המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרקים י"ד – ט"ז
אנו עוסקים כעת בנבואות שנשא ישעיהו על החורבן שיבוא על אומות שונות המעיקות לישראל. במאמר הקודם, עסקנו בבבל, אתה פותחת סדרת משאות אלה. עתה נמשיך לסקור את המשאות האחרים. קשה לתת הסבר מוחלט לסדר משאות אלה, ועל כן נתיחס לכל אחד בנפרד.
חורבן פלשת בגאולת 'לא זכו'
לאחר המשא על חרבן בבל, ממשיך הנביא להתנבא על פלשת – 'בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ, כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף' (יד כח-כט). בימי אחז מרדו פלשתים במלכות יהודה, שהיתה שבט המכה בה, כמו שנאמר – 'וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם' (דברי הימים ב כח יח). על כך ניבא ישעיהו, כי מזרע דוד יצא צפע ושרף מעופף, שיַּכה בפלשתים מכה רבה. הנביא גם מתאר, כי במקביל לחורבן פלשת, יֵשבו ישראל לבטח – 'וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ – וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג' (ל); 'וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ' (לב).
מפרשי המקרא נטו ברובם לפרש התגשמות חזון זה בימי חזקיהו בנו של אחז, כענין שנאמר אצלו – 'הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר' (מלכים ב יח ח) – ובימיו ישבה יהודה לבטח, לאחר שהובס סנחריב בשערי ירושלים.
אולם יש שפרשו נבואה זו או חלקה על הגאולה האחרונה. יונתן תרגם, ש'צפע' היוצא משורש הנחש הוא המשיח היוצא מגזע ישי, והביאו רד"ק. ויש שיחסו לגאולה האחרונה רק את הפסוק האחרון בפרשה זו – 'וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ' (מהר"י קרא). גם האריז"ל (שער הפסוקים) מפרש פסוק זה על פריקת עול שעבוד מלכיות – "ירצה, כי אחר שהקב"ה יגאל את ישראל, מה יהיה עניית הקול, שיענה ותדבר השכינה את ע' שרים של האומות והגוים, שהם מלאכים עליונים כנודע, ונקראים מלאכי גוי. ותירץ ואמר, כי מה שתאמר להם השכינה הוא 'כי ה' יסד ציון' ובנאה, ומכאן ואילך 'בה יחסו עניי עמו', והם ישראל שהיו מעונים תחת ידם".
כמו-כן, מצד הכוונה בנבואה זו על הגאולה האחרונה, הכוונה היא לגאולה הבאה כאשר ישראל הם במצב של 'לא זכו', אשר לכן נקראים אז ישראל בשם 'עניי עמו', וכפי שהבחין בזה בספר 'קול התור', וזה לשונו – "דרך האתחלתא ב'לא זכו' היא כעני רוכב על חמור באה בעניותא, הן קבוץ גליות והן בנין ירושלם נעשית מעוני. עפ"י הכתוב 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וכו' ואפרים בכורי הוא' (ירמיה לא ח), וברמזי רבנו 'בתחנונים' בחושבנא – 'משיח בן יוסף'. וכן עפ"י הכתוב 'דלותי ולי יהושיע' (תהלים קטז ו), שנאמר על משיח בן אפרים, וע"ז התפלל דוד שלא ימות כבאור רבנו [הגר"א] בחיבורו יהל אור (פנחס רכג:). וכן בבנין ירושלים, ככתוב 'כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו' וכו'. הכל כדרך עני רוכב על חמור. כל זאת היא באתערותא דלתתא הבאה על דרך הטבע עד שנזכה לענני שמיא".
על פי יסוד זה, לפיו פרשה זו, במשמעותה על הגאולה האחרונה, מדברת אודות גאולה שבבחינת 'לא זכו', ניתן אולי להבין את מה שנאמר קודם לכן אודות האוחזים בהנהגה בימים אלה – 'וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ' (ל), לאמר כי אז יהיו בכורי ישראל, שהם המנהיגים (רש"י, אלשיך), בבחינת 'דלים' ו'אביונים', עקב המצב הכללי בעם[1].
נפילת אדום והעמדת כסא דוד בקץ האחרון
אחר זאת, בפרקים טו-טז, נושא ישעיהו נבואה ארוכה אודות השבר שיפקוד את מואב, תוך שהוא מדגיש בעיקר את ההשפלה והבכי שיהיו מנת חלקם, כמו – 'בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי' (טו ג); 'כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ' (ח). במקביל, מתאר הנביא כי מואב תיכנע אז תחת מלכות בית דוד היושבת ושולטת בירושלים ביד רמה – 'שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן' (טז א); 'וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק' (ה). זאת, לעומת גאות מואב בתחילה – 'שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו' (ו).
חורבן זה של מואב מפורש במקרא, כי הוא מכוון לימי סנחריב, כמו שנאמר – 'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז, וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר' (יג-יד). אולם חז"ל פרשו את התכוננות כסא דוד ועליונותו על מואב גם על עת הגאולה האחרונה. יונתן תרגם את הפסוק 'שלחו כר' כך – "יהון מסקי מסין למשיחא דישראל דיתקוף על דהוו במדברא טור כנשתא דציון". גם את המקרא 'והוכן בחסד כסא' פירשו חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תכט) על המלך המשיח שיעמוד מבית דוד. וכן פירש מהר"י קרא – "לכשיבוא מלך המשיח שיתכן מלכותו בחסד, יחרב עַם מואב מהיות עם, והוא ישמיד את מואב, דכתיב 'אדום ומואב משלוח ידם' וגו' (לעיל יא יג)"[2].
גם הגאולה המדוברת כאן במשא מואב היא הגאולה הבאה בעתה בקץ האחרון, שהיא הגאולה שאינה תלויה בתשובה, אלא היא גאולה הבאה בחסד. כן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כב, סז.) ובפירוש הגר"א שם, וזו לשון הזוהר – "וְדָא אִיהוּ רָזָא כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי (ישעיה סג ד) … וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (סנהדרין צט.) 'לְלִבִּי גִלִּיתִי', 'וּלְאֵבָרַי' דְּאִנּוּן רְמַ"ח פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא 'לֹא גִלִּיתִי' … בְּהַהִיא זִמְנָא חָלָה זְכוּת אֲבָהָן, דְּמִיּוֹמָא דְאִתְחֲרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא עָלְמָא אִתְקְרִי תֹהוּ וָבֹהוּ, מִתַּמָּן וְאֵילָךְ אִתְקַיַּים קְרָא (תהלים פט ג) 'אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' … וְרָזָא דְמִלָּה 'חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר' (רות ג יג), וְדָא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם, הַהוּא דְאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית יט כז) 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר', וְאִיהוּ חֶסֶד דִּילֵיהּ, בְּגִין דִּבְהַאי חֶסֶד אִתְתַּקַּן כָּרְסְיָיא דְּאִיהִי נְפִילָה, הָדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה טז ה) 'וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא', וּבֵיהּ תָּקוּם. וְרָזָא דְמִלָּה 'וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ' (שם נד ח) … וְאִי אוּמִּין דְּעָלְמָא דָּחֲקִין לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא 'חָס' עַל 'ד" מִן 'חֶסֶד' דְּאִיהִי 'דל"ת' בְּגָלוּתָא, וְאִתְקַיַּים קְרָא בֵיהּ (ישעיה סו ז) 'בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה' … וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ אִתְקְרִי 'גָּדוֹל', כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם קמז ה) 'גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ', וּבֵיהּ סָלְקִין יִשְׂרָאֵל לִגְדוּלָה".
[פרוש – וזהו הסוד של הפסוק 'כי יום נקם בלבי'… ועליו נאמר 'ללבי גליתי', 'ולאיברי' שהם רמ"ח מצוות עשה שבתורה 'לא גליתי'… באותו זמן של הגאולה חלה זכות אבות, כי מיום שנחרב בית המקדש נקרא העולם 'תהו ובהו' בהעדר זכות אבות, אבל משהגיע קץ הגאולה ואילך מתקיים הכתוב 'כי אמרתי עולם חסד יבנה' … וסוד הדבר הוא מה שנאמר בענין השכינה 'חי ה' שכבי עד הבוקר', וזה הבוקר של אברהם, שנאמר בו 'וישכם אברהם בבוקר', והיינו שהבוקר הוא החסד של הקב"ה, משום שבחסד הזה נתקן הכסא שהוא השכינה שהיא נפולה בגלות, זהו שכתוב 'והוכן בחסד כסא', ובחסד הזה תקום השכינה. וסוד הדבר הוא מה שנאמר 'ובחסד עולם רחמתיך'… ואם אומות העולם דוחקים את ישראל יותר מדי, הקב"ה חס, אז מתעוררת הגאולה מבחינת 'חסד' בבחינת 'חס – ד", והוא מצד שהקב"ה 'חס' על 'דל"ת' שהיא השכינה שבגלות, ומתקיים בו הכתוב 'בטרם תחיל ילדה' … והקב"ה נקרא בו 'גדול', כמו שנאמר 'גדול אדוננו ורב כח', ובו עולים ישראל לגדולה].
ופרש הגר"א ענין מאמר הזוהר הזה – "הענין, כי יש קצים בכל דרא לפי הזכיות של פקודין [-מצוות], וכמ"ש (תהלים צה ז) 'היום אם [בקולו תשמעו] כו' (סנהדרין צח.), אבל קץ האחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד, כמ"ש (יחזקאל כ) 'ואעש למען שמי' כו', וכמ"ש בתפלה 'למען שמו באהבה', וזה הקץ יתגלה והוא ג"כ בזכות אבות דאינון ע"ב דשמא מפרש … וזה הקץ גלה ללבא דאינון אבהן דבהון ע"ב, ולשאר דאינון אברים לא גלה, ואף זה הגילוי אינו אלא בקץ האחרון כנ"ל". הרי שהמקרא 'והוכן בחסד כסא' עולה על הגאולה שבקץ האחרון, אשר אז אין הגאולה תלויה בזכויות ובתשובה, אלא בחסד ה' בלבד.
ניתן גם להבחין, כי דווקא במשאות שתי אומות ארורות אלו – פלשת ומואב – מוזכרת התישבות והתחזקות מלכות ישראל בציון כלעומת החורבן של שתי אומות אלה, ללמדך כי בקץ הגאולה האחרון עומדות שתי אומות אלה כסילון ממאיר וכקוץ מכאיב יותר מכל סביבות ישראל השאטים אותם (ע"פ יחזקאל כח כד) למנוע מציון להבנות על תלה.
[1] ראה עוד מה שכתב כאן האלשיך – "כי שר פלשת וסיעתו יצעקו משוא פנים כו', כי פלשת וישראל נופלים ביד כשדים, ופלשת יכלה וישראל לבטח ירבצו, עם שכבדו פשעי ישראל גם הם. לזה אומר 'ומה יענה ה' את מלאכי גוי' – זה הוא פלשת, הנה הוא 'כי ה' יסד ציון' וכו', והוא ענין 'הנני יסד בציון אבן יסוד מוסד' כו' (ישעיהו כח טז), או שאני ציון, כי ה' יסדה מעת הבריאה, והיא קדושה ולא יקרנה כשעיר ועיר פלשת, וגם העם ישראל אינם כפלשתים, כי זכות ציון עומדת להם, כי 'ובה יחסו עניי עמו'.
[2] יצוין, כי שם הבהיר הרד"ק, שהכוונה ליושבים בארצות האלו, כי העמים אינם קיימים, וזו לשונו – "אדום ומואב, אף על פי שאין ניכרים היום באומות, לבד ישראל שהם היו נבדלים מן האומות בתורתם ושלא התערבו עם האומות, אבל שאר האומות התערבו רובם, והנם היום בין דת ישמעאלים ובין דת נוצרים, כשזוכר 'אדום ומואב ובני עמון' רצונו לומר ארצותם והיושבים בהם היום". וראה עוד מה שהתבאר במאמרנו בגליון טבת-שבט האחרון, כי תחילה יירשו ישראל את ארצם, ורק אחר כך יירשו את ארצות פלשתים, עמון, מואב ואדום.