בחסדי שמים בזכות הגליון הנפלא המביא את דבר ה' בנושא ארץ ישראל לכל אתר ואתר – זכינו ובעקבות המאמר שפרסמנו בנושא 'דיבת הארץ', התחילו רבים לדון בנושא חשוב זה.

אנו שמחים להגיש לפניכם את אחד המכתבים המרתקים שקיבלנו בנושא, שיש בו גם הגדרות נפלאות על יופיה של ארץ הקודש – מומלץ!

---

ברצוני להתייחס לשאלה המפריעה לרבים, אשר הועלתה בגליון 72 (חודשי תמוז ואב) במאמר על דיבת הארץ: האם מותר לומר על מקום באדמה טמאה שהוא יפה יותר מארץ ישראל? ולפני שאענה את ששמעתי מרבותי על ענין השאלה עצמה, אנסה לבאר את ששמעתי מהם בביאור שורש האיסור של דיבת הארץ, ובעזרתו ית' נוכל על ידי כן לעיין בשאלה הנ"ל כראוי.

צ.פ. הלוי

---

למה אסור לדבר רע על ארץ ישראל?

כמה וכמה דברים אמרו המרגלים בבואם מתור הארץ, וכולם דברים רעים, אך הגמ' בערכין (טו.) מדייקת מהפסוק "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'", כי המרגלים מתו על הוצאת דיבת הארץ דייקא. וכך נאמר שם:

"תניא א"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע: מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה!

ממאי? דלמא משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב (במדבר יג לא) "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" – אל תיקרי כי חזק הוא ממנו, אלא ממנו כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם?

אלא אמר רבה אמר ר"ל: אמר קרא (במדבר יד לז) "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה" – על דבת הארץ שהוציאו".

ומהי אותה "דיבת הארץ" שאמרו המרגלים?

מבואר בפסוקים, כי ה'דיבה' היינו דוקא משפט אחד שאמרו המרגלים, שעליו מקדימה התורה לומר: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וזהו המשפט: "לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת".

אבל מה שאמרו קודם לכן – "אפס כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב…", והוסיפו ואמרו "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" – על אף שחטאו בזה, אין בזה משום דיבה, כי 'דיבה' היינו דברי גנאי ולזות, ובדברים שאמרו בתחילה אין בהם גנאי על הארץ.

ורק בסוף דבריהם החלו לומר גנאי על הארץ עצמה – שארץ אוכלת יושביה היא, וגם "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות", וכמו שביאר הרמב"ן, שהוא המשך גנות הארץ עצמה, שאמרו "כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מדות". רק זה נקרא "דיבה"[1], אבל דבריהם בתחילה לא היו דברי גנות על הארץ, אלא רק נועדו לייאש את ישראל מלכבשה [ונכלל בזה זלזול בהשי"ת], ואין זה לשון הרע, ולא מחמת זה מתו.

והנה אע"פ שבפסוקים ובגמרא הנ"ל אנו רואים שאיסור הוצאת 'דיבת הארץ רעה' [בלשון המקרא, או בלשון הגמרא: הוצאת 'שם רע' על הארץ] – דבר פשוט הוא, ולא נצרך לראיה או פסוק [והגמרא רק לומדת את גודל העונש על זה], עלינו להבין מדוע באמת זה כה פשוט, הרי רבים הם השואלים:

מה האיסור בהוצאת שם רע על עצים ואבנים, הרי אין כאן אף אחד שנפגע?

וביותר, אף אם הארץ אכן היתה מרגישה בעלבונה, היכן נצטוו המרגלים על איסור לפגוע בה, הרי נאמר רק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט טז), והארץ אינה מעמינו?

ואין לתרץ, שטעם האיסור הוא כי בכך שדיברו רעה על הארץ – מדברים הם בעצם כלפי מעלה, שאין ה' נאמן בדברו ח"ו, דאף שדבר זה נכון הוא, מכל מקום חילקה הגמרא להדיא בין דיבת הארץ לבין מה שדיברו כלפי מעלה [ורק משום כך אפשר ללמוד מכאן ללשון הרע על חברו], ומבואר כי דיבת הארץ הוא דבר העומד בפני עצמו, ויש לבאר מה האיסור בזה.

אמנם, נראה כי שורש השאלה טמון בהבנה, שיסודו של איסור לשון הרע הוא הפגיעה בזולתו, אך המתבאר כאן הוא כי לשון הרע הוא כשמו: איסור לדבר דברים רעים, ועצם דיבור הגנאי נאסר.

ונראה, כי מכך שהברייתא משווה את הדבר ללשון הרע על חברו, נוכל להבין שיש כאן כלל – שעל דבר טוב צריך לדבר דיבורים טובים, ולתת לו שם טוב והתיחסות מתאימה, ואסור לתת לו שם רע, ולכן אסור לומר שארץ כנען היא ארץ אוכלת יושביה, כי באמת היא ארץ טובה, ולכן גם אסור לדבר רע על יהודי, כי יהודי הוא טוב[2].

ולפי הגדר שנתבאר כאן, אסור לומר על כל דבר שהוא טוב בעצמותו שהוא רע. וכגון: על התורה, המצוות, המקדש, הגאולה, והבריאה בכללה, שכולם דברים שנבראו ונוצרו רק כי הם הדבר הטוב ביותר, וחידוש נפלא הוא.

ואמנם נכון הוא, שבודאי אין איסור לומר על תפוח שהוא רקוב, אפילו אם איננו רקוב. אבל כאן, שהארץ היא טובה לא ב'מקרה' כמו התפוח [שמחר באמת יהיה רקוב] אלא ב'עצם', כי ה' אמר שהוא מביא אותנו לארץ טובה, כמש"כ "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג ח), והיא נבראה לצורך כך וזו תכלית הבריאה – על כזה דבר, פשוט ומושכל שאין לדבר רע, ואין צריך לזה צווי מפורש[3].

סיכומם של דברים:

על כל דבר טוב [בעצם, ולא במקרה] אסור לדבר דברי גנאי ורוע, וכשמדבר על רעהו – נוסף מלבד זאת גם האיסור לגרום לו צער או נזק.

וכן נראה, שלא נאסרה לשון הרע על ארץ ישראל אלא בדיבור גנאי, וכמו האיסור שמצינו בלשון חז"ל (סנהדרין צד.) 'לספר בגנותה של ארץ ישראל', אבל כמובן שלא יהיה איסור בדבר המזיק את הארץ [אולי יהיה בזה איסור מצד ביטול ישוב הארץ, אבל אין כאן לשון רע].

כעת, לאחר שהבנו את שורש איסור לשון הרע בכלל, ועל הארץ בפרט, נוכל לעיין בכל שאלה ספציפית מתוך הבנה טובה יותר. וכמה דינים חדשים בענין דיבת הארץ נוכל ללמוד מדיוק המקראות הנ"ל, ולא נפרט את כולם.

וכעת נדון רק בשאלה שפתחנו בה, וכמובן גם כאן, קודם שנשאל מה מותר לדבר, שומה עלינו לברר את המציאות האמיתית, ולשאול:

האם ארץ ישראל היא הארץ היפה ביותר?

ובכן, לפני הכל צריך לשים לב, כי בתורה ובחז"ל [עד כמה שזכורני] כמעט ולא משבחים את ארץ ישראל בכך שהיא יפה![4] מה שאכן מודגש מאוד הוא שהיא ארץ טובה, והיא מאוד מוצלחת ומתאימה למגורים וחיים פעילים, וכלשון התורה (בפרשת עקב, ששם הדבר התפרט ביחוד):

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל:

אֶרֶץ טוֹבָה,

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן,

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם,

לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ,

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

במונח 'ארץ טובה' – הכוונה לארץ המותאמת לתוצאה המבוקשת [כמו שולחן טוב – שלחן המתאים למטרתו], והמבוקש הוא מקום שיועיל לעם ששוכן בו, שיוכלו לשבת בו תחת הגפן והתאנה, ולא יחסר להם כל.

והטעם שהיופי לא מוזכר, הוא לא בגלל שהארץ אינה יפה, אלא בגלל שלא זה העיקר. המדד האמיתי להעריך כמה ארץ מסוימת 'שווה', הוא לפי כמה שהיא מתאימה לגדל בה אוכל, והתאמתה למגורים, וכמו שהורה משה למרגלים לבדוק "ומה הארץ: השמנה היא, אם רזה? היש בה עץ, אם אין?". ואין הדברים אמורים רק לגבי ארץ ישראל, אלא באופן כללי – המקרא אינו מעניק כמעט יחס ליופי של ארצות.

וכמדומה, שהבדיקה של מקום לפי היופי שלו היא המצאה של הדורות האחרונים, כאשר יש לאנשים פנאי וכסף לצאת לנופש ולראות נופים וכיוצא בכך, ישנם שהתחילו להחשיב מקום לפי היופי שלו. אך ארץ ישראל לא נועדה להיות אתר תיירות [וכלשון השלט: "כאן שכונת מגורים, לא אתר תיירות"], ולכן היופי הוא לא הנושא.

האם ארץ ישראל היא הטובה והמוצלחת ביותר?

הנה, לא כתוב בתורה שהארץ היא המוצלחת ביותר,אבל הדבר מתבקש מעצם מהותה – מאחר שנוצרה ע"י ה' לשכן בה את עמו, מתבקש שהיא תהיה מבחר העולם.

וכמדומה, שבמציאות הדבר מוסכם, שאין מקום טוב כמו ארץ ישראל:

• הן מצד אסונות טבע שאין בכלל בארץ ישראל [סופות הוריקן-טורדנו-צקלון, גשמי מונסון, מפולות בוץ, מפולות שלגים, הצפות ושטפונות וכו' שהם תדירים, ועד לדברים נדירים יותר כמו התפרצות הרי געש וצונמאי].
• הן מצד עונות השנה המסודרות [ברוב העולם יש גשמים בקיץ, וזה הורס את התבואה וכו'].
• הן מצד הגשמים והשלגים [באירופה הולכים בחורף בבוץ עמוק, והשלגים משתקים כל פעילות].
• הן מצד האופק [שקיעה בשעה הגיונית].
• הן מצד מזג האויר [אין קור וחום קיצוני כמו ברוב – ואולי בכל – העולם], ובהרי ישראל – זה ממש תענוג עולמי!
• וכמובן, מצד התבואה והפירות, שאין להם מתחרים בכל העולם, ואפשר לגדל כאן כמעט כל פרי שבעולם.

היופי של ארץ ישראל לעומת היופי של חוץ לארץ

על אף שהראינו, שלא כתוב שהארץ היא יפה, ואין כאן נידון על הכתוב בתורה כלל, אך במציאות אין ספק שהארץ היא יפה עד מאד. וכמובן, אין זה סתם, אלא השי"ת נתן אותה לנו במתנה, ונותן בעין יפה הוא נותן, ולכן ודאי נמצא בה הנוי המרחיב דעתו של אדם (ברכות נז:)[5].

אמנם מדובר בסוג שונה לגמרי ממה שאנשים שנוסעים לחוץ לארץ רוצים לראות. הם מחפשים דברים היוצאים מגדר הרגיל: משהו 'לא נורמלי' – המון מים, המון שלג, המון עצים, הר גבוה מאוד, מדבר נורא מאוד וכיוצא בכך.

בארץ ישראל אין כאלו דברים עוצמתיים, אבל אין זה חסרון, כי אם מעלה. זאת, מכיון שסוג היופי הזה, אף שודאי יופי יש בו, ורואים בו את מעשי ה' כי רבו, והם ביטוי שמלמד אותנו על כוחו וגבורתו של עושה מעשה בראשית – אך עדיין זהו יופי של מוות, של ג'ונגל / מדבר / קרח שאי אפשר לחיות בו חיים תקינים [גם ים המלח הוא מקום יפה ותיירותי, אך 'ים המוות' יקרא, והוא מהווה בעיה שאנו מחכים למים החיים שימתיקוהו (ראה יחזקאל מז)[6]]. הדברים האלו נוגדים חיים טובים, וזהו סוג היופי העיקרי שאנשים מחפשים מחוץ לארץ ישראל.

ולדוגמא נביא את הרי האלפים (שוויץ ושכנותיה), שמשום מה יש אנשים שהנוף היפה שה' ברא שם סנוור אותם, וזה מפריע להם.

אין ספק, הנוף שם מאוד יפה, במיוחד לעיני היהודים שבאים בקיץ כשמתחמם יחסית, והשלגים מפשירים, והדשא פורח, כך שזה נראה להם מקום ממש נחמד… אבל בחורף הכל מת, אי אפשר לזוז מהתנור, הקור נוראי, אי אפשר לזרוע כלום, הנהרות קפואים, הכל מוות בצבע לבן, באמת זו ארץ רעה מאוד לחקלאות ומגורים.

ועם נוף לא קונים אוכל ולא מתחממים. זה נחמד לכמה ימים וזהו, אף אדם אינו יותר מאושר בגלל שיש חתיכת אבן ענקית ומושלגת מול ביתו.

לעומת זאת, היופי של ארץ ישראל הוא יופי פנימי ושקט, לא צעקני ו'מפוצץ'. זהו יופי של מקום שאנשים חיים בו, ולמי שמבקש את החיים ולא את היוצא מגדר החיים הרגיל – היופי הזה הוא הטוב מכולם, אין דבר יותר משובב נפש מלראות את "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ישעיה סה). זה לא רק משמח, זה גם יפה[7].

ומי שהארץ אינה יפה בעיניו, זה מעיד על אחד משני דברים:

• או שמעולם הוא לא יצא מביתו, ואם יצא – אזי לא ניסה לראות את הארץ.
• או שהוא הורגל לצעקנות, ואין לו הכלים לחוש בדברים עדינים ופנימיים[8].

וכמדומה, ששני הסוגים של היופי האלו מובחנים בדברי חז"ל, שתקנו שתי ברכות: אחת על הדברים העוצמתיים – על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות – "ברוך עושה [מעשה] בראשית" (ברכות נד.). ואחת על הדברים היפים – על בריות טובות ואילנות טובות ואנשים ובהמות נאות מברך "ברוך שככה לו בעולמו" (כדאיתא בברכות נח: ובעבודה זרה כ. ובתוספות שם).

אינני יודע, אך יתכן שישנם בחוץ לארץ מקומות שיש בהם יופי 'שקט', ובכל זאת לא רואים את היופי הספציפי הזה בארץ ישראל, ובאמת בזה אולי יש לשאול כעין מה ששאלה הגמרא "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים… מפני מה אין חמי טבריא בירושלים…" (פסחים ח:). ומסתבר, שגם התירוצים יהיו כעין התירוצים שם – שיש בזה איזה חסרון, אך כאמור לעיל, בכל מקרה אין כאן קושיה מדברי התורה, שכלל לא דברה על היופי.

מה נשאר? שהאויר בהרי האלפים טוב למחלות מסוימות, ומכח זה ישנם השואלים:

מה עם "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ"?

אך התשובה פשוטה: אי אפשר להסתכל רק על דבר אחד ולרצות אותו [זה כמו לשאול למה אני לא בגובה של ג'ירפה והייתי חוסך להזמין מנוף…]. ואין שום גריעותא בזה, שבגלל הגובה העצום יש שם משהו מיוחד שאין בארץ, הרי זה לא היה גורם לאף אחד מאתנו לרצות לגור שם.

וכן מצינו, ששלמה המלך הביא מאפריקה "זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים" (מלכים א י כב) – וכי זהו חסרון בארץ ישראל, שאין בה ג'ונגל??? הכושים סובלים את הקושי הנורא של הג'ונגל בקו המשווה, ואנחנו נהנים מהתוצאות בלי פילים שיסתובבו לנו בין הרגליים [או מעל הראש…], ובדברים האלו ה'לא תחסר' מתקיים על-ידי שיש כסף בשביל להביא את זה משם [או ברפואות – ללכת לשם][9].

היוצא לגבי איסור הוצאת דיבת הארץ:

פרטים רבים יוצאים מן הדברים כפי שהעמדנו אותם, ואשאיר לקורא לדון בזה מעצמו, רק נעיר על נקודה אחת מעשית:

מי שדר על אדמה טמאה, או מי שנאלץ לצאת מארץ חמדתנו, וראו את פלאי התבל, או מי שראה תמונות ותיאורים שלהם, ומציין את היופי המיוחד שישנו רק במפלי הניאגרה / במישורי הקרח של אלסקה / במדבר סהרה וכדומה – אין בזה שום בעיה. אנחנו לא צריכים ולא רוצים את הדברים האלו בארץ ישראל.

אבל אם הוא אומר זאת בקול זלזול והשוואה אל "הארץ השקטה והקטנה הזו" – זה עצמו הבעיה, שהוא לא מרגיש שהארץ הזו היא הטובה בעולם, ועל-אף שגנאי אין כאן, מכל מקום זלזול יש כאן.

ולכן מן הראוי, אף אם אין כוונתו לזלזל, להוסיף ולומר ש"שם יש דברים גדולים, והיה נחמד לראות אותם לכמה רגעים, אבל לעולם לא הייתי מוכן לגור שם [גם לו יצוייר שזה היה בתוך ארץ ישראל, והיה מותר לי לגור שם], כי מקום טוב ונח לחיות בו – זה רק בארץ ישראל"[10].

אבל אם חלילה אומר, שיש מקום שהוא יותר טוב לגור בו מארץ ישראל – זה ממש "לספר בגנותה של ארץ ישראל", כמבואר בסנהדרין (צד.).

תן לחכם ויחכם עוד.

---

[1] וכיון שהיה זה שקר, נקראו "מוציאי דיבה" ולא "מביאי דיבה", כי הוציאו את הגנאי מליבם, וכמש"כ הרמב"ן שם.

[2] כך נראה לכאורה, שאף בסיפור דברי גנאי על רעהו זהו שורש האיסור, ואף שודאי שיש בדיבור רע על חברו גם כן החלק של הפגיעה בזולתו [ולכן הוצאת שם רע על חברו חמורה יותר, כמו שאמרה הגמרא], מכל מקום אין זה עצם האיסור, שהוא כשמו: עצם הדיבור הרע.

זאת, בניגוד לדברים שאין בהם גנאי אלא הם רק גורמים להזיקו, שבהם יש איסור רק מצד בין אדם לחברו.

ובאמת יש לעמוד על חלוקה בסיסית בין שני סוגי לשון הרע, ועל-מנת לבאר זאת נביא את דברי הרמב"ם בענין (הלכות דעות פרק ז):

לאחר שביאר הרמב"ם 'אי זהו רכיל", הוסיף: "יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו".

הרי למדנו, שעצם הגדרת לשון הרע היא דיבור גנאי על חברו, ואינו תלוי בכך שיארע לו נזק מזה, וזה אסור בין באמת ובין בשקר, אלא שבשקר נקרא מוציא שם רע.

לאחר כמה הלכות, מוסיף הרמב"ם ואומר: "אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו – הרי זה לשון הרע".

כאן התחדש דבר נוסף, שהוא איננו עיקר ענין לשון הרע, שהרי אין בו דיבור גנאי, אך הוא אסור אם הוא יגרום לנזק מכל סוג שהוא.

והנה החלק השני ודאי ענינו הוא הפגיעה בזולתו. אך החלק הראשון של האיסור לדבר דברי גנאי, יש לשאול האם הוא רק מצד "בין אדם לחברו" – בגלל הפגיעה בכבודו של המדובר, שזכותו שלא ידברו עליו דברי גנאי ויפגעו בכבודו [אף אם הדבר לא יוודע לו], או שיש כאן גם – ואולי בעיקר – איסור של בין אדם למקום מחמת נתינת שם רע לדבר טוב, שהרי מי שהוא בכלל 'רעך' הוא טוב, וזה שאתה נותן יחס ופרסום למכשול נקודתי – זהו דיבור רע.

[3] במאמר הנזכר נכתב לבאר בשם רבי דוד מן זצ"ל [בספרו באר מרים] שיסוד איסור לשה"ר על ישראל, הוא מחמת שהוא נגד המתחייב לאהוב ישראל, ולכן גם איסור לשה"ר על ארץ ישראל, הוא מאותו גדר של איסור, כיון שגם בה יש מצות חיבוב.

ואף שקשה לי עם סגנון הדברים [כי בחז"ל נראה שלשון הרע היא הנהגה רעה מצד עצמה, ולא פרט במצות אהבת ישראל או במצוה אחרת, אלא עצם הדיבור הרע הוא הבעיה. וכן לפי זה יקשה קצת כיצד הברייתא חיברה את שני הסוגים], אך למעשה אין בזה שינוי מדברינו, כי גם לפי דבריו, הרי על אותה הדרך של חובת חיבת הארץ, שלא נתפרשה בתורה [על כל פנים עד לפרשת שלח] ובכל זאת היה למרגלים איסור לדבר עליה רע, ועל כרחינו אנו חייבים לומר כמו שכתב שם ר' דוד מן, שכיון ש:

1. "התורה מאריכה פעמים רבות בשבח ארץ ישראל,
2. והצורך בכתיבת דבר זה בתורה הוא ללמד באי עולם,
3. והלימוד הוא חביבות ארץ ישראל,
4. –  אם כן מבואר מזה מצוה לחבב ארץ ישראל".

ומבואר בזה, שלא צריך לזה פסוק או לימוד שיש בהם ציווי מפורש "ואהבת את …", אלא גם דבר שמובן מתוך דברי התורה, שזה רצונה וכוונתה – זה חיוב גמור, עד כדי כך שמי שפועל להיפך מגיע לו מיתה.

ואת ארבעת השלבים האלו נוכל לעשות על עוד הרבה דברים שהתורה משבחת אותם. וכל דבר שה' רוצה בו, משבח אותו, ואומר שהוא טוב – אנחנו חייבים להעריך ולאהוב ולשמוח בו, ושוב אסור לדבר עליו גנאי [לדוגמא בעלמא: התורה והמצוות, ולעיון נוסף ראה ב'כתבי הקדש', ובפרט בדברים ומשלי].

[4] והדבר יובחן מריבוי הפסוקים ומאמרי חז"ל על יופיים של בית המקדש, ירושלים, ובני ירושלים. והדבר בולט שעל ארץ ישראל לא אמרו כן, ולכן גם אם נמצא מעט לשונות בדברי הנביאים היכולים להתפרש לענין יופי, זה ודאי ענין שולי בארץ.

[5] עוד יש להאריך בענין הפנימיות, שבמצב מתוקן היא מתבטאת ביופי החיצוני, שזה נאמר בעיקר על ירושלים בזמן שהשכינה שורה בה, אבל ודאי שבמידה מסוימת הדבר היה אז גם בכל ארץ ישראל, ואכמ"ל.

[6] למעט "בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ, לְמֶלַח נִתָּנוּ".

[7] לא שהנביא מתכוון ליופי, אך זו האמת.

[8] ויתכן שחלילה, זה גם מלמד על כך שהוא אינו מרגיש שהארץ היא הארץ שלו, שהרי אמר רבי יוחנן – "שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו" (סוטה מז.), וזהו גם במקום שהוא באמת רע, וכל שכן הכא, שהוא באמת טוב מאוד מאוד, רח"ל.

[9] והדבר בולט, שלא נתברכה ארץ ישראל בזהב וכסף, אלא רק בברזל ונחושת, וזהב וכסף הביאו עם אניות מאפריקה. ונראה הטעם, כי אין זה דבר שימושי, אלא תענוגות ומותרות, ויש בזה גם הרבה נזק לארץ.

[10] ולא יעזור לומר, שבארץ ישראל יש ישיבות ורוחניות וכדומה, כי אין זה מתקן את הרושם שהוא עשה על הארץ עצמה, ואין לך הוצאת דיבה יותר מזו, וכל שכן שלא יאמר, שיש גם בארץ מקומות יפים, שזה סתם חוכא ואיטלולא, כי הוא דיבר על סוג יופי אחר, שאכן אין בארץ.