אחר ההתעלות הגדולה של החגים האחרונים מגיעה תקופה לכאורה דלה באירועים, חורף ארוך מעונן עם לילות ארוכים חשוכים, חמישה חדשים בהם לכאורה הולכים לישון עד לבוא האביב מחדש. ואכן, המתבונן במועדים המוזכרים בתורה יראה, כי החודש השביעי, חודש תשרי ממנו יצאנו כעת, מהווה לא רק את שיאה של עבודת ה', אלא הוא גם חותם למעשה את מעגל השנה, אשר התחיל בפסח שבניסן, החודש הראשון, עבור דרך חג השבועות וכלה בחגי תשרי. בחורף, לעומת זאת, אין חגים! ואמנם מועדי תורה שבעל-פה, חנוכה ופורים, זמנם בחודשי החורף, ואולי נעמוד על כך כשנדון במהותה של תורה שבעל-פה, אך כאן עסקינן במועדי התורה שבכתב, ושם אכן לא מצינו כל פעילות בחורף, מלבד הצפייה למטר והתפילה כי זריעת הקיץ תניב פירות. רציתי בהזדמנות זו להתבונן מעט על היחס בינינו לגשמים וביחס שלנו לקב"ה בימות הגשמים.
אמרו בגמ' ברכות (ל"ב:) – "אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי. ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה. ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".
למדנו כאן בגמ' דבר מעניין, שבשעה שהשמים מכוסים בעננים זה מעין כיסוי בינינו לבין הקב"ה, כעין חורבן בית המקדש. והנה בגמ' בתענית (ז:, ח:) אמרו, שגדול יום הגשמים כיום תחית המתים, כיום שנתנה בו תורה, כיום שנבראו בו שמים וארץ, אפילו ישועה פרה ורבה בו, אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, כיום קיבוץ גלויות, גייסות פוסקות בו". לכאורה נראה, שהגשם הוא דבר טוב. אולם בתוך הסוגיות הנ"ל נאמר, שקשה יומא דמיטרא וכו' עיי"ש.
ואולי אפשר לבאר את הדברים באמצעות חג הסוכות שעכשיו סיימנו. בהלכות סוכה יש דין לכתחילה שיראו הכוכבים מתוכה, והוא זכר לענני כבוד, דהיינו שמצד אחד יש כאן כיסוי, ומצד שני יש בו כעין חריצים, והקב"ה משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
החשיבות של הגשם, שהוא השפע שיורד לנו מהשמים, היא בכך שהוא מבטא את הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים בימות החורף. ועם זאת, משנגמר החג, לא מיד מבקשים את הגשם, אלא מצפים עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, שלא להפריע לעולי רגלים בדרכם חזרה מבית המקדש בז' בחשון. אחר שחרב בית המקדש, קיימת מחלוקת בין הראשונים ביחס לשאלה האם נשארה תקנה זו זכר למקדש או משום שהיו עולי רגלים גם אחר החורבן, או שמא בטלה התקנה – ועיין בר"ן על הרי"ף בתענית ב. בספי הרי"ף, ואכמ"ל.
כשלא יורד גשם, מקום התפילה המרכזי על עניין הגשם הוא בית המקדש, שם היו עושים סדר תפילה מיוחד בחצוצרות וקול שופר, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצוות היום בחצוצרות, ופי השופר מצופה כסף. סדרו כאן סדר מיוחד של תפילה לבית המקדש, ומשמעות המשנה שלא היו נוהגים בגבולין כלל סדר תפילה, שאחר החורבן לא היו בקיאים בסדר התפילה בגבולין. ומשמע, שלפני זה כל סדרי התפילות על הצרות היו בבית המקדש.
ואמנם בחורף אין עליה לרגל, אבל בכל זמן בית המקדש לא נשכח מלבותינו. גם עם ישראל בגלות בכל מקום שהיו, היו מזכירים את הגשם לפי בארץ ישראל, וגם המנהג הפשוט היה לשאול גשמים רק בימות החורף הארצישראלי, כלומר עניין הגשם בכל העולם חל לפי ארץ ישראל, וע"ז אמרו בגמ' [תענית י.] "תנו רבנן ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית שנאמר הנתן מטר על פני ארץ וגו'. ארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף שנאמר הנתן מטר על פני ארץ וגו'". כל השפע בעולם מקורו בארץ ישראל, וכולם מתפללים על הארץ הזאת, גם כשהארץ שוממת וכ"ש כשהיא ישובה. בזמננו, שזכינו לשוב ולישב בארנו, לעבדה ולשמרה, ראוי שנכוון ביותר בתפילות הגשמים, וביחוד בעת בצורת ח"ו לחזור לסדר התעניות המקורי שמרכזו בהר בית ה', מקום ממנו שואבים רוח הקודש, כששמים וארץ מתחברים יחדיו, והן השפע הרוחני והן השפע החומרי מקורם באותה אבן שתיה. נמצא, ששחרור מקום המקדש מידי הערלים הישמעאלים הינו מפתח גם לנושא הגשמים שיעמוד על תיקונו.