בלוג

מלחמות וכיבושים

למרות איסורים קיימים או מדומים, נוהלים רשמיים או נוהגים שמררו את חייהם של יהודים שעלו לירושלם או ששהו בה והעמידו אותם בפני סכנת חיים, המשיכו יהודים מכל התפוצות לפקוד אותה ללא הרף, להשתטח על קברות אבות ולבכות על חורבנה. יהודים וירושלם הפכו להיות שני מושגים המתדבקים והמתפרדים חליפות. מאמץ רב השקיעו שליטיה וכובשיה במניעת שהותם של יהודים בירושלם, אך מאמץ רב עוד יותר השקיעו יהודים תמיד, אף בימי צרה וגזירה, במציאת דרכים לבוא אליה, לגור בה בסתר כבגלוי, או לפחות לשהות בה לשעה קלה.

עם עליית הנוצרים לשלטון ברומא – כמאתים וחמשים שנה אחר החורבן – הפכה ירושלם להיות קדושה גם לנצרות. קונסטנטינוס והלנה אמו בנו כנסיות מפוארות בירושלם, וזאת במטרה מוצהרת לשים מכשול לשיבת יהודים לירושלם, ולהטביע על העיר חותמת נצרנית חסודה, אך כאשר קם ארבעים שנה לאחר מכן יוליאנוס הידוע בשם "יוליאנוס הכופר", ביקש להחזיר את היהודים לירושלם. הוא נפגש עם נציגים של יהודי סוריה וקיליקיה והבטיח להם "לקומם בכל המרץ את היכל ה'". וכאשר שאלם למה אין הם מקריבים קרבנות, ענו לו: "אם תבקש לראות אותנו מקריבים קרבנות, השב לנו את עירנו, הקם את מקדשנו, הראה לנו את קודש הקדשים, בנה את המזבח ונקריב קרבנות".

שמונים שנה לאחר מכן, בימי המלכה אבדוקיה, שנטתה חסד ליהודים, קוו היהודים לגאולה, ויהודי הגליל שלחו מכתב לכל תפוצות הגולה: "זמן גלות עמנו כבר עבר והגיע יום קיבוץ שבטינו, כי מלכי הרומאים ציוו שעירנו ירושלם תושב לנו. מהרו לשוב לירושלם לחג הסוכות כי קום תקום מלכותנו בירושלם". תכנית זו לא יצאה אמנם לפועל, אלא שמספר יהודים שבו לירושלם והשתקעו בה. המקורות הנוצרים מרבים לספר כי למעשה התחילו אז בבנין בית המקדש, אלא שביום השני לבנייתו פרצה אש מתחת ליסודות הבנין, ומאז נפסקה הבניה. כל הסופרים הנוצרים משתעשעים בסיפור זה ומגלגלים אותו בשינויי נוסחאות, כנראה במטרה "להוכיח" כי היהודים אינם יכולים לבנות את בית המקדש, דבר התואם את עיקרי אמונתם.

אך לא ארכו הימים והיהודים חזרו לירושלם, הפעם כלוחמים וכובשים אמנם בראש צבא זר.

בשנת ד"א שע"ד (614 לספירה) כבש כוזרוס השני מלך הפרסים את ארץ ישראל. כוזרוס היה חתנו של מוריציוס קיסר הביזנטים, שנהרג על ידי המלך פוקס. הוא החליט איפוא לנקום את דמו ופשט עם צבאו על אסיה הקטנה, ואחרי שלכד את דמשק שם פניו ירושלימה. יהודי ארץ ישראל עזרו לפרסים במלחמתם בביזנטים, כעשרים וחמשה אלף יהודים השתתפו במלחמה זו בחטיבה מיוחדת. הפרסים ערכו טבח בתושבים הנוצרים והרסו בתי תפלתם. בשנות ממשלתם של הפרסים יכלו היהודים לבוא לירושלם באין מפריע. הם ביטלו את גזירת קונסטנטינוס ועודדו שיבת יהודים לירושלם. אף מסרו את השלטון בעיר לידי היהודים אשר שלטו בה כשלש שנים, והנוצרים שנשארו בה לפליטה מטבח הפרסים – הלכו לגולה, כנראה שבאותם הימים נבנה בירושלם מה שידוע בשם "בית המדרש הגדול שבירושלם".

אלא שימי טובה אלה לא ארכו זמן רב, שכן בסוף שלטונם של הפרסים – שכחו את אשר עזרו להם היהודים, הגלו רבים מהם לפרס, והכבידו את ידם על הנותרים. גם בפרס עצמה היו מהפכות ותמורות מדיניות, כי שרויי הרים יד בכוזרוס אביו. שלטון פרס התמוטט, ואחרי ארבע עשרה שנות שלטון חזרו הביזנטים ובראשם הרקליוס המלך, גירשו את הפרסים וכבשו את ארץ ישראל מידיהם. אמנם בתחילה השתדל למשוך את יהודי ארץ ישראל לצידו והבטיח להם זכויות שונות, אך לאחר הנצחון המוחלט על הפרסים – לחצו עליו הכמרים הנוצרים שישמיד את יהודי ארץ ישראל, באשר ידם היתה עם הפרסים במלחמתם עם הביזנטים. הם הפרו לו את נדרו והבטחתו ליהודים לשמור על בטחונם, נקמתו ביהודים היתה איומה, רבים מיהודי א"י ברחו לנפשם, בודדים נשארו פזורים פה ושם.

מפנה יסודי בא במעמדה של ארץ ישראל עם כיבושה על ידי הערבים בשנת ד"א ש"צ (630 לספירה). שמחתם של היהודים לקראת הערבים כובשי הארץ היתה גדולה. הם ראו בהם, כמו בפרסים, את גואליהם מידי אדום הרשעה. אף הפעם התנדבו יהודי ארץ ישראל לצבאות הכובשים ועזרו להם בכיבוש ירושלם וערים אחרות בארץ ובסוריה, ובשכר עזרתם זו הטו אליהם הכובשים הערבים חסד, והתירו להם – לאחר איסור ממושך של חמש מאות שנה – לשוב ולהתגורר בעיר קדשם בגלוי וללא מורא.

אמנם לא בבת אחת היה הדבר. הכובש הערבי עומר בן אל כ'טיב – אף הוא שונא ישראל – הניח במו ידיו אבן הפינה למסגד מוסלמי על הר הבית, הידוע עד היום בשם מסגד עומר. מקורות מוסלמים ונוצרים מספרים כי בשעת כיבוש העיר, התנו הנוצרים, ובראשם בישוף ירושלם, כי איסור המגורים ליהודים יוסיף להתקיים. הכליף עומר הסכים לכך, ואף גירש לפי דברי מקור אחר את היהודים מטבריה. הערבים קראו לירושלם בתחילה בשם "איליא" כשם הרומאי-ביזנטי, בפרשם אותו כבית אלקים, הם הטביעו את השם הזה בערבית על המטבעות הביזנטיות שנמצאו בארץ, ותקנו את חומות העיר על היסודות הקיימים.

הכאליף האמוי עבד אל מאליק א צדיק, בנה באותו פרק זמן על הר המוריה, את מסגד הסלע מעל לאבן השתיה, ואת המסגד אל אקצא בקצה הדרומי של הר הבית, והכריז את ירושלם כעיר קדושה למוסלמים. הם כינוה בשם "אל קודס אל שאריף", כלומר "המקדש המפואר", או בקיצור: אל קודס.

אך לאחר מכן גילו המוסלמים רוחב לב, והסכימו לבטל את האיסור על הכניסה לירושלם. היהודים ניהלו איתו משא ומתן, הם ביקשו שירשה למאתים משפחות להשתקע בעיר. עומר הציע להם לפתוח במשא ומתן עם ראשי הנוצרים, ואם לא יגיעו לידי הסכם – יהיה הוא המכריע בדבר. הפאטריארך וחבריו הסכימו לחמישים משפחות, ועומר הכריע: שבעים. היהודים בקשו שירשה להם להתישב בקרבת בית המקדש ולהשתמש במי השילוח לטבילה, ובקשתם ניתנה להם. מקום משכנם היה אז כנראה בקרבת מקום לשטח הרובע היהודי במאות השנים האחרונות.

ראשוני המתישבים היהודים באו מטבריה וסביבתה. הם בנו להם בתים לתורה ותפלה, והעמידו משמרות בלילות על יד הכותל המערבי. הם גם רכשו את הר הזיתים – שנתקדש באותו זמן בקדושה מיוחדת ונעשה מרכז לחייהם הדתיים של היהודים בירושלם ובכל תפוצות הגולה. בתקופה מאוחרת יותר החלו להשתמש בהר הזיתים כבית קברות המוני. עד אז היו משתמשים לצרכי קבורה בכוכים שבמערות המרובות והעתיקות המפוזרות לאורך צפונה של ירושלם.

עם מתן הרשיון להתישב בירושלם – התנו עם היהודים כמה תנאים, והוטלו עליהם חובות מרובות. ביחוד הוטל עליהם לשמור על הנקיון בהר הבית. סופר ערבי מספר כי עשרים משפחות של יהודים היו ממונים על ניקוי שער הבית, ותמורת זאת היו פטורים מתשלום מס גולגולת. לפי מקור אחר היו היהודים האחראים לתאורה בעיר. משרה זאת היתה שמורה בידם עד מלוך הכאליף הקנאי עאמר עבד אל עזיז.

אחרי שנפתחו לפני היהודים שערי ירושלם, החלו נוהרים אליה מכל תפוצות הגולה. ליהודים היה עתה גם חופש דתי גמור. הארץ התנהלה על פי הכללים שנקבעו עוד על ידי מוחמד והכאליפים הראשונים אבו באכר ועומר – ביחס לכופרים וארצות נכבשות, לפיהם חייבים הכופרים לשלם מס יותר מהמאמינים, כגון מס גולגולת, שהמוסלמים היו פטורים ממנו. ליהודים ולנוצרים אסור היה לרבב על סוס, לחגור חרב וכלי נשק אחרים, אך במה נחשבו השפלות אלו לעומת אלה שהיו נהוגות בימי שלטון הביזנטים.

אז נוסדה בירושלם כת "אבלי ציון" שנהגו כל ימיהם מנהג אבלי חורבן בית המקדש. הקראים שעלו אז לירושלם והתישבו ב"חארת אל משארקה" מזרחית לרובע היהודי שנקרא בפיהם "צלע האלף" (יהושוע יח, כח) – נהגו אף הם מנהגי אבלות כדת אבלי ציון היהודים ה"רבניים".