המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרקים י"ט – כ'
כללות משא מצרים
אחרי הפסקה לא קצרה, אנו ממשיכים בסדרת הנבואות שנשא ישעיהו על אודות אומות העולם. עתה נושא הוא את משאו על מצרים (פרק יט), על אודות המכות והמשברים שהיא עתידה לחוות, ואחריו (פרק כ) צורפה אליו נבואה קצרה שנאמרה על נפילת מצרים בידי אשור. כהרגלנו, קודם הצלילה למעמקי ים הנבואה, נשוט תחילה על פניה על מנת לקלוט את מרחביה.
כללות הנבואה היא השפלת גאות מצרים, והיא מתחלקת לארבעה חלקים. תחילה מתוארים המשברים העתידים לפקוד את מצרים, כי – 'הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ' (יט א). תחילה תתחוללנה בה מהומות פנימיות – 'וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה' (ב), מהומות אלו תחלשנה אותה מבפנים – 'וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים' (ג), ומתוך כך ישתלט עליה גורם חיצוני – 'וְסִכַּרְתִּי [=והסגרתי] אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָ-אוֹת' (ד).
או אז תלקה גם אדמת מצרים – 'וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ, וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ, עָרוֹת [=עשבים] עַל יְאוֹר עַל פִּי יְאוֹר וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִיבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ' (ה-ז). הנביא מתאר את אבלם וחרפתם של אנשי מצרים, שעיקר פרנסתם וגאוותם הוא היאור – 'וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה, וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ, וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי, וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ [=חפירותיה] מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ' (ח-י).
כיון שהושפלה מצרים עד עפר, לועג לה הנביא על כך שהחשיבה את עצמה כבעלת חכמים מופלגים – 'אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה, אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם, אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה יָּעַץ ה' צְבָ-אוֹת עַל מִצְרָיִם, נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ, ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לְמִצְרַיִם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן' (יא-טו).
אחר כך, בפרשה נפרדת, מתאר הנביא את כניעתה של מצרים שתהיה 'ביום ההוא', לאחר כל מה שיעבור עליה מאת ה' – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד ה' צְבָ-אוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו, וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד מִפְּנֵי עֲצַת ה' צְבָ-אוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו' (טז-יז).
אז, יהיו מצרים מושפעים מדרכי ישראל הסמוכים אליהם, יעבדו את ה' ויזנחו את עצביהם – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן [=לשון הקודש המדוברת בארץ כנען] וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָ-אוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת' (יח). ומאז יהיו מונהגים ומושגחים על ידי ה' על פי מעשיהם, תחת מה שהיו מושלכים למקרי הטבע כאשר לא הלכו בדרך ה', כי 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה', וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָ-אוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם[1] כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם, וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ, וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם' (יט-כב). לסיום מציין הנביא, כי מצרים ישארו כנועים ושפלים ויהיו כסרח עודף לעם אחר – 'בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר' (כג)[2].
כיון שהזכיר את מצרים ואשור, מזכיר את ישראל שתהיה לברכה בשעה שתשקוט הארץ ממלחמה, כי אז ישגשגו כל שלש ממלכות אלה – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָ-אוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל' (כד-כה).
כיון שניבא ישעיהו על מצרים, צורף למשא זה מה שאירע 'בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ' (כ א). כי 'בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף. וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ, כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם' (שם ב-ג). וזאת, כדי להטיל מורא על יושבי ארץ ישראל, לבל יבטחו עוד בגויים – 'וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם, וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה [=ארץ ישראל] בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ' (שם ה).
מצרים אחת היא מימי משה עד הדור האחרון
פתרון נבואה זו על ידי המפרשים מתיחד בטווח הזמן עליו משתרעים הפתרונות השונים. מפרשי הפשט פרשו ברובם, שהכוונה לנפילת מצרים בידי סנחריב מלך אשור, והסבל שיתלוה אליה. מאידך, תאורי החורבן השונים הנקובים בנבואה זו, כמו פרטים אחרים בה, טרם התגשמו אי־פעם, כפי שמעיר על כך האברבנאל. ומכך מסיק האברבנאל כי נבואה זו טרם התגשמה, ועתידה להתקיים בגאולה האחרונה.
אולם חז"ל פרשו כמה מקראות מתוך נבואה זו על מצרים הקדמונית, זו שאבותינו השתעבדו בה ואשר לקתה מיד ה' בשעה שהשית את אותותיו בקרבה כאשר יצאו בני ישראל ממצרים. ואילו מקראות אחרים מתפרשים בדברי חז"ל על תקופות אחרות, עד הגאולה האחרונה.
את הפסוק 'הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל' וגו' דרשו חז"ל על קריעת ים סוף (תנחומא שופטים יד). וכן את הפסוק 'וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם' פרשו חז"ל על המכות שבאו על מצרים על ידי משה (במדבר רבה א ג, תנחומא במדבר ג). גם הפסוק 'וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא' פרשו חז"ל על המכות שבאו על מצרים על ידי אהרן ונרפאו מהן על ידי משה (שיר השירים רבה ד א), או על הנגף של מכת בכורות ורפואת ישראל ממכת המילה באותה שעה (זוהר בא לו.).
אמנם את המקראות על אודות תשובת מצרים, שהן 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן' וגו', וכן 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם', פרשו חז"ל (מנחות קט:) על ימי חזקיהו, שהוא מצא בני מלכים והִדיר אותם שלא לעבוד עבודה זרה, והם הלכו למצרים ובנו שם מזבח, והם יושבי חמש הערים שדיברו שפת כנען. ואילו מה שנאמר 'וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם' פרשוהו על מלחמת נכו מלך מצרים בכרכמיש בימי המלך יאשיהו[3] (איכה רבה א נג).
ואילו מה שאמר ישעיהו – 'בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה… בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָ-אוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל' – מתפרש בדברי חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא יב) על ימות המשיח[4].
מדברי חז"ל נוכל ללמוד, כי מצרים בכלל הדורות, מיציאת מצרים ועד הגאולה האחרונה, היא ענין אחד, ועל כן מה שנאמר על מצרים בימי הנביאים נכון גם על מצרים הקדומה, וכן יכולים מאורעות שונים שהיא חווה בתקופות שונות להתקבץ למשמעות אחת, כפי שדרשו במדרש (שמות רבה וארא ח ב) על מה שנאמר כאן – 'אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם', ודרשו שהכוונה היא כי מאחר שחכמי מצרים שבימי משה קראו לעצמם 'חכמים', ואילו את הקב"ה קראו בזלזול 'בן חכמים', לכן מאוחר יותר אבדה חכמתם ונסתרה בינתם, ונהיו 'אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן'[5].
ירושת הארץ ושגשוגה קודם התשובה והגאולה השלימה
כיון שנבואה זו נאמרה גם על תקופת הגאולה האחרונה, דומה שמספר מקראות בה מתפרשים היטב לאור המציאות המתרקמת. כמו מה שנאמר 'וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' (ה), שכפי שכבר כתב המלבי"ם, תהו רבים מדוע יובש הים הוא ביטוי לחורבן מצרים. אולם כיום, שגאוותה של מצרים אינה יושבת רק על הנילוס, אלא גם על תעלת סואץ המחברת את ים סוף עם הים התיכון, מובן היטב כי התמעטות מי הים והנהר היא השפלת כל גאוותה של מצרים.
כמו כן יתפרש גם מקרא שנאמר 'וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד מִפְּנֵי עֲצַת ה' צְבָ-אוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו'. אמנם רש"י פרשו על המורא והפחד שיפלו על מצרים מן השכינה השורה באדמת יהודה בימי חזקיהו המלך, כאשר חילות סנחריב יפלו בשערי ירושלים. אך אם כוונת הנביא בפסוק זה היא גם על הדור האחרון, הרי שמתברר שעוד קודם שיעשה הדין במצרים, תחזור ותשרה יהודה על אדמתה, ותגבר ותתחזק עד שתפיל מורא וחלחלה בקרב מצרים.
ולאחר ימים לא מעטים, כאשר תיכנע מצרים תחת ה', או אז תהיה ברכה בישראל מה שלא היתה בה קודם, שהוא מה שנאמר אחר כך – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָ-אוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל'. כפי שפרשו תרגום יונתן ורש"י, הכוונה היא לאחר שישובו ישראל בתשובה, מה שלא היה תחילה, גם כאשר היתה אדמת יהודה למצרים לחגא, אשר לכן יקראו אז בתואר הנכבד 'נחלתי ישראל'[6].
[1] הגבול הוא המקום שבו מורגשת השתייכות הארץ לעם היושב בה, ועל כן כאשר המחויבות לעבודת ה' של העם הזה ניתנת לערעור, הוא מהווה ציון ותזכורת כי הענין המרכזי של העם היושב בה הוא עבודת ה' וההיכנעות תחתיו. והוא כענין המזבח שבנו השבטים שהתנחלו בעבר הירדן בתוך הירדן, כמתואר בארוכה בספר יהושע (כב), כמו שנאמר שם -'כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה".
[2] נבואה קרובה למשא ישעיהו ניבא יחזקאל על פרעה ועל מצרים (יחזקאל כט), בה מגולל הנביא, כי מאחר שאמר פרעה 'לי יאורי ואני עשיתיני', תחרב מצרים, ועמה ילך לגלות, ואחר כך ישובו, ומאז תהיה ממלכה שפלה.
[3] ראה דברי הימים ב לה כ.
[4] וזו לשונו – 'עמי הארץ שלא קראו ולא שנו, ואין בהן עבודה זרה ואין בהן חמס וגזל ואין בהן גילוי עריות ואין בהן שפיכות דמים, מביא אותן ועושה אותן שמשין לצדיקים לימות המשיח, שנאמר 'ביום ההוא תהיה מסילה' וגו', ואיני יודע מקרא זו מהו, כשהוא אומר, 'ברוך עמי מצרים' – עם שיצאו ממצרים, 'ומעשה ידי אשור' – אלו שגלו לאשור, והם 'נחלתי ישראל', לכך נאמר 'ביום ההוא תהיה מסילה ממצרים אשורה' וגו'.
וכעין זה פירשו בזוהר (בשלח נ"ז ע"ב) – "'ביום ההוא יהיה ישראל' וגו', וכי אשור ומצרים קריבין אינון לקודשא בריך הוא, אלא על גלותא דיסקון ממצרים ומאשור אתמר. ואי אתמר על מצרים ועל אשור, על אינון חסידין דלהון דאהדרו בתיובתא ואשתארון למפלח לישראל ולמלכא משיחא".
[5] כמו כן דרשו חז"ל (שמות רבה וארא ח א) את מה שאמר יחזקאל על פרעה מלך מצרים שבימיו – 'לי יאורי ואני עשיתיני' – גם על פרעה שבימי משה. ועל פרעה שבימי יחזקאל שאמר כך, ייחסו את מה שניבא כאן ישעיהו 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים' (שם ב).
[6] על פי פשוטו של מקרא קורא הנביא נאם ה' למצרים 'עמי', לאשור 'מעשה ידי' ולישראל 'נחלתי', ומשמע שהם משתווים במידת מה לישראל. רד"ק פרש, שהוא לאחר ששב מצרים אל ה', ולאחר שאשור הכיר בכך שהוא מעשה ידי ה', וישראל התיחדו ונקראו 'נחלתי', שהוא ביטוי לשייכות חזקה יותר אל ה', כיון שהם נדבקו בו תחילה, ראה גם בפירוש אבן עזרא. תיאור זה מתאים לסוף הגאולה, כאשר העמים כולם יקראו בשם ה', כמו שכתב רבי עובדיה ספורנו על הפסוק 'בני בכורי ישראל' (שמות ד כב), וזו לשונו – "אף על פי שלקץ הימין 'אהפך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד' (צפניה ג ט), מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא 'בני', עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש. ומצד מה שהוא 'בכורי' ראשון לעבודתי, בתעות כל האומות מעלי, כאמרו 'כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו לעולם ועד' וכו' (מיכה ד ה)".