בלוג

חיבת הארץ – ביטוי תמים ופשוט לכאורה, אך עמוק עמוק מי ימצאנו! כל מי שלומד את ספר התורה מתוך מגמה להבין את התכלית הנרצית בעיני ה', ומתוך הבנה, כי יש לתורה מגמה משלה, אשר הכל סובב סביב אותה מגמה – מבין עד כמה חיבת הארץ, אהבתה וחובת ירושתה הוא הבריח התיכון שמחבר את כל חלקי התורה יחדיו, והוא מהווה את הנושא המרכזי, אשר תורתנו הקדושה סובבת סביבו. 

רבים שואלים, מה מצאתם לעצמכם במצוה זו דווקא, לעשות ממנה עסק גדול, ועוד כיום כאשר היא כביכול 'שנויה במחלוקת', ושגם אם אכן היא מחויבת – מתלוות אליה כל מיני בעיות ב'השקפה'. 

ואכן, אילו היה מדובר ב'עוד מצוה', אחת מני רבות, היה מקום לשאלה זו. ואף שכל אות ואות בתורה יקרה מפז ועלינו למסור את נפשנו עבור כל פרט וכל הלכה בתורה, עדיין היה מקום לתהות, מדוע בחרנו להתמקד דווקא במצוה זו. אך כאשר מבינים, כי חיבת הארץ אינה רק עוד מצוה, אלא היא הנושא המרכזי שעומד בראש מעייניו של בורא עולם, כי היא עומדת בבסיס שטר הכתובה שכתב אתנו בורא עולם, אזי מבינים, כי קושיה זו עקורה מעיקרה. במבט ראשון הרי ישנה קושיה עצומה, מדוע הקפיד בורא עולם על כבודה של ארץ-ישראל והעניש את המרגלים בעונש כה חמור, ולא אבה לסלוח להם, אף שסלח על חטא העגל, שם הפגיעה היתה בו ישירות! 

אמנם זאת עלינו להבין – מלבד מה שכבר הכריע רבנו החזון איש כדעת הרמב"ן, שישיבת ארץ-ישראל היא מצות עשה הנוהגת בכל הזמנים, ומלבד כמות המקורות האדירה בחז"ל, אשר יוצאים מגדרם בהתלהבות קדשם ביחס למצוה זו בגמרות שונות, במדרשים ובכל מקום – מלבד כל זאת, ישנה אבחנה קריטית, אשר חשיבותה עולה על כל אבחנה אחרת, כפי שיוסבר להלן.

על-מנת להבין את חשיבותה של ארץ-ישראל והחביבות שאנו מחויבים לחוש כלפיה, עלינו להתבונן ביסוד הקשר שלנו עם בורא עולם, להבין כיצד הוא בנוי, ומתוך כך להסיק מה מקומה של חיבת הארץ בתוך אותו הקשר. בתורה מתואר הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים כקשר של אב לבן – 'הלוא הוא אביך קנך' (דברים לב ו). הנביאים דימו את היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל כיחסי בעל ואשה, והגדיל לעשות שלמה המלך בשיר השירים, אשר לאור משל זה תאר את כל מהלך ההיסטוריה היהודית. כמובן, שישנן סיבות לאבחנות השונות הללו, וישנה גם אבחנה של עבד ואדון, אך המשותף לכל אותן אבחנות, הוא שקיימת מערכת יחסים הדדית בינינו לבין הקב"ה, והברית שכרתנו עמו כוללת שני צדדים המחויבים זה לזה [ואין כאן המקום להאריך בשלילת התארים וההתפעלויות מה' יתברך, כשם שהתורה עצמה לא חששה לתאר את היחסים עמו באופן, הנראה לעיני המון העם כהגשמה]. 

נתבונן במהותה של הברית. במבט שטחי נראה, כי כל אחד חייב לעשות את חלקו שלו בברית, ובכך היא מתקיימת. אך בעומק הדבר מובן, כי לא די בכך. כשם שצד אחד חייב לעשות את שלו, כך הוא גם חייב לקבל מהצד השני. אשה שאומרת לבעלה – בשלתי, כבסתי, עשיתי את כל מה שאני חייבת, ואני לא צריכה ממך שום דבר – אין זו אשה צדיקה, שנוהגת לפנים משורת הדין, רוצה לתת ואינה רוצה לקחת. אשה כזאת גרועה עשרת מונים מאחת שלא הספיקה לבשל! נכון, היא עשתה מה שהיא צריכה, אבל היא נתקה את כל הקשר, שברה את הברית! אנחנו כרתנו ברית עם בורא עולם, שנקיים את מצוותיו, והוא – יעניק לנו את ארץ-ישראל. על כך נכרתה ברית בין הבתרים, ועל כך נכרתה ברית המילה! זו ההבטחה שמסר יעקב לבניו, ויוסף מסרה לדורות הבאים, ובמשך כל שעבוד מצרים היא עברה מפה לפה, עד שבא משה לגאול את ישראל ולקיים את אותה ברית. "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, מאי לאמר – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב – שבועה שנשבעתי לכם – כבר קיימתיה לבניכם" (ברכות יח:). זו השבועה שהתקיימה בכיבוש יהושע, וכאשר מעלנו בברית, נענשנו בדחיקת רגלינו מהארץ כל משך תקופת השופטים והמלכים, וכך המשיך הקשר להתקיים באופן זה, שהשכר על עבודתנו את ה' הוא ישיבת הארץ, והעונש על המרי בו הוא החלשות אחיזתנו בה, עד חורבן בית ראשון, כאשר הגדשנו את הסאה. 

ועד כדי כך היה מובן, שכל ענינה של היהדות וכל מהותו של עם ישראל תלויים בקיום הברית על נתינת הארץ, עד שהגמרא מביאה בשם שמואל תיאור של הדיון בין יחזקאל הנביא לזקנים – "באו עשרה בני אדם וישבו לפניו, אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?" (סנהדרין קה.). מה אתה רוצה מאתנו, הם אומרים, ברגע שגולים מהארץ, הברית כבר לא קיימת! יחזקאל אינו משיב, שאין קשר בין הדברים, וצריך לקיים את המצוות בכל מקרה. אומרת הגמרא  בהמשך שם – "אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להן, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם. והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'דוד עבדי', 'נבוכדנצר עבדי'. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים – עבד למי, נכסים למי? והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' א-להים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. אמר רב נחמן: כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן". ופרש"י שם בדברי רב נחמן "בחימה שפוכה אמלוך עליכם – שיגאלנו בעל כרחנו וימלוך עלינו". הרי למדנו, שבבוא הנביא לחייב את העם לשוב אל ה', הטיעון שלו נשען על זה שהברית באמת לא הופרה, וישראל ישובו לארצם! בלי נתינת הארץ – אין ברית, אין יחס, וכל המצוות – הגם שאנחנו מקיימים אותן – הן מנותקות מהקשר שלנו עם ה', ואינן קשורות לתכלית הא-להית, וזה עומק דברי הספרי, שאינן אלא ציונים, שכשנחזור לארצנו ונקיים את התורה והמצוות כחלק מקיום הברית עם ה', כשנעבוד אותו באמת כרצונו – אז לא יהיו עלינו כחדשים.

מעתה מובן, מה גדולה היא מעלתה של ארץ-ישראל בתורה, וכיצד כל היחס שלנו כעם עם אבינו רוענו בנוי על המתנה הנפלאה הזאת. מעתה מובן, מדוע לא מחל ה' על חטא המרגלים עד שמת כל הדור ההוא, מה שלא עשה בחטא העגל. חטא העגל היה העבירה החמורה ביותר, אבל חטא המרגלים שבר את כל היחס בינינו לבין ה'. אלו שרצו לשוב מצרימה לא עברו על איסור סקילה, גם לא על כרת, אבל הם רסקו את הקשר שלנו עם בורא עולם. מה גדול הוא החיוב המוטל עלינו בדור שזכה לשוב לארצו בתהליך שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית – לדבוק בארץ, לאהוב אותה, להתענג עליה ולרשת אותה בשלמות, כדי שנעמוד בה לפני מלכנו כרצונו והוא ישרה שכינתו בתוכנו.