כיבוש ארץ ישראל – ימות המשיח
תקציר המאמרים הקודמים:
במאמרים א-ג (גליון 10-13) נתבאר, שלתקופה הקרויה 'ימות משיח בן יוסף' ישנם ה' שמות ומאפיינים, והם: א] עקבתא דמשיחא; ב] אתחלתא דגאולה; ג] קץ המגולה; ד] קיבוץ גלויות ופריקת עול שעבוד מלכויות; ה] פקידה.
במאמרים ז–ח' (גליון 17 – 18) עמדנו על החלק השני שבשם הרביעי – "פריקת עול שעבוד מלכויות", וכמבואר בברכות (ל"ד:): "אין בין העולם הזה לימות המשיח [בן יוסף. הגר"א] אלא שעבוד מלכיות בלבד". ושאלנו מדוע זו מעלה כ"כ גדולה עד כדי שרק בגללה נקראים הימים "ימות המשיח"? ובמאמרים ז'-ח' ביארנו את המעלה בכך, שהגויים אינם שולטים על עם ישראל, ובמאמרנו נבאר את המעלה בכך שהגויים אינם שולטים על ארץ ישראל.
מצות "כיבוש ארץ ישראל" – שא"י תיכנס תחת שלטון יהודי
התורה ציוותה על "כיבוש ארץ ישראל", וכמש"כ בפרשת מסעי (במדבר ל"ג, נ"ג) – 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'. ובפרשת ראה (דברים י"א, ל"א): 'וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'. וביאר המלבי"ם (דברים כ"ו, א'): "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ירושה הוא הכבוש כמ"ש "עֲלֵה רַש", וישבת הוא החלוקה".
וכן התורה ציוותה עוד עשרות פעמים על כיבוש א"י (עיין במאמרנו בגליון 8 – ניסן התשע"ו).
מצות "כיבוש ארץ ישראל" משמעה שארץ ישראל תהיה תחת שלטון יהודי. והיא נוהגת בכל הדורות, ועל כל יחיד ויחיד שיתן את חלקו לקידום הכיבוש עד להשלמתו, וכמש"כ הרמב"ן (במנין מצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצוה ד'), וז"ל: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם (במדבר ל"ג, נ"ג) 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.. ופרט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה שלא יניחו ממנה מקום… וכן אמרו בגמ' סוטה (מ"ד:) – "אמר רבא, מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה… וממאמרם מלחמת יהושע לכבוש – תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש… א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה.." יעו"ש בהרחבה.
וגם הרמב"ם שלא מנאה בספר המצוות – אין לומר שהטעם שלא מנאה הוא משום דס"ל שבזמן הזה לא נוהגת מצות כיבוש א"י, שהרי הוא מנה את מצוות המקדש אע"פ שאין ביהמ"ק קיים, ובע"כ הטעם הוא כמש"כ האבני נזר (יו"ד סימן תנ"ד), שהיא כבר כלולה במצוות הריגת ז' עממין, וא"כ מבחינת "הלכה למעשה" גם הרמב"ם מסכים שמצות כיבוש ארץ ישראל נוהגת בימינו.
[ועיין בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רל"ד): "וגם הרמב"ם דלא מנה למצות עשה ישיבת א"י כמו שחשב הרמב"ן במניין המצות, מ"מ מודה ביתר שאת בקדושה בזמן הזה…". ועיין ברמב"ם הלכות מלכים פ"ה, ובחזו"א שביעית סימן כ"ד; עכו"ם סימן ס"ה].
ורוב או כל הראשונים סוברים כהרמב"ן שמצות כיבוש ארץ ישראל נוהגת בכל הדורות, וכפי שהעלה הגאון רבי רפאל קצנלבוגן זצ"ל [תלמידו ויד ימינו של הג"ר יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל בנו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל] בספרו "באר רואי" (עמודים קצ"ג – קצ"ט) במאמר "כיבוש ארץ ישראל", וסיים בזה"ל: "סיכומם של דברים: ששיטת הרמב"ן שכיבוש ארץ ישראל נוהג גם בזמן הזה, כמובן כשיש סיכויים לנצח – היא שיטת כל הפוסקים, החל מהרי"ף עד השו"ע".
קדושת כיבוש א"י העצומה – מחייבת מסירות נפש
קדושת מצות "כיבוש ארץ ישראל" כ"כ גדולה ונשגבה – עד כדי שהיא המצוות עשה היחידית שמצוה למסור עבורה את הנפש [חוץ ממלחמת עמלק, שגם היא במסי"נ, אמנם גם היא תכליתה לצורך כיבוש א"י (קול התור פ"ג ס"ח)], וכמו שאמרו (ספרי זוטא, המיוחס להתנא רבי ישמעאל – בהעלותך סימן ל"ג) – "היה ר' שמעון אומר בוא וראה חיבתה של א"י כמה היא חביבה, שכל מי שהוא הולך למלחמה הרי הוא רץ והולך, כשהוא מגיע למלחמה הרי רגליו משתברות, אבל ישראל אינן כן, אלא כשהיו קרובים לא"י היו רגליהם נושאות אותן, ואומרין אלו לאלו: אילו אנו נכנסין לא"י ומתים מיד – אין אנו כדאי [כלומר, שזו זכות כ"כ גדולה שאין בן אנוש ראוי לה], שאנו נכנסין אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
וכתב בשו"ת "דבר יהושע" להג"ר יהושע אהרנברג זצ"ל (חלק ב' סימן מ"ח): "…אסור להחזיר שטחים[1] ששייכים לארץ אף אם יצטרכו לעשות מלחמה, ולא אמרינן דמשום סכנת ופקוח נפש אין לעשות מלחמה, וראיה לדבר מדברי המנחת חינוך מצוה תכ"ה, דאף דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וכו' חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויי סכנה במקום הזה עכ"ל. וכ"כ במצוה תר"ד". (ועיין "קהילות יעקב" סוטה סימן ו').
[וא"ת, הא איתא (בבא בתרא צ"א.), שמותר לצאת לחו"ל מפני הרעב, וק"ו מפני פיקוח נפש?
תשובה: שם מדובר על ישיבת ארץ ישראל שאינה גורמת כיבוש, דהיינו שהארץ כבושה תחת שלטון יהודי – גם ללא שהוא נמצא בא"י].
וממילא אנו מבינים כמה גדולה וקדושה מעלה זו – שעם ישראל שולט בארצו, ואין עליו שעבוד מלכויות, שהרי בכך אנו מקיימים מצות "כיבוש ארץ ישראל".
ועדיין צריך ביאור, מדוע משום מעלה זו נקראים הימים "ימות המשיח"?
שלטון יהודי בארץ ישראל – תנאי ליחוד קוב"ה ושכינתיה
ונבוא לבאר: התיקון התכליתי בימות המשיח, הוא: 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' (זכריה י"ד, ט').
כלומר: יש כאן ג' שלבים: א. שהקב"ה יהיה 'לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ'. ב. ועי"ז הוא יתקשר ויתחתן עם הארץ [עיין דרך ה' (ח"ד פ"ד ס"ב): שמלכותו – נצרכת כאמצעי להתקשרותו עם בריותיו]. ג. וממילא 'יִהְיֶה ה' [קוב"ה] אֶחָד וּשְׁמוֹ [שכינתו] אֶחָד' – שהקב"ה יתייחד עם שכינתו, כי השכינה הקדושה היא נשמת ארץ ישראל.
אמנם התנאי לכך שהקב"ה יתקשר עם הארץ – הוא שעם ישראל יכבשו את ארץ ישראל, וכמש"כ (ישעיהו ס"ב, ה') – 'כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ – וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ'. כלומר, כאשר תהיה בעלות יהודית מוחלטת על ארץ ישראל – או אז הקב"ה יתקשר עם ארץ ישראל, כחתן עם כלה. הא תליא בהא.
*
וזהו שאמרו בזוה"ק אמור (צ"ג: מתורגם): "בֹּא רְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַכְשָׁו בַּגָּלוּת – כִּבְיָכוֹל לֹא נִקְרָא [ה'] אֶחָד. וּמָתַי נִקְרָא אֶחָד? בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל [השכינה הקדושה] תַּחֲזֹר לִמְקוֹמָהּ לְהִזְדַּוֵּג עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (זכריה י"ד, ט') 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'".
הרי לפנינו מה שנתבאר לעיל, שכל עוד שישראל לא כובשים את ארץ ישראל – לא מתקיים הפסוק 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד', כי יחוד קוב"ה ושכינתיה – תלוי באיחוד הגמור בין עם ישראל לארץ ישראל.
ועוד אמרו בזוה"ק נשא (קמ"ז:): "נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאשֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה [שלא יתייחד עם השכינה. רמד"ו שה"ש, עמ' ס'] עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה" [וכל ארץ ישראל בכלל ירושלים בבחינה מסוימת (זוה"ק וירא קי"ד.)].
*
וטעם הדבר, משום שעם ישראל מייצגים את הקב"ה, וארץ ישראל מייצגת את השכינה, ובאיתערותא דלתתא שעם ישראל כובשים את ארץ ישראל – תליא איתערותא דלעילא שהקב"ה יתחתן עם ארץ ישראל ונשמתה השכינה.
וכמש"כ רמ"ד וואלי (עת דודים, שיר השירים, עמוד י"ח): "כי הארץ עצמה היא סוד הנוק' דז"א [השכינה הקדושה], וישראל הבאים אליה הם סוד הזעיר [קוב"ה] דאתי לוותה לאיזדווגא בהדה, כבעול בחור בתולה יבעלוך בניך – כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". (ועד"ז כתב בביאורו ליחזקאל עמ' רצ"ז).
*
ומעתה מובן, מדוע כאשר עם ישראל נגאלים משעבוד מלכויות, וכובשים את ארץ ישראל – אלו הם "ימות המשיח", כי זה תחילת הקיום של 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' – שהוא תכלית ההטבה בימות המשיח. וכפי שהבאנו מהגר"א (יהל אור, פקודי, דף י"ט. ד"ה לאתאחדא) – "וסוף אלף השישי – הגאולה, שאז מתחיל היחוד".
"כיבוש ארץ ישראל" בג' הגאולות
וא"ת והלא גם יהושע בן נון, ועזרא ונחמיה כבשו את ארץ ישראל, ולמה אז זה לא היה נקרא "ימות המשיח"?
תשובה: באמת גם ימיהם היו "ימי גאולה" ובבחינת ימות המשיח, שהכיבוש של יהושע – בכלל "גאולה ראשונה" מגלות מצרים, שהרי תכלית יציאת מצרים הוא ביאת הארץ, וכמש"כ (דברים ו', כ"ג): 'וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ'. והכיבוש של עזרא ונחמיה – בכלל "גאולה שניה" מגלות בבל. והכיבוש של ימינו – בכלל "גאולה שלישית" מגלות אדום.
ואכן כתב ב"קול התור" (פרק ב' בחינה קט"ז) "יהושע הוא משיח בן יוסף, וגם עזרא ונחמיה הם ביעודו של משיח בן יוסף".
ואמנם, ימיהם היו בבחינת "ימות משיח בן יוסף" – ובימינו אנו ממש ב"ימות משיח בן יוסף", בשלימות, כי יש שני הבדלים מרכזיים בין ימינו לימיהם:
א] בימינו הוא כיבוש נצחי שלא יפסק לעולם, וכדאיתא בירושלמי שביעית (פ"ו ה"א) "[וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ] וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ, אבותיך אע"פ שנגאלו – חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלים – עוד אין אתם משתעבדין…".
ב]. בימינו הוא כיבוש ושלטון יהודי מושלם על כל ארץ ישראל, מה שלא היה מעולם (עיין יהושע י"ג, י"ג; ט"ז, י'; ובביאור רמ"ד וואלי שם עמודים צ"ו, קט"ו; וע"ע ביהושע כ"א, מ"ג ובפירוש הרלב"ג ומהר"י אברבנאל שם). והיום השלטון היהודי מגיע עד העיר אילת, ב"ה (עיין שו"ת "מנחת שלמה" להגרש"ז אויערבך, ח"ב סימן מ"ד). והכיבוש ימשיך הלאה עד השלימות.
ולכן ימינו הם ממש ימות משיח בן יוסף, כי כיבוש ארץ ישראל מושלם ונצחי – מקביל ל'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' מושלם ונצחי [וכנ"ל שזה תלוי בזה].
[1] א.ה. הוא כתב הלשון "שאסור להחזיר שטחים" משום שזו הלשון השגורה. אמנם צריך להרגיל את הציבור לומר "שאסור למסור שטחים", כי בלשון "להחזיר שטחים" יש משמעות כמו "השבת הגזילה" שכביכול מחזירים להם דבר שהוא שלהם, וזהו שקר וחוצפה שהגויים והערב רב משקרים במתנת ארץ ישראל לאבותינו ולנו מידי בורא עולם. אמנם הלשון "למסור שטחים" משמעו "מוסר אדמת יהודים לגויים", היל"ת.