בלוג

"מנלן דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא – "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה", מכלל דבעיא דרישה" (סוכה מ"א.).

בגמ' בסוכה (מ"א.) דרשו מדין זה מצוות לולב כל שבעה, וכן אמרו על כמה עניינים שהם זכר למקדש, וראיתי מקום לכתוב על עניין דרישת ציון במצוות המקדש בכלל ובחדש השביעי הוא חדש תשרי בפרט, ובזה נקיים דרישת ציון כמשפטו.

בירושלמי בסוכה (פרק ג' הל' י"א) נסתפקו אם מצוות 'ושמחתם' בלולב היא מהתורה, או שמא בשמחת שלמים הכתוב מדבר, ואילו שמחת לולב אפילו במקדש אינה אלא מדרבנן. ותמהו שם על מ"ד שבשמחת שלמים הכתוב מדבר, היאך תיקן ריב"ז לולב זכר למקדש, הרי גם במקדש אינו אלא מדרבנן, ולכאורה מהבנת דברי הירושלמי יוצא שמצוות דרבנן שבמקדש – אין צריך לעשות להן זכר.

אמנם בבבלי ביומא (י"ט:) איתא, שבזמן המקדש היו נעורים כל הלילה בליל יוה"כ כדי שישמע כה"ג קול הברה בעיר, ואף בגבולין עשו כן זכר למקדש, ובטלום כיון שהיו חוטאים. וא"כ רואים שגם בתקנות דרבנן עושים זכר למקדש. [ויל"ע גם בבבלי פסחים (קט"ו.), שאמרו לאכול מצה ומרור כאחד זכר למקדש כהלל. ושמא יש לומר, שלהלל הוא לעיכובא לאכלם כאחד מדאורייתא, וא"כ א"א להוכיח משם. ומ"מ מסוגיא דיומא לכאורה ניתן להוכיח כן].

והנה יל"ע בכל דבר שהוא זכר למקדש אי בעינן לעשותו כמו שעשו במקדש בדיוק, או שאם יעשה בדומה לו גם בזה יהיה זכר למקדש. והנה בגמ' (מנחות ס"ו.) מופיעה מצוה נוספת שהיא זכר למקדש – לאמימר, מצוות ספירת העומר היא זכר למקדש, ואמר שלכן ספר ימים ולא שבועות. ונחלקו הראשונים בדעת אביי, דבעינן למימני יומי ושבועי, אי ס"ל כאמימר שהיא רק מדרבנן, אלא שס"ל דבעינן לעשות כמו במקדש בדיוק, או שמא ס"ל שאף בזמה"ז היא מדאורייתא, וא"כ בשאר דברים שהם זכר למקדש אולי ס"ל כאמימר.

מצינו עוד מצוות שהן זכר למקדש. לגבי שופר של ר"ה שחל להיות בשבת איתא בירוש' (ר"ה פרק ד' הל' ב'), שביבנה תיקן ריב"ז לתקוע זכר לירושלים – עיי"ש. על השופר עצמו אמרו בר"ה (כ"ו.) – "אמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ולא, והא איכא דם פר – הואיל ואשתני אשתני. והא איכא ארון וכפורת וכרוב – חוטא בל יקריב קאמרינן. והא איכא כף ומחתה – חוטא בל יתנאה קא אמרינן. והא איכא בגדי זהב מבחוץ – מבפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא – כיון דלזכרון קא אתי, כבפנים דמי". וא"כ למדנו, שגם השופר עצמו הוא זכר למקדש, אמנם במקדש הייתה תקיעת חצוצרות עם השופר, וע"ז אמרו (כ"ז.), שאינו נוהג בגבולין, אלא רק לפני ה'.

ביום הכיפורים היו נעורים כל הלילה זכר למקדש כמובא לעיל, ואף אחר שבטלום כמבואר בגמ' שם, היו מקומות שהיו נעורין בליל יוה"כ ואומרים שירות ותשבחות כמבואר בראשונים ובאחרונים, ואולי היה זה זכר למקדש. ונהגו לומר סדר העבודה זכר למקדש, ומנהג זה מקורו כבר מתקופת התלמוד (עי' יומא ל"ו:, נ"ו:, וב"י סי' תרכ"א).

בחג הסוכות מצוות לולב נוהגת כל שבעה כנ"ל בתחילת הדברים, וכן נהגו לעלות לרגל אחר החורבן, ועד כדי כך היה חשוב הדבר לחכמים, שתקנו שלא ישאלו טל ומטר עד ז' מרחשון (כ"כ הר"ן בתענית על הרי"ף דף ב. בשיטת הרי"ף והרמב"ם עיי"ש, והובא בבהגר"א או"ח קי"ז סק"א). ומנהג העליה לרגל אחר החורבן מוזכר במדרש רבה שיר השירים (פרשה א') – "מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה". ובבבלי נדרים (כ"ג.) איתא, שבזמן ר' יוסי היו עולים לרגל, ובספר חסידים (סי' תר"ל) מובא שהיו עולים בהושענא רבה.

בעניין מצוות ערבה בהושענא רבה, נראה לי רעיון מחודש קצת בדברים, ואולי יתקבל על לב הקוראים, נאמרה בספר חגי נבואה ביום הושענא רבה "בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. אֱמָר נָא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר. מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת. אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ". אי אפשר, כמובן, לדעת על איזה רקע נאמרה נבואה, זו אבל מתוכן הדברים ניתן להבין מה הייתה הטענה. עומדים כאן אנשים שזכו לראות את הבית הראשון בבניינו, ועכשיו מתבוננים עליו ואומרים

1. הבית החדש שמתכננים לבנות הרי אין בו יופי ולא הדר. לא היה להם כסף רב, כמו שרואים גם בתחילת חגי וגם בספר עזרא, וממילא הבית לא היה יפה.
2. גם החכמים לא היו אתם, אלא להפך – היו שם פשוטי העם [כמו שמבואר בספר עזרא (פרק ז'), שרק אחר בנין הבית עלה עזרא מבבל עם העם, ונגשים אליו אלו שכבר היו נמצאים (פרק ט') ואומרים שהעם לא נבדלו מטומאת גויי הארצות]. ואם כן אין אנו ראויים להיות בוני הבית הגדול המדובר.

תשובת חגי הנביא בשם ה' היא כדלהלן – "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת  הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָ-אוֹת. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת. גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת". אתם תעשו את שלכם, ואני אעשה את שלי – ארעיש את השמים ואת הארץ וכו'.

והנה מנהג נביאים  או יסוד נביאים הוא לנענע ביום זה ערבות ולחבוט בהן [רש"י סוכה מ"ד. כותב שהנביאים הם חגי, זכריה ומלאכי]. הרבה טעמים נאמרו במנהג, זה ואולי אף אני אענה את חלקי בזה.

1. הערבה היא המוצר הזול ביותר בארבעת המינים. כידוע, מחירו זול ביחס לשלשת המינים האחרים, וכן הערבה נובלת מהר ומתקלקלת מהר.
2. הערבה במדרש מסמלת את האנשים הריקים ללא תורה וללא מצוות

ביום כ"א בתשרי אנו באים להקב"ה עם הערבה ומסמלים את המצב של עם ישראל ואת חוסר האפשרות לבנות את הבית, והקב"ה אומר לבניו אהוביו – אתם עשו את שלכם ואני ארעיש את השמים ואת הארץ. זהו מסר לדור שלנו בעניין הדרישה לציון, שהרבה מפקפקים ביכולת שלנו לפעול ולעשות. אבל אנו נעשה ככל שביכולתנו במצבנו שלנו, והקב"ה ישפיע עלינו שפע טוב ממרום. יעזור לנו ה', שנזכה לקיים את כל המצוות זכר למקדש, ומתוך זה נזכה לקיימן כתיקונן בבית המקדש עצמו בב"א.