במדור זה יובאו מדי גליון דברים הנלמדים מן המקראות בעניני ציון, גלות וגאולה. בחודש זה הוא חודש אב, יובא דוקא ענין הקשור ליחס לגלות ולשעבוד מלכויות.
"אנכי עשיתי את הארץ וכו' ונתתיה לאשר ישר בעיני. ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וכו' ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא וכו'. והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנאצר מלך בבל וכו' בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נאם ה' עד תומי אתם בידו" (ירמיהו כ"ז).
בפסוקים אלו מבואר האיסור החמור לפרוק עול שעבוד מלכויות, שהעונש על זה הוא חרב רעב ודבר, והוא מה שאמרו חכמים בכתובות קי"א. – "שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם" ו"אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". ואמנם בפסוק המובא לעיל מוזכר האיסור כמכוון גם לשאר הגויים, שאסורים הם למרוד במלך בבל, אבל עיקרו מכל מקום נאמר בשביל ישראל, ככתוב בפרק כ"ה – "כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מחל להרע, ואתם הנקה תנקו?". וראיתי לבוא במאמר זה לפרש חומר האיסור מן המקראות, ולבאר עד כמה זהו ענין מרכזי ביחס בין ה' לישראל, שלא יפרקו מעליהם עונש זה שנתן להם.
[אמנם יש להקדים ולומר, שישנו גבול לזמן האיסור, שכבר כתוב "עד שתחפץ", ועיקרו הוא הזמן המקביל למה שהובא שם בגמ' "עד יום פקדי אותם", והוא הנקרא במגילה י"ב ע"א 'פקידה בעלמא', שאינה הגאולה השלימה, והצרות עדיין רבות, ואעפ"כ בטלה השבועה, וכפי שהיה בעליית בית שני. ואכמ"ל, שאין זה ענין המאמר].
המעיין בפסוקים המובאים לעיל יראה, שאילו היו שומעים בקול ירמיהו ועובדים את מלך בבל, לא היתה ירושלים נחרבת. וכן בפרק ל"ח ירמיהו מזהיר במפורש את צדקיהו – "אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש וחיתה אתה וביתך, ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מיד". ומבואר מזה, שאפילו אחרי כל החטאים שחטאו ישראל, היה די בעצם העונש שהם משועבדים למלך בבל, ואילו היו מקבלים על עצמם עונש זה, ירושלים לא היתה חרבה ובית המקדש לא היה נשרף, וכל החורבן בא בגלל שצדקיהו מרד.
אותו דבר מצינו בגיטין נ"ו: לגבי חורבן בית שני, שריב"ז רצה לעשות שלום, אלא שבגלל הבריונים שלא נתנו לו עד אז, אמר לו אספסיינוס, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון, ואישתיק ריב"ז, ולולי כן היה עולה בידו לעשות שלום, והיה מציל את העיר.
נמצא אם כן, ששני המקדשים נחרבו משום עבירה זו של פריקת עול המלכות, והדבר צריך ביאור, מה חומר באיסור זה, שלא יגזר חורבן עד שיעברו גם על זה.
וביחזקאל פרק י"ז מצינו שחומר הענין הוא הפרת שבועה – "הנה בא מלך בבל וכו' ויקח מזרע המלוכה ויכרת אתו ברית ויבא אתו באלה וכו' להיות ממלכה שפלה לבלתי התנשא לשמר את בריתו לעמדה, וימרד בו וכו' הימלט העשה אלה, והפר ברית ונמלט". ומבואר, שנבוכדנצר השביע אותו באלה וברית שלא ימרוד. אלא שבאמת הכתוב מעיד בהמשך, שאי"ז ברית עם נבוכדנצר בלבד, "כה אמר ה' חי אני אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר ונתתיו בראשו". ואת אותו לשון מצינו לעיל מיניה בפרק ט"ז, על הברית של ה' עם ישראל, "ואבוא בברית אתך נאם ה' ותהיי לי וכו' ועשיתי אותך כאשר עשית אשר בזית אלה להפר ברית". ונראה מזה, שהפרת הברית עם נבוכדנצר היא סמל להפרת הברית והאלה שיש לנו עם ה'.
והטעם בזה, שישראל קבלו בברית שנכרתה בערבות מואב את קיום התורה באלה ושבועה. והיינו שקבלו על עצמם שאם לא ישמרו את התורה יבואו עליהם הקללות הכתובות שם. נמצא, שגם כשעוברים על התורה, כל עוד אינם מבעטים בקללות הבאות עליהם, אין כאן הפרת ברית גמורה, שסוף סוף ישנו חלק בברית שמדבר גם על האפשרות הזאת, שיעברו על התורה, והם קבלו על עצמם קללות למקרה הזה. אולם כשה' מעמיד בעולם מלך שתפקידו להיות מקל ביד ה' להעניש את החוטאים, והרי בא המלך וג"כ משביע אותם שיושפלו תחת ידו, ומבלי דעת היא היא השבועה שהשביעם המשלח, אזי כשישראל מפירים את השבועה עמו, הרי הם מבזים ומבטלים את האלה והברית של ערבות מואב, ונמצא שהפרו את הברית לגמרי, ולא נותר אלא להענישם בכל חומר הדין.
ובאמת מצינו לרשע שקבל על עצמו את האלה והברית, והביא עליו מדת רחמים גדולה. והוא יהויכין מלך יהודה שבא עליו נבוכדנצר כמה שנים קודם לכן, ונכנע אליו יהויכין ויצא לקראתו, ובזכות זה לא נחרבה ירושלים אז, אלא לקחו נבוכדנצר לבבל. ותמיד ירמיהו מנבא לגלות יהויכין דברי ניחומין אל מול גלות צדקיהו, כגון בפרק כ"ד – "כתאנים הטבות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה וכו' וכתאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרע וכו' כן אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו…". והספר מסיים בנחמתו – "וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו כל ימי חייו" [ונקרא שער על שמו בבית המקדש, כמבואר במשנה בפרק ששי דשקלים, "ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו"].
ועוד דבר פלא היה ביהויכין, שירמיהו מתנבא עליו בפרק כ"ב – "כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך", ושם כתוב "כתבו את האיש הזה ערירי… כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומשל עוד ביהודה". ובסופו של דבר זרובבל פחת יהודה ראש העליה הראשונה היה מצאצאיו, ולא זו בלבד, אלא שנתנבא עליו חגי בפרק ב', בלשון הפוכה, "אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם כי בך בחרתי". ואמרו ע"ז בסנהדרין ל"ז:, כי "גלות מכפרת שלשה דברים, שנאמר הישב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא ונפל אל הכשדים הצרים עליכם וכו', גלות מכפרת על הכל שנאמר כתבו את האיש הזה ערירי וכו' ובתר דגלה כתיב ובני יכניה וכו'", והיינו שקבלו על עצמם את הגלות, ובזה קבלו האלה שבברית ה', ולכן הומתק הדין.
מאמר זה מלמדנו פרק בהצדקת הדין. עם ישראל אינו מחויב להשקפת עולם ימנית או שמאלית, עם ישראל הוא עם שכרת ברית עם ה', וזו לבדה נר לרגליו, וכך יתקיים "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם" (יחזקאל שם).