בלוג

בחודש שבט הקרוב אנו נכנסים אל השנה השמונים לפטירתו של הגה"ק רבי ישכר שלמה טייכטאל זצוק"ל הי"ד, מי שהיה מתלמידי הגה"ק בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש זצוק"ל, ומגדולי הדור האחרון שלפני השואה, וגם מחבר הספרים "אם הבנים שמחה" ושו"ת "משנה שכיר".

קוראי גליונות "קדושת ציון" כבר מכירים את עיקרי משנתו של רבינו זצוק"ל משלל המאמרים העוסקים בתורתו המתפרסמים בגליון מעת לעת, כאשר מזה חודשים רבים אף הוקדש מדור מיוחד ללימוד דברי תורתו בעריכת הרב בצלאל גנז שליט"א.

לקראת יום השנה הע"ט, יצאנו ללקט עובדות והנהגות, דברי תורה ומעשיות מפי כמה מצאצאיו, ובהזדמנות זו אנו מביאים בפניכם שיחה מרתקת שערכנו עם שלושה מנכדיו, על מנת לגעת בשולי אדרתו הגדולה של רבינו זצוק"ל, ולשמוע מקצת מהנהגותיו, גדלותו והשקפתו הבהירה.

בשיחה השתתפו – הגה"ח רבי ידידיה ברנסדורפר שליט"א – משגיח הישיבה לצעירים דחסידי גור רבות בשנים ומח"ס 'שנות ביכורים', בן לחתנו רבי שלמה ברנסדורפר זצ"ל; הגה"ח רבי ישכר דוד קלויזנר שליט"א – מרביץ תורה וחסידות לעדרי צאן קדשים, בן לחתנו רבי אלעזר קלויזנר זצ"ל מאנטוורפן; והגה"ח רבי יוסף צבי ברייער שליט"א – ראש ישיבת בעלזא בבית חלקיה, בן לחתנו רבי נתן ברייער זצ"ל.

תחילה רוצים אנו לשמוע על הילדות לאורו של הסב הגדול, והסיפורים שסיפרו בנותיו על ילדותם במחיצת אביהם הגדול זצוק"ל.

הרב ידידיה ברנסדורפר: הסבא זכרונו לברכה היה לעטרת תפארתנו, הדמות שהובילה את כל נתיבותינו, בדבקות ליראת שמים ללא פשרנות, וליגיעת התורה ללא גבולות, ולהתאזר ביתר שאת במסורת אבותינו ורבותינו ללא חריגה ולו כמלוא נימה.

הרב ישכר דוד קלויזנר: אני נולדתי שלוש שנים אחרי שסבא נעקד על קידוש ה', ואני קרוי ישכר על שמו. אני זוכר, שמקטנות היו מזכירים אותו בבית כל הזמן. אמי היא שהצילה את הכתבים שלו. בשנת תש"ב כשהם עוד היו בפישטיאן, הוא ארז בתוך מזוודה את כל כתבי היד שלו, וכל התשובות שלו שיצאו לאור בכמה כרכים של שו"ת 'משנה שכיר' וספר 'משנה שכיר' על התורה. בנוסף, היו אצלו כתבי-יד של חותנו זקננו הגאון רבי דוד פרידמאן אב"ד דק"ק צעהלים, ומוח"ז הגאון רבי מנחם כ"ץ פרוסטיץ אב"ד דק"ק צעהלים – מגדולי תלמידי החתם סופר זי"ע. היו לו גם כתבי-יד יקרים של בעל הדברי חיים והחתם סופר, ועוד מגדולי ישראל. את הכל הוא ארז במזוודה, הוא שלח את אמי לגוי שהכיר והחביא את זה בבוידעם. הוא אמר, שמי שיבוא אחרי המלחמה יקח את הכתבים. אחרי המלחמה הוא לא חזר כיון שהוא נרצח, אבל סבתא שלי חזרה עם הבנות, ואמי זכרה היכן הכתבים מונחים ולקחה אותם.

הם החליטו שאין טעם להישאר בפישטיאן, ונסעו לאנטוורפן, שם כיהן כרב לפני המלחמה הגאון רבי מרדכי רוטנברג זצוק"ל הי"ד, שהיה גיס של סבי. הוא עצמו נהרג בשואה, אבל הבנים שלו היו שם, והם דאגו להם לסידור באנטוורפן. אמא שלי לקחה את המזוודה הכבדה של הכתבים לאורך כל הדרך מסלובקיה דרך פראג וגרמניה עד אנטוורפן, ומאז עמדה המזוודה אצלנו בבית. לימים, עשיתי סדר בכל הדפים, ומצאתי שם כתבי יד של הדברי חיים, החתם סופר ועוד.

הרב יוסף צבי ברייער: אמי זכרונה לברכה היתה בת הזקונים של הסבא. פעם היא אמרה לי: "בבית היה לנו חדר שינה, וחדר לימוד. אני לא זוכרת את אבא שלי בחדר שינה! אני זוכרת את האבא בחדר לימוד מלא ספרים, או בבית מדרש, או כשהוא לקח אותי לטיול ליד הנהר שחצה את העיירה – אז הוא חזר על השיעור שיאמר בישיבה או לבעלי הבתים בבית המדרש. בדרך הוא פגש את גדולי ישראל שבאו לנפוש בפישטיאן שהייתה עיירת מרפא".

היא היתה אומרת לי: "בבית הספר למדתי, שבקבלת התורה היה 'ענן וערפל', והחדר של הסבא היה כמו ענן וערפל. כי על השלחן היו מלא ספרים, והוא עישן סיגרים חומים עבים, וכך הוא ישב במשך כל הלילה. באמצע הלילה הוא היה בחדר, כך גם בבוקר, וגם לפנות בוקר הוא היה בחדר. אני לא זוכרת אותו בחדר שינה".

היא נולדה בתר"צ, כך שהיא לא זוכרת את הסבא הרבה מהבית, כי בשנת תרצ"ג היטלר עלה לשלטון והתחילו הצרות בסלובקיה, ובתרצ"ח או תרצ"ט היו כבר צריכים לעזוב את הבית, ומשמונה השנים האלו, זה מה שהיא זוכרת. וכשהיא כבר היתה סבתא רבה והיו באים הנכדים והנינים, תמיד היתה שואלת אותם: "אתה לומד את התורה הקדושה?". רק כשהנהנו בראשם ואמרו 'כן', היא נתנה להם ממתק. זה אחד הדברים שאנחנו צריכים ללמוד, שמה שילדים רואים בבית, זה מה שנשאר. כמו כן, כל חייה הייתה מתפללת בדמעות ובאמונה יתרה חזקה ואיתנה. היא סיפרה, שנאלצה לעבוד אצל הגרמנים גם בלילי שבתות, וכשעמדה ליד המכונה שייצרה כדורים למטוסים בין שני גלגלים שחדדו את חודו של הכדור, היא בכתה והבטיחה להקב"ה – "אם אנצל מהתופת הזה, לא אסטה ח"ו מהדרך שאבי חינכני ואגדל צאצאים שיהיו נאמנים לה' ולתורתו". כך היא חדדה והחדירה בנו את האמונה הצרופה שספגה בבית גדול זה. גם בקונטרס 'כור השואה' שנדפס על-ידי דודנו הגה"ח ר' חיים מנחם טייכטאל ז"ל – כתבים שנמצאו בנסי נסים בדרך השגחה פרטית לאחר כמה עשורים – רואים בשורות שנכתבו בדם לבו, שהאמונה היוקדת שבו בעת צער ומצוק הייתה גדולה מאד, ממש למעלה מהשגותינו.

אמי אמרה לי: "הייתי טיפשה. לא הערכתי איזה אבא יש לי". כשהוא היה צריך לומר שיעור בישיבה או לבעלי-בתים, כמו שסיפרתי מקודם, הוא היה לוקח אותה ואומר לה: "ברכה'לה בואי נצא להליכה". הוא לקח אותה ליד הנהר, כשהיא היתה ילדונת בת שש, שבע, ושמונה, והיא מאוד מאוד לא אהבה את זה. שאלתי אותה, מדוע? היא אמרה לי "היו לי שתי סיבות. התביישתי מהחברות שלי, כי האבא דיבר עם עצמו כל הזמן, ועשה תנועות משונות עם הידיים. רק כשגדלתי התחלתי להבין מה זה. אבל אז כל הזמן הסתכלתי אחורה לבדוק שהחברות לא רואות איך אבא שלי מדבר עם עצמו ברחוב ועושה כל מיני תנועות משונות".

הסיבה השניה, כי פישטיאן היתה עיירת מרפא, ורבים מגדולי ישראל היו מגיעים לשם, והוא היה פוגש בהליכתו את גדולי ישראל שנפשו שם. שם נוצר הקשר של הסבא עם גאוני הונגריה, פולין וליטא. וכאשר הוא היה הולך אתה, מדי כמה דקות נפגשו עם איזה רב שהלך עם כמה גבאים, והם התחילו לדבר, ותמיד אחרי שהרבנים אמרו לו: "פישטיאנער דיין, שלום עליכם", הם היו שואלים אותו: "אן אייניקל"? זאת נכדה שלכם? והוא אמר: "ניין, דאס איז מיין מוז'יניק'ל" – לא, זאת בת הזקונים שלי. אמי אמרה לי: "כל כך לא אהבתי את השאלות האלה, אבל זה לא עזר לי. זה חזר על עצמו פעם אחר פעם. לא היה לי שכל לנצל את הרגעים האלה".

לפני למעלה משלושים שנה, הייתי משגיח בישיבה של כ"ק האדמו"ר בעל ה'אמונת אברהם' מפיטסבורג זצוק"ל. בנו כ"ק האדמו"ר בעל ה'תפארת מרדכי', שנפטר לפני כשנתיים, היה ראש הישיבה, ואני הייתי המשגיח. פעם ההורים שלי ז"ל התארחו אצלי בשבת, ובמוצאי שבת ביקשו ממני, שרוצים להיכנס עם קוויטל לאדמו"ר ה'אמונת אברהם'. כמובן, הסכמתי. נכנסנו לחדר של האדמו"ר כשהוא עוד לא היה בחדר, ופתאום אני רואה בארון את הספר 'אם הבנים שמחה'. אני מוציא את זה ורואה, שהספר מלא הגהות של האדמו"ר. שמתי את הספר על השלחן, וכשהוא נכנס והתישב, שאלתי – מאיפה יש לרבי הספר? הוא שאל אותי למה אני שואל, אז אמרתי לו שאמא שלי היא הבת של המחבר. אז הוא שאל אותי: "היא בת או נכדה?"… אמרתי לו שהיא בת הזקונים. הוא קם ואמר לי: "הספר הזה הביא אותי לארץ ישראל"! אחרי שנים קשרתי בין האדמו"ר זצ"ל להוצאת קרן רא"ם שהוציאו מחדש את הספר, והם אכן הכניסו למהדורה החדשה את ההגהות של האדמו"ר.

אנחנו מבקשים לשמוע גם על התנהלותו בתקופת המלחמה, במהלכה גם כתב בתוך התופת את הספר 'אם הבנים שמחה'.

הרב ישכר דוד קלויזנר: אחות אמי הרבנית הלברשטאם כתבה יומן תוך כדי המלחמה, וזה יצא לאור בספר 'באש האמונה'. חובה לקרוא את הספר הזה. בספר רואים את הגדלות של הסבא אפילו יותר מאשר רואים בכל שאר הספרים שלו. הגרמנים הגיעו לסלובקיה בשנת תרח"ץ, שנים רבות לפני שהגיעו להונגריה. היו גזרות נוראות בסלובקיה על כל הבנות, אז סבא שלי הבריח את בנותיו להונגריה, לשם עדיין לא הגיעו הגרמנים. במבוא לספר 'באש האמונה', היא מתארת איך לפני שהם נפרדו הוא לקח את בנותיו לחלון לשיחת פרידה, ואמר להן – "אתן רואות את הציפור שמקפצת מגג לגג? זה לא במקרה, אלא הכל בהשגחה פרטית. אין שום דבר שנעשה מעצמו לבד. זכורנה היטב, שכל מה שיקרה לכן, אפילו הדברים הכי לא טובים – הכל בהשגחה פרטית. ואפילו כשלא מבינים – צריכים לקבל הכל בשמחה". ואכן, הן השתדלו להיות בשמחה.

הרב יוסף צבי ברייער: כיון שאמי היתה הכי קטנה, היא זכתה והיתה היחידה ששהתה איתו לכל אורך הדרך, וגם כשהוא כתב את הספר 'אם הבנים שמחה'. הוא כתב את הספר במצב הנורא שהיה אז, ללא ספריה, כמובן שלא היה לו 'שו"ת בר-אילן' ו'אוצר החכמה', אבל במח שלו היה אוצר החכמה. הוא כתב מהזכרון למעלה מ-1500 ציטטות של הלכה, אגדה וסיפורי צדיקים. שילוב של ליטא וחסידות, פולין, הונגריה ועוד. זה שילוב לא רגיל, וזה מה שהוא היה בעצמו.

אמי ספרה לי, שהיא זוכרת שהיא היתה אתו כשהוא היה בהונגריה, והוא כבר לא היה עם זקן ולכן לא הכירו אותו. הוא פגש את ה'דעבערצינ'ער רב', רבי משה שטערן, שלא האמין לו שהוא הרב טייכטאל, הוא חשב שהוא רוצה להתחזות לר' ישכר שלמה טייכטל. אחר כך הוא אכל אצלו, והסבא אמר לו איזה חידוש שהם דיברו בעבר, ושניהם פרצו בבכי. הוא ביקש מסבא לדרוש בישיבה שם, וכשהוא נכנס הם התחילו לצחוק. הם לא האמינו שזה הוא. אז הוא פרץ בבכי ואמר – "רבש"ע הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", וכי כך הבנים שלך צריכים להיראות?!

היא זכרה גם שהוא אמר דרשה בבית כנסת בבודפשט, והוא אמר להם – "יהודים תברחו". יכול להיות, שכבר לא היתה אז אפשרות לברוח, ובכל מקרה רגש הנאמנות הלאומי של היהודים ההונגרים כלפי הממשלה היה כל כך חזק, עד שהם לא האמינו לו. הגיעה אליו משלחת שאמרו לו – "פישטיאנ'ער דיין, אל תחזור על הדברים האלו, אנשים לא אוהבים את הדברים האלה שאתם אומרים". זה היה נשמע להם שהוא נתפס ח"ו לרעיון הציונות. אמא שלי זוכרת שהוא קם ואמר – "אני אומר שזה פיקוח נפש, ואני אמשיך לומר, ולא אפסיק לזעוק – רבותי תברחו!".

אנחנו מבקשים לשמוע מהנכדים העוסקים בתורת סבם איך אפשר לסכם בקצרה את החידוש הגדול של הספר 'אם הבנים שמחה'.

הרב ידידיה ברנסדורפר: הסבא עצמו כותב, שכל ימיו הוא התאמץ אך ורק להתיגע בתורה בשאלות המוכרות של איסור והיתר, באבן העזר וחושן משפט. חוץ מאלה, לא עמדו לנגד עיניו שום עניינים אחרים כלל. אבל במלחמה, הוא נתן את לבו לברר את הענין של ארץ ישראל, ואז נפתחו עיניו, והוא ראה והכיר, שמחמת כובד הגלות, הרי במשך כל השנים לא היה במציאות שייך כלל להתעסק בזה, וזה היה כדבר שבכלל לא עמד על הפרק. אבל עכשיו בזמננו, שארץ ישראל נעשתה לדבר העומד על הפרק, וביחוד בימי המלחמה, שמקום המקלט היחידי מאכזריות השואה היה רק ארץ ישראל. הוא התעמק ביותר למצוא את דעת התורה שבענין ארץ ישראל, ומכך נולד הספר 'אם הבנים שמחה'.

הרב ישכר דוד קלויזנר: לסבא שלי היה ראש עצום. הוא היה מחדש עצום. הוא חידש חידושים מדהימים בכל התשובות ובאגדתות. הוא היה גם אדם סוער, לפיד אש, והכל היה אצלו בשלמות. לכן הוא כתב שיש מצות אהבת ישראל אפילו לרשע גמור באותה התלהבות, למרות שבהתחלה הוא לא אחז ככה. כך גם מצות ישוב ארץ ישראל בער אצלו. אני תמיד אומר, שאם הוא היה בארץ, הוא כנראה היה הולך להיות הרב של עיה"ק חברון או אפילו בתל רומיידה או בשכם. אני בטוח שהוא היה הולך להתנחלויות, כיון שכל דבר הוא לקח בשלמות. אצלו זה לא בקיצוניות, אלא בשלמות.

והוא היה כל-כך בטוח בדרך שלו. הרי הוא ורבו בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זצוק"ל היו אוהבים אחד את השני, וסבא לא כותב שהרבי שלו טעה, אלא הוא כותב שאם הוא היה חי, הוא היה אומר בדיוק את אותו הדבר. שמעתי מהרבה אנשים שהיו תלמידים של ה'מנחת אלעזר', שהוא אמנם היה קנאי, אבל הוא היה קנאי גם באהבת ישראל. לא כמו שאפשר לחשוב שהוא היה איש רגזן, או שהוא סבר שמי שציוני לא יהודי, אלא הוא הבדיל בין השיטה והאדם. לגבי השיטה הוא סבר שהיא מסוכנת מאוד והורסת את עם ישראל, וגם סבא שלי אחז כך, אבל כל אחד ביטא את זה בצורה אחרת.

שמעתי מיהודי שהיה עד ראיה, שבמונקטש היו הרבה ציונים ואנשי מזרחי, וה'מנחת אלעזר' קיבל אותם בסבר פנים יפות. פעם אחת הגיעה מרחוק משלחת שלמה של המזרחי ובקשו לבקר אצלו. הוא הסכים בתנאי שלא ידברו אפילו מילה אחת על ציונות. הם ישבו אצלו והיה שיח מאד מעניין, עד שאחד מהם לא התאפק ואמר לו – "רבי אתה כזה ענק, מותר לי לשאול אותך שאלה? למה אתה כל כך מתנגד לארץ ישראל?". הוא מיד אמר לו – "אנחנו סיכמנו משהו, לא באתי להתווכח", והראה לו באצבעו את הדלת. הרבי ממונקאטש בבורו פארק גם אמר לי, שלא מציגים נכון את הסבא שלו בעל ה'מנחת אלעזר', אלא מציגים כאילו הוא היה 'קנאי' וקפדן. הוא גם סיפר לי, שבשנה האחרונה לחייו בתרצ"ו הוא היה חולה מאד וקיבל תרופות קשות. הוא קיבל שאלות חמורות רבות מכל העולם, והוא הרגיש שאין לו מספיק צלילות הדעת לענות על כל המכתבים. אז הוא אמר שיעבירו את כל השאלות ל'פישטיאנער דיין', כי הוא מכוון לאמיתה של תורה. התאפקתי לא לשאול אותו אם זה הולך גם על ה'אם הבנים שמחה'…

אנחנו מבקשים לשמוע האם ניתן לשער מה היה הסבא אומר לו חי היום בארץ ישראל על מצבנו כיום, ועל מדינת ישראל שאינה מתנהלת ע"פ התורה.

הרב ידידיה ברנסדורפר: לפי דעתי העניה, היה הסבא אומר, שלפני הכל ומעל הכל, חלילה לזוז ממנהג קל שבקלים מדרכי אבותינו ורבותינו. יש דברים שאסור לנו לספר, איך וכמה עמד הסבא על נקודה פשוטה של מנהג אבותינו, מפני שאצל המון העם זה יכול להיות לא מובן כראוי. הסבא היה עז כנמר על דקדוקי דרכי אבותינו ללא שום פשרנות.

הרב קלויזנר: לאמא שלי היתה בילדותה חברה קצת מודרנית, וחברתה לקחה ספרים מהספריה העירונית ופעם אחת היא השאילה לאמי את אחד מהספרים. כשסבא שלי מצא את הספר בבית, הוא מיד קרע את הספר. אמי בכתה, שצריך לשלם קנס לעירייה, אז הוא אמר שעדיף לו לקבל את העונש ולשלם את הקנס, מאשר שילדה שלו תטמא את הנשמה שלה, ואכן מאד הקפיד שלא יכנסו לבית דברים לא יהודיים.

הרב ידידיה ברנסדורפר: לגבי ההתייחסות אל המדינה שקמה, הרי הסבא הולך בשיטת הרמב"ם בריש הלכות חנוכה, שיש להבדיל בין המלוכה לבין המלך. הרמב"ם מבאר שם את הנס הגדול של חנוכה, שמלכות ישראל המשיכה להתקיים עד החורבן. נשאלת השאלה, וכי למלכותם של הורדוס ובניו קוראים 'מלכות ישראל'? אמנם הרמב"ם מלמדנו, שה'מלוכה' איננה הנכס הפרטי של המלך היושב על הכסא, אלא ה'מלוכה' היא של ישראל, בכל תנאי ובכל מצב, ואת המלך הרשע היושב על הכסא צריך להעביר ולהושיב במקומו מלך צדיק וירא שמים.

וכן הדבר ממש במדינת ישראל. המלוכה עצמה, ובייחוד בעיני הגויים, הרי היא של ישראל. ואת הממשלה הכפרנית צריך להעביר ולהושיב במקומה את ממשלת התורה. ולא עוד אלא שאני עצמי בררתי ויצא לי להלכה, כי אמנם מעיקר הדין היינו אמורים להגיד הלל בברכה ביום העצמאות, אלא שמפני "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אין אנו יכולים להגיד שום הלל, ולא לחגוג בשום דבר מן הדברים, כאשר על הכסא יושבת ממשלת עוקרי התורה. ואין זה דומה לבית שני, שאז גוף המלוכה התחילה במלכות התורה ממש, אלא שבהמשך הזמן נתגברה הקליפה, אבל בימינו, כל ההתחלה היתה על ידי עוקרי התורה, ולכן משום "עת לעשות לה'" אין אנו יכולים לשמוח ולחגוג בגלוי, עד שיושיבו על כסא הממשלה את ממלכת התורה. אני משער שכך היתה השקפתו של הסבא.

הגמרא במעילה יז: מספרת, שרשב"י אמר "יבוא הנס מכל מקום". אין לנו להתערב בדרכיו של הקב"ה איך הוא מביא לנו את הישועה. יש בכך רזי רזין. המהרש"א שם במקום מביא, שפילוסוף אחד שאל לחכם, שאם כן, נמצא שהסטרא אחרא הביאה את הישועה. אמר לו החכם, שהקב"ה רוצה שאותו אחד שהחריב – הוא עצמו יחזור ויבנה, עיי"ש. גם ב'נזר הקודש' על המדרש, מאריך בכך שאורו של המשיח ירד בהסתרות קשות על הסתרות קשות – לוט ובנותיו, יהודה ותמר, ישי ושפחתו ואשתו. והוא מבאר שם, שכך המדה לעולם, והישועה היא על דרך "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", שזוהי מדה מהלכת לעולם. אלא שהדברים האלה הם רזין דרזין, ועלולים להביא לידי טעות חמורה. חלילה להסכים עם מה שאסור להסכים. אנחנו – תפקידנו בכל אופן ובכל תנאי, לעמוד על משמרת התורה, גם במצבים שהקב"ה מביא לנו את הישועה בהסתרות של ממש. כשיש עקירת התורה אנחנו חייבים ללחום ללא שום התפשרות בכל עקירת התורה, ממש במסירות נפש. אבל בענייניו של הקב"ה בדרכי הנהגתו, אין לנו להתערב. אולם ודאי, שמשום 'עת לעשות לה" כביכול אסור לנו לחגוג עם הישועה, ורק לאחר שעל כסא ההנהגה תשב ממשלת התורה, אז יתגלה למפרע, כי "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – אז נאמר הלל בחיוב מדאורייתא.

הרב יוסף צבי ברייער: ללא ספק הוא היה מצטרף לכלל גדולי ישראל, כמו דעתו הקדושה של רבן של ישראל רבי אהרן מבעלזא זי"ע שאמר על ארץ ישראל, שברוך ה', שיש מקום לעם ישראל להניח שם את ראשם, כי הוא היה קשור ונכנע לגדולי התורה והחסידות, כמו שכתב בספר, שהיה יושב בצל מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע בבעלזא וגם בראצפרט שהיה שם כבן בית. אבל בודאי הוא גם היה עומד ונלחם כנגד המהרסים שלא נסור כמלוא נימה, ומקפיד על כל תג ותג שלא נשנה מחוקי התורה וחז"ל.

בשנים האחרונות הספר 'אם הבנים שמחה' נלמד יותר ויותר וזוכה להערכה הן של גדולי ישראל והן של כלל הציבור. לסיום, נכדי המחבר מספרים לנו על ההוצאה לאור של הספר, וההתבטאויות ששמעו אודותיו מפי גדולי ישראל.

הרב ישכר דוד קלויזנר: היתה לו סייעתא דשמיא גדולה, שכמעט כל כתבי היד שלו שרדו, וכן שהגיע הרב אליהו מרדכי זוננפלד מייסד קרן רא"ם, והתאמץ מאד להוציא את הכל לאור. הוא ממש השקיע את כל הנשמה להוציא לאור את כל ספרי ה'משנה שכיר' ו'אם הבנים שמחה'. מה שהרב זוננפלד עשה זה למעלה מדרך הטבע. זה משהו שמימי. הוא הדפיס כרכים כה רבים, ארבעה כרכים של התשובות. כשהוציא לאור את ה'אם הבנים שמחה' במהדורתו החדשה והמהודרת, קיבלתי טלפון ממישהו שאמר לי בקוצר רוח – "מה עשיתם מהרב טייכטאל?!". שאלתי אותו מה קרה? הוא אמר לי – "עשיתם ממנו חרדי"… . אמרתי לו – "אם כן, הצלחנו". – הוא הרי היה חרדי כל ימי חייו.

בן דודי הגאון רבי מאיר ברנסדורפר זצ"ל היה הנכד הגדול של הרב טייכטאל, והוא היה פוסק גדול בירושלים. כשהרב מוטי זוננפלד הי"ו הוציא לאור את החלק הראשון של משנה שכיר עה"ת הוא עשה סעודת הילולא לסבו רבי אליהו מרדכי זוננפלד זצ"ל, בנו הצעיר של מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל. זה היה כחצי שנה לפני פטירתו של הגר"מ ברנסדורפר, והוא הזמין אותו לדבר. אחר כן בהזדמנות, אמר לי רבי מאיר שהוא מחפש תמיכה כלכלית להוציא במהדורה מחודשת את הספרים שלו 'קנה בושם' ד' חלקים של התשובות וד' חלקים על הלכות נדה. הוא שאל אותי אם אני יכול לדבר עם הרב זוננפלד. אמרתי לו – תדע, שבהקדמה הרב זוננפלד יכתוב, כי זכה להדפיס מחדש את הספרים של הנכד הגדול של בעל ה'אם הבנים שמחה'. שאלתי אותו איך יקבלו את זה בציבור שלו במאה שערים. זה היה שלושה ימים לפני פטירתו. הוא אמר לי – "תגיד לי משהו לא טוב שכתוב ב'אם הבנים שמחה'"!

הרב יוסף צבי ברייער: אני זוכר שבתור בחור, בסביבות תשל"ב, נכנסתי לחנות ספרים במאה שערים, ואני רואה למעלה בצד את הספר 'אם הבנים שמחה'. הורדתי את הספר, אני מדפדף ומדפדף, ואז שאלתי את המוכר כמה זה עולה. הוא אומר לי, "בחור'ל, שים את זה בצד, זה לא בשבילך". אמרתי לו שאני נכד של המחבר. מיד הוא אמר לי: "אתה נכד? זה ספר מאוד טוב, אני מכיר את הספר מכריכה לכריכה".

לפני כמה שנים דרשתי בביהמ"ד צאנז בירושלים בסעודה שלישית בחודש אדר. בתוך הדרשה אמרתי דבר תורה בשם הסבא על הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אחרי הדרשה קם צאנז'ר חסיד בשם הרב גוטמן, שבמשך תקופה היה ההויז-בחור [-המשמש] של הגה"ק בעל השפע חיים מקלויזנבורג זצוק"ל. הוא היה לומד אתו מדי פעם את השיעורים שהרבי היה אומר, והוא סיפר לי שבמשך תקופה מסוימת הוא ראה שהרבי היה עסוק בספר 'אם הבנים שמחה'. הוא היה עסוק בזה לילה ועוד לילה, ואחרי כמה לילות אמר לו הרבי: "נעמען דעם ספר, איך האב דעם ספר געלערנט, עיינתי בספר, דאס איז רעכט דעת תורה!". ["קח את הספר הזה, למדתי ועיינתי בספר, וזוהי דעת תורה אמיתית!"]. הוא לקח את הספר מהשפע חיים, וקנה לו עותק אחר של הספר. הוא אמר לי, שעד היום הספר 'אם הבנים שמחה' שהוא קיבל מהרבי ה'שפע חיים' שמור אצלו.

לפני הבר-מצוה של אחד מילדי, הלכתי איתו בלילה שלפני הנחת תפילין אצל הרבי מבעלזא שליט"א לקבל ברכה ממרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. אמרתי לו, שאני נכד של ה'משנה שכיר'. הוא אמר לי: "היה גדול בישראל. יש לי החלק הזה והחלק הזה של הספר… חלק אחד חסר לי, בבקשה יביא לי כבודו. איזה גאון, בכל מקצועות התורה". אחרי כמה ימים הבאתי לו את החלק שהיה חסר לו, וזכיתי לקבל ממנו "צ'אפכה" כנהוג…

יש לי אחיין – ר' הרשל בן של אחי ר' ישכר שלמה שליט"א, שגר בארה"ב. הוא סיפר לי, שלאחרונה פגש את הבן של ר' סנדר דייטש, שהיה ראש הקהל של סאטמר, והיה לו בית דפוס. הבן הזה עבד עם אבא שלו בדפוס, והוא סיפר שהדוד שלנו ר' שמעון טייכטאל ז"ל רצה להדפיס את הספר 'אם הבנים שמחה' בארה"ב, ולתומו פנה לבעל בית הדפוס ר' סנדר דייטש. אלא שבדיוק אז הוא הדפיס את אחד מספריו של הגה"ק ר' יואל מסאטמאר זצוק"ל, את הספר 'ויואל משה' או 'על הגאולה ועל התמורה', והוא היה בדילמה מה לעשות. ר' סנדר דייטש נכנס לרבי מסאטמאר ושאל אותו אם הוא יכול להדפיס את ה'אם הבנים שמחה'. הרבי מסאטמר אמר לו – "אתה יכול להדפיס את זה, אתה צריך פרנסה והוא צריך פרנסה"… בשבילי זה היה הסכמה של בעל ה'ויואל משה' על הספר, כי אם הוא היה חושב שהספר הוא ח"ו טרייף, שלא ע"פ תורה, הוא לא היה נותן להדפיס את זה. אבל גם הוא ידע את הגאונות והגדלות של הסבא, ושכל מה שכתוב בספר – הכל חז"לים, והוא לא הביא ח"ו מדברים אחרים. אבל האמת היא, שאנחנו לא צריכים הסכמות, כיון שאנחנו יודעים שהוא כתב את זה במסירות נפש, בדם ליבו.