לה בדיחה בין הבחורים, מי הוא יוצרה לא היה ידוע, גם לא מה כוונת המשורר. וזה מעשה הבדיחה, שאל חסיד לרבו, אני, שאיני יכול לבוא גם להדלקת נרות וגם לשריפת הפתילות, מתי אבוא אל הרבה? ענה הרבה, בוודאי תבוא להדלקת הנר, וכי אינך יודע שההכנה למצווה גדולה מהמצווה עצמה?
אך מה לעשות, שכאשר הרחיב ה' לנו, להיכנס בסוגיית מאי חנוכה, עולה השלהבת מאליה להאיר כי אכן בחינה יש, וההכנה היא גדולה מן המצווה, כי המצווה הזאת של הדלקת הנר, כשרה בזר, ואף בחצרות קדשך, אלא שקודם צריך את ההכנה הראויה לה בבית המלך, להיטיב כהן את הנרות בפנים בהיכל [עיין ברמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ט הלכות ה,ז]. ולא עוד אלא שזהו עיצומו של יום, שלא נתקן אלא להלל ולהודות, והנה, על מה מודים? על המלחמות! והמה הלא רק ההכנה לנס פך השמן? וכל הודאת על הניסים והנרות הללו, מנשאים בדווקא את הנצחון על ידי כהניך הקדושים. כי אחרי שההכנה, 'ההטבת הנרות' הנצחון הגדול, נעשה על ידי כהן מהודר, בידי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, מעתה, 'המצווה עצמה' של הפך קטן, הרי היא מוכרחת לבוא, וכל העומד לישרף כשרוף דמי, ובאמת הנר כבר דולק, וממילא היא כשרה בזר, כי אחרי ה'אתחלתא דגאולת יון' שהייתה ב'מלחמות נמי אתחלתא דגאולה' מעתה גאולה עצמה של נס פך השמן שירד משמים, הרי היא כבר תוצאה בלתי נמנעת, ואחר כך באו, ופינו, וטיהרו, והדליקו נרות בחצרות קדשך.
נר ראשון
וכך הוא סדר הגאולה, קודם מלחמות, ואז תשועות, וכן מתפללים אנו ג' פעמים בכל יום, כאשר ציוונו חכמינו ז"ל לתקן את שורשה במקום עליון, וסדר התפילה היא ביחוד על סדר גאולתנו, וההתחלה של הגאולה הוא דווקא במלחמה, וזה לשון חכמים מרפא, במסכת מגילה "במאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר …ומה ראו לומר גאולה בשביעית?… מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" כי מלחמה היא ההכנה למצווה רבתי של גאולת ישראל, וכבר ראית כי ההכנה למצווה גדולה מן המצווה עצמה, ומעתה כמה יש לנו להודות ולהלל כי זכינו לחיות ב'הכנה' לביאת המשיח, ב'הכנה למצווה עצמה' ב'אתחלתא דגאולה' של כל הדברים הגדולים, על הניסים ועל הפרקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל המלחמות, בימים ההם וגם בזמן הזה.
ובכלל, לא ברור הפחד מחשש הביטוי ה'מאיים' 'אתחלתא דגאולה' והרי סך הכל תרגומו הוא 'התחלת הגאולה' אם כבר, המילים הנרדפות, הביטוי המקביל, 'עקבתא דמשיחא' הוא ביטוי הרבה יותר משיחי, 'העקב של מלך המשיח' וממתי אנחנו נבהלים מאיזה שתי מילים בארמית, ארמית דווקא שפה מאד נחמדה, שהרי אמרו חכמנו במדרש בראשית רבה, והביאום בעלי התוספות על בבא קמא, 'אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד'[1]
נר שני
האם בכלל יש מצב כזה של אתחלתא דגאולה? – כן! בספרים הק' מבואר שחנוכה הוא אתחלתא דגאולה, ערכתי נר, למשיחי (פרע"ח ש' חנוכה פ"ד) ואם תשאלני, מה הראיה, כזו אתחלתא ברור שיש? נכון, אבל זה אומר שגם לפני ביאת המשיח, יכולים להתרחש כל מיני דברים טובים, שהם ההתחלה של הגאולה, אז אם זה אירע בחנוכה, כנראה כן יכול להיות שיקרו דברים טובים,לפני שיבוא המשיח, דברים שיהיו התחלה טובה, ועל התחלה טובה נתקן להלל ולהודות.
ואם יאמר לך אדם, אין להודות לה' עכשיו, כי איננו באתחלתא, אל תגמגם, אמור לו מיד, האם יש כזה דבר אתחלתא, ורק אנו אלו שלא זכינו לה, או שלדעתך אין דבר כזה אתחלתא כלל, כי לדעתך מיד מעומק חשכת הגלות יגלה אורו של משיח, אך אילו היה דבר כזה 'אתחלתא' האם היית מסכים עמנו[2]?
נר שלישי
והנה להלכה נפסק 'מוסיף והולך' ובתחילה יש רק נר אחד קטן, ההולך וצומח, קמעא קמעא הולך וגדל, עד שמתמלא כלי הקדש של המנורה לגמרי, וכמו סדר התפילה, שמתחיל להאיר בקיבוץ גליות, והוא האור הראשון, כמו שאנו אומרים ב'והוא רחום' "אבינו, אב הרחמן, הראנו אות לטובה, וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל הגויים כי אתה ד' א-להנו" ואם כן, מי שזכה לראות את ה'אתחלתא' לראות את אותו 'אות לטובה' יש לו חובה מה לעשות, וכמו שאנו אומרים בתפילת ההודיה הפותחת את סדר הבוקר, הנקראת 'הודו' "ואמרו הושיענו א-להי ישענו, וקבצנו והצילנו מן הגויים, להודות לשם קדשך… ויאמרו כל העם אמן והלל לה'" והוא מספר דברי הימים, דברי אדוננו דוד מלך ישראל חי וקיים.
נר רביעי
כאילו וסיכמו ביניהם כל הדרשנים והרבנים לדרוש, כי זמנינו כזמן החשמונאים, ניכרים דברי אמת, שכימים ההם, כן בזמן הזה, ישראל על אדמתם, אך נאלצים להתמודד עם רעיונות יווניים שונים ומשונים, וגם 'מתיוונים' מרקדים בינינו. אך דע לך אחי, בל תתבלבל, אמנם עכשיו חנוכה, אבל בו זמנית אנחנו גם בפורים, המן הפרסי, מנסה להשמיד להרוג ולאבד, היא פרס היא איראן, הוא המן הוא חמינאי, אלו ואלו סימני גאולה המה, כי או שאנו בחנוכה, בדרך למדינת התורה מכבית יהודית בא"י, עם חנוכת המזבח, או שאנחנו בפורים, על המסלול המהיר לבית מקדש אחרי פקידה, וכבימי מור והדס, עד חצי המלכות, ממש מעוז צור שלם, גם יונים נקבצו עלי, וגם אגגי בן המדתא, אלו ואלו בוודאי מודים שבא זמן חשוף זרוע קדשך.
נר חמישי
החשמונאים לא רק דרשו דרשות, כי 'משום מה' שלשת השבועות לא חלו על מלחמות המכבים, ובעצם גם לא על מלחמת עמלק בשושן, אלא שנהיה כאן בלבול, ורק אם יודעים את הסוד שאנחנו גם בחנוכה וגם בפורים, אפשר לומר על הניסים כמו שצריך. אך לעיתים יש כאלו שצריכים גם הבדלה, יש רח"ל כאלו שנמנעים ממאבק חסר פשרות ב'המן' ותלמידיו, נראה להם שהוא שותף שלהם במלחמה ב'יוונים' ואולי אפילו צריך לבקר אותו בטהרן, כי הוא רוצה להשמיד את המתייוונים. ומאידך חלילה להעריץ מתיוונים, גם אם הם לוחמים בהמן, המתיוונים הם אחינו הטועים, את כל המלחמה צריך למקד להשיבם אל אבינו שבשמיים.
נר שישי
המכבים זה עכשיו, נורא נוח לסדר כל אחד במשבצת שלו, ומה אתה עושה פה קוקטייל גלות גאולה? אך מה נעשה ולפעמים רבש"ע רוצה להגיש לנו מנה משובחת, ובמנה מיוחדת לעיתים מערבבים טעמים, גם החשמונאים קבלו תרכובת חדשה, הרכבה שהולידה לנו את ההייליגע חנוכה, כאשר מחד היינו משועבדים, ומאידך בארצנו הקדושה, 'גלות יון' זהו מושג שבגמרא כלל לא מוזכר, ובקושי זה מוזכר במדרש ורק על דרך משל, כי בדרך כלל זו 'מלכות' יון, ואם לשון סורסי צריך לכבד, כי חלק לה הכתוב כבוד, והזכיר ב' מילים בארמית, כמה כבוד צריך לתת ללשון הקדש, שהתורה כולה נכתבה בה, ובלשון הקדש אין משמעות למילה 'גלות' כי אם ליציאת עם מארצו[3], ובלשון רבותינו נ"ע נקרא מצב הזה של יציאה מהגלות ועדיין אין גאולה שלימה, בשם פקידה.
ושמא הגדרה חדשה יש לומר כאן, היות וישיבת הארץ מורכבת מב' מצוות, האחת, 'וישבתם בה', והשניה 'והורשתם אותה', וכלשון הקדש של הרמב"ן במצווה ד' אשר ראוי לכל דורש ציון בדורנו שתהיה שגורה על לשונו "ולא נעזבה (א) ביד זולתנו מן האומות (ב) או לשממה. והוא אומרו להם: והורשתם את הארץ וישבתם בה" וכברכת ישעיהו הנביא "(א) וזרעך גוים ירש (ב) וערים נשמות יושיבו" ויש לזה נפקא מינה גם להלכה, לגבי מצוות התלויות בקיום מצות ישוב הארץ, שאם מקיימים רק את 'וישבתם' ו'לא נעזבנה לשממה' 'וערים נשמות יושיבו' הרי זה מוגדר בתורה רק 'בבואכם' וחייבים רק בחלה, ואילו כאשר מקיימים גם 'והורשתם' של כיבוש וחילוק, 'וזרעך גויים ירש' 'לא לעזבה ביד זולתי מן האומות', מתחייבים בצורה מלאה בכל המצוות התלויות בה[4]. נמצא אם כן הגדרה חדשה ונפלאה להגדרת הפרווה של 'אתחלתא דגאולה': נגמרה גלות הנחת ארץ ישראל לשממה, מצפים לגמור את זולתנו מן האומות, 'בבואכם' נתחייבה ארצנו הקדושה בחלה, ועדיין מחכים אנחנו לך, לכל מצוותיה עם סידורי נסכיה.[5]
נר שביעי
גם הניצחון של טראמפ יש בו מימד של 'אתחלתא' אנחנו כבר מכירים את זה, יש תהליך שמתחיל עם 'הסכמת האומות' פרעה נתן רשות, כה אמר ה' למשיחי לכרש, הצהרת בלפור, ככה זה, מתחיל נמוך ומסיים בשמיים. הניצחון הזה הוא 'צמיחת קרן' ויחזקאל הנביא (כ"ט) אמר לנו בדבר ה' ואנו מפטירין בדבריו בפרשת וארא "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל" ופירש"י "ביום ההוא אצמיח קרן" – לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא זה מה הוא צמח קרנם של ישראל …ואומר אני … שבאותה שנה התחילו מלכי פרס להתחזק … ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל שנאמר בכורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח". אתה שומע לפי התורה מה זה צמיחת קרן? מה זה אות לטובה? מלכות פרס מתחילה להתחזק, ועוד יהיה להם מלך שיקראו לו כורש…
התחלנו את המאמר שגם חנוכה הוא צמיחת קרן למשיח, מן הפסוק בתהילים "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" ופירש ברד"ק: "שם אצמיח קרן לדוד. קרן – חוזק ומלכות, וכן "אצמיח קרן לבית ישראל" (כנ"ל) וכן "וירם קרן משיחו" ואמר זה הפסוק על משיח העתיד, לפיכך אמר אצמיח – כלומר: אע"פ שיבש זה כמה, עוד אצמיחנו".
ובמשנה ברורה פוסק בסימן קפ"ט אודות ברכת הטוב והמטיב – "וסמכוה לברכת בונה ירושלים מפני שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד". ואם תחילת מלכות פרס הוי צמיחת קרן ישראל, הרי לך נפקא מינה הלכתית, שעד 'שיבוא בן דוד' אין הכוונה לסוף התהליך, בב"א, אלא עלינו לברך הטוב והמטיב גם על ה'צמיחת קרן' שאלו המילים הנרדפות והביטוי המקביל ל'עקבתא דמשיחא' 'צמיחת קרן' זהו התרגום בלשון הקדש למונח הנקרא בלשון סורסי[6] "אתחלתא דגאולה" שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך.
נר שמיני – זאת חנוכה
אתחלתא זה טוב, אבל בסוף החנוכיה צריכה לדלוק כולה! יש 'תכלית' שצריכים להגיע אליה, גם החסידים הכי גדולים, סוף סוף מסכימים שיש תכלית מסוימת גם ב'מצווה עצמה' הרי אם בסוף לא תהיה המצווה, ההכנה לא תהיה הכנה ל'מצווה' אם בסוף זה לא יגמר בגאולה שלימה, זו לא תהיה 'אתחלתא דגאולה'… בעם ישראל יש גם 'ליטאים' שלא עשו הכנה וגם הם צריכים להיגאל… בסוף האור הגדול צריך להאיר, והרמב"ם הרי כתב "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו" סוף סוף מעלתה הגדולה של ה'אתחלתא' והעניין המרכזי ב'עקבתא' הוא התשוקה ל'צמיחת' שהיא מקרבת אותנו אליו, וקרב הימים אשר בן ישי חי, קום בן דוד מלכא משיחא!
[1] ב"ק פ"ג, ד"ה לשון סורסי – 'תורה דכתיב יגר שהדותא בנביאים דכתיב כדנן תימרון להון בכתובים דניאל וכו" ומסבירים התוספות 'על שם סוריא נקרא סורסי דסוריא היא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד' כמובן שאין דבר בין זה לבין מה שנקרא 'רמת הגולן הסורית' שהיא באמת ארץ ישראל עצמה, הגולן והבשן שלנו, שזכינו בימים אלו לטעימה נוספת של 'אתחלתא דגאולה' מצוף שלגי חרמוניו.
[2] לאורך גליונות 'קדושת ציון' צוטטו רבים מגדו"י שהשתמשו במונח אתחלתא דגאולה, וכדו'
[3] ההפך של 'גלות' הוא 'שבות' ויש מושג אחר הנקרא 'שעבוד' (או לגבי ביהמ"ק 'חורבן'). ויש מושג אחר הנקרא 'שעבוד' (או לגבי ביהמ"ק 'חורבן'). וכמו שכתוב בחז"ל (במדב"ר ז,י) שלצער מיון והיוונים קוראים דוקא שעבוד ולא גלות, כי לא יצאו מארץ ישראל. וראה לשונו הזהב של הרמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"א "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם …מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית? עיי"ש בתשובתו הנפלאה.
[4] וזה לשון התוספתא במנחות (פ"ו ה"כ) "נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש… לארבע עשרה שנה (של כיבוש וחילוק) נתחייבו בנטע רבעי, וכו'".
[5] וראה מאמר 'רוב יושביה עליה במשנת הגרז"ן', גליון קדושת ציון ע"ט תמוז-אב פ"ד.
[6] ומי יודע איך מתרגמים מלשון סורסי, את כיבוש החרמון ה(לא) 'סורסי' בלי אפילו פצוע אחד? וזהו הפירוש 'צמיחת' דבר הצומח לאט לאט, וכמו שפירש על המחזור ה'שפתי חיים' (עמ' שצ"ד) עיי"ש.