על-מנת להבין כמה חשיבות העניקה התורה למצות כיבוש ארץ ישראל, נוכל להווכח מכך שבכל פעולה שעושים למען כיבוש ארץ ישראל מקיימים קרוב לששים מצוות עשה. ונביא חלקן.
[א-כו] (בראשית טו,ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: [והנה בספרי (דברים פיסקא ס"ב, לגירסת הגר"א), (דברים ט"ו, ד') אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. בשביל שתירש. ע"כ.ומזה נלמד שכל מקום שכתוב "לרשתה", הוא מצוה, שאני נותן לך את הארץ – כדי שתירש ותכבוש אותה].
והנה הלשון, שה' נותן את הארץ לרשתה (או לשון דומה), שזה ציווי וכנ"ל, מובא עוד למעלה מכ"ה פעמים [דברים ג', י"ח; ד', ה'; ד', י"ד; ה', כ"ח; ו', א'; ז', א'; ט', ד'; ט', ה'; ט', ו'; י"א, ח'; י"א, י'; י"א, י"א; י"א, כ"ט; י"א, ל"א; י"ב, א'; ט"ו, ד'; י"ט, ב'; י"ט, י"ד; כ"א, א'; כ"ג, כ"א; כ"ה, י"ט; ל', ט"ז; ל"א, י"ג; ל"ב, מ"ז; עמוס ב', י' ועוד].
[כז]. (ויקרא כ', כ"ד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם. [כח]. (במדבר ל"ג, נ"ג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. [כט]. (במדבר ל"ג, נ"ד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ. [ל]. (דברים א', ח'): בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. [לא]. (דברים א', כ"א) רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ. [לב]. (דברים ג', כ') וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ. [לג-לה]. (דברים ד', א'; ד', כ"ב; ח', א') וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ. [לו-לז]. (דברים ו', י"ח; ט"ז, כ') וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה. [לח]. (דברים י"א, כ"ג) וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. [לט]. (דברים י"ב, כ"ט) וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. [מ]. (דברים י"א, ל"א) וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. [מא-מב]. (דברים י"ז, י"ד; כ"ו, א') וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. [מג]. (דברים י"ט, א') וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם. [מד]. (דברים ל', ה') וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ.. וִירִשְׁתָּהּ. [מה]. (דברים ל"א, ג') הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם. [מו]. (יהושע א', י"א) אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ. [מז]. (יהושע י"ח, ג') וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ. [מח]. (יהושע כ"ג, ה') וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם. [מט]. (נחמיה ט', ט"ו) וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ. [נ]. (נחמיה ט', כ"ג) וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת. [נא]. (דברי הימים א' כ"ח, ח') תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד עוֹלָם:
מצות "ישוב ארץ ישראל" מחייבת קנין
גרסינן בגיטין (ח:) והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא, אמר רב ששת. לומר שכותבין עליו אונו [שטר מכירה] ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן. ופירש"י ד"ה משום ישוב ארץ ישראל. לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה. עכ"ל. [וכן הוא בבבא קמא (פ:) והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת וכו' משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן][1].
וקשה, מדוע אמרו משום מצוות ישוב ארץ ישראל, שהרי לכאורה מצות ישוב ארץ ישראל משמעה עצם הישיבה בלי בעלות על הקרקע, ורק מצות כיבוש ארץ ישראל מתקיימת דווקא על-ידי קנין ובעלות, וכמש"כ הרמב"ן (בראשית א', כ"ח): וכבשוה. נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם.
וי"ל, שמצות "ישוב ארץ ישראל" בודאי עניינה ישיבה, אמנם היא כוללת גם קנין ובעלות, משום ד"ישיבה" משמע "תושב – ישיבה בממשלה ובעלות", ההיפך מגרות תחת שלטון זרים, וכמו שאחז"ל עה"פ (בראשית כ"ג, ד') גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם – "ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא (בראשית י"ב, ז') לזרעך אתן את הארץ הזאת" (פירש"י). ולכן הקונה בית בארץ ישראל – מקיים בעצם הקנין מצות "ישוב" ארץ ישראל.
מצות "כיבוש ארץ ישראל" – מחייבת בעלות עליונה שאין בעלות מעליה
ועדיין יש מקום להקשות, מדוע לא אמרה הגמרא משום כיבוש ארץ ישראל, [וכמו שאמרה בעבודה זרה מ"ה: – כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים], שהרי כאן מדובר על המצוה "לקנות" בית בארץ ישראל, שהוא מצות כיבוש ובעלות.
וי"ל, שהנה קיימים שני סוגי בעלות. א. ישנה בעלות פרטית, שכל אזרח פרטי יש לו קנין פרטי בארץ, וזה לא קשור למלכות על הארץ, שהרי כל תורת הקנינים בקרקעות חלה גם כשיש מלכות זרה בארץ.
ב. ישנה בעלות כללית, שזוהי בעלות משותפת של כל העם, או של המלך שמייצג את כל העם, שהיא עליונה מעל הבעלות הפרטית, שיש בבעלותו לנהל את כל הקרקעות, ולקבוע כיצד בעליהם הפרטיים ישתמשו בהם, וכן לגבות מס על הקרקעות וכיו"ב.
ומעתה י"ל, שמצות "כיבוש ארץ ישראל" אמנם כוללת מצוות – א. ישיבה. ב. קנין פרטי בארץ. אמנם אין המצוה נשלמת, עד שיחול גם את הקנין הכללי, כי "כיבוש" משמעו שליטה מוחלטת ומושלמת מכל צד, בעלות שאין מעליה בעלות אחרת, דומיא דכיבוש יהושע, שהוא וישראל שלטו בארץ, ללא שהיה איזה גוי ששלט מעליהם. – ולכן לגבי "הקונה בית בארץ ישראל", שמדובר על קנין פרטי, לא נוקטת הגמרא בלשון "משום כיבוש ארץ ישראל". ויש להוסיף, דאמנם לאחר שיש שלטון ומלכות יהודית בארץ ישראל, אזי גם הישיבה והקנין בכלל הכיבוש, אך בקנין הפרטי בפני עצמו לא מקיימים בשלמות מצוות כיבוש ארץ ישראל.
***
כל העוסק בכיבוש ארץ ישראל – איש אלקים קדוש הוא
המילה הנרדפת של "כובש ארץ ישראל" – הוא "איש האלקים".
שהנה, ביאר הזוה"ק (ויחי רל"ו:) – "איש האלקים – מאריה דמטרוניתא (=בעל השכינה). כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה" (=שגוזר על השכינה והיא עושה רצונו).
וגם "כובש ארץ ישראל" הינו "מאריה דמטרוניתא", שהרי "כובש" מורה על לשון בעלות ומרות, ו"ארץ ישראל" היא גוף השכינה, וכמש"כ רמ"ד וואלי זיע"א (בראשית, ח"ב, עמוד תכ"א): "הארץ הנבחרת דאיהי גופא דשכינתא ממש". וכ"כ עשרות פעמים.
ולכן משה רעיא מהימנא נקרא "איש האלקים", כי הוא היה גדול הלוחמים למען כיבוש ארץ ישראל, וכמש"כ הגר"א (חבקוק ג', ו') בשם המדרש: "כשעלה משה בהר לראות את כל הארץ, כיון שראה אותם סר צילם מעליהם ונעשו כמתים, ומה שעשה משה בראיתו לא עשה יהושע במלחמתו" [ויעויין בספרי פינחס, פיסקא קל"ו]. וכ"כ רמ"ד וואלי (דברים, ביאור משנה תורה, עמוד ל"ג): ".. כי ראייתו של משה נתנה כח אל הארץ לגרש מתוכה את יושביה הטמאים ולקבל את ישראל הקדושים". והנלחם על כיבוש ארץ ישראל זוכה להיות בעלה, ולכן "משה איהו בעלא דהאי ארעא קדישא" (רמד"ו שם, עמוד שס"ג). ו"בעל ארץ ישראל" הוא "איש האלקים" וכנ"ל.
ובזה יתבארו דברי רמד"ו (שם, עמוד שס"ב), שביאר סמיכות הכתובים (דברים ל"ב, נ"ב – ל"ג, א') "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ.. וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה", "שמדי ראייתו את הארץ היה הולך ומברך את ישראל". עכ"ל. ורואים כנ"ל, שהזמן הטוב ביותר לברך את ישראל, הוא בשעה שעוסק במלחמתו למען כיבוש ארץ ישראל. כי אז זה יותר מכל זה נמצאת בחינה של "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים – בעלה דמטרוניתא וארעא קדישא" (דברים ל"ג, א').
וא"כ כל העוסק בכיבוש ארץ ישראל – כל אחד בערך דרגתו – "איש אלקים קדוש הוא". ותפילותיו וברכותיו חשובים בשמים. ובפרט בשעה שעוסק בכיבוש וכנ"ל, הרי שכל סוג של סיוע – הוא זמן מסוגל מאד לתפילה עליו ועל בני ביתו ועל כל ישראל.
[1] מכך שהרמב"ם פסק הלכה זו בסתם ולא התנה אותה בזמן שבית המקדש קיים כדרכו בכל מצוה שאינה נוהגת אלא אז, אנו רואים כי סבר שמצות כיבוש ארץ-ישראל נוהגת גם בזמן הזה, ולא כפי שהבין בעל ה"מגילת אסתר" על סה"מ, אשר כבר נדחתה שיטתו ע"י פאת השולחן (סימן א' ס"ק י"ד), האבני נזר (יו"ד תנ"ד, סעיף ד') והמהרי"ל דיסקין עה"ת, פר' בהר עמוד נ"ה – נ"ו ועוד רבים.