א] ג' רגלים, עליהם נצטוינו בתורה, מתחילים בתחילת הקיץ ונגמרים בסופו, ובחורף אין חגים כלל, ומאידך ב' מועדי חז"ל הם בחורף. ולכאו' ישנו טעם בדבר, שהרי ג' רגלים עומדים כנגד עונות השנה וענינם האלקי תואם לעניינם הטבעי, ולכאורה אף מועדי חז"ל מתאימים לתקופתם בשנה, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וא"כ יש להבין מהו הענין בטבע שכנגדו עומדים מועדי חז"ל, ומדוע מועדי התורה בקיץ ומועדי חז"ל בחורף.
הקיץ הוא הזמן בו העולם יותר מואר ופורח, בעוד שבחורף העולם חשוך יותר ואין האדמה פורחת, הקיץ דומה ליום, והחורף ללילה.
וזה הענין שמועדי התורה בקיץ[1], משום שאז היה גילוי ה' בעולם באופן של גילוי ה' מוחלט, אז האיר אור ה' בעולם וגם פרח ועשה פרי, אמנם ניסי חנוכה ופורים היו לאחר זמן בית ראשון, כאשר כבר פסקה עיקר הנבואה והנהגת הניסים, ובחושך זה הייתה השגחת ה' על ישראל, ולכך ענינם בדווקא בחורף בזמן החושך וההסתר, כענין ואמונתך בלילות.
ב] ענינו הפרטי של החנוכה הינו כי למרות שנמצאים בעומק החושך וההסתר, ואין הנהגת ה' מתגלה בעולם באופן פשוט, מ"מ בתוך החושך הוא מאיר לנו, ודווקא מתוך זה יוצאת ההארה, וכענין "שרגא בטיהרא מאי אהני", והארה זו היא אשר נותנת לנו כח להמשיך באמונתנו ודרכנו למרות החושך, עד אשר בגאולה העתידה לילה כיום יאיר, כאשר בניסן עתידים להגאל, וקיץ חדש יבוא לעולם ויסתלק החושך, אור חדש על ציון יאיר ויהא העולם מלא באורה.
[וענין הפורים הוא בסוף החורף, והיינו בסוף הגלות[2], כאשר אור הקיץ עומד להפציע, וצריכים אך לצלוח ולעבור מהחורף לקיץ, מגלות לגאולה, ואף שחושך הגלות חזק עליהם, אין הקב"ה עוזבם ומצילם, ואח"כ עולים לארץ ובונים מקדש שיאיר בו האור על כל הארץ בקביעות.]
ג] דבר זה, שבזמן זה שבחורף צריך הארה בתוך החושך, אנו רואים אף בטבע, שאז הוא גמר בישולם של זיתים וזמן מסיקתם לעשות מהם שמן להאיר.
ובע"ז ח. מבואר, כי מה שיש לעובדי ע"ז ב' חגים של שמונה ימים בתקופת טבת – 'קלנדא' ו'סטרנורא', שמדליקים בהם אורות, שורשו באדה"ר, אשר ראה שהלילות מתקצרים וחשב שהעולם חשך עליו, עד שראה שנתארכו ואמר "מנהגו של עולם הוא", ולשנה אחרת קבע ח' ימים הללו ליו"ט על כך שהעולם מאיר ואינו חשוך, אלא שהוא נתכוון לש"ש ועע"ז קבעום לשם ע"'ז [ואח"כ עבר מנהג זה לנוצרים, כידוע], וברור הקשר שבין זה לחנוכה וכידוע, ועכ"פ רואים שמצד טבע העולם הוא זמן שנצרך להארה, וזה הקשר של חנוכה לזמנו באמצע החורף.
ד] ידועים דברי המדרש בב"ר (בראשית פרשתא ב') – "וחושך על פני תהום זו מלכות יוון שהחשיכה פניהם של ישראל", והיינו שיוון בפרט מקושרים לענין זה של החושך ושל החורף, שאת חשיכתם צריכים להאיר. ויש להבין מה ענינם של יוון בחושך יותר משאר מלכויות שהצרו לישראל, מצרים, אשור, בבל, פרס, אדום, ומה מייחד את ענינם בחשיכה.
ענין האור והחושך שבהנהגת ה' בעולם ובהבנת התורה והרגשתה, הוא שכאשר דבר ה' בתורה ובמצוות אכן מתגלה במציאות ותועלת מצוותיו נראית ברורה בעולם, ונגלה לעיניים כיצד המצוות הן הן המביאות ליושר ולצדק, כיצד הן המביאות לטוב האמיתי ולצורה הישרה של חיי האדם, וכנבואת ישעיהו (מ"ח, ט"ז) – "לא מראש בסתר דברתי במקום ארץ חושך לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים", והיינו שבתחילה היו דברי ה' מאירים והיו נראים בהם הטוב, היושר והצדק בכל ענינם, ולא היו חשכים שטובם ויושרם מוסתרים.
וגילוי אור התורה האלקי בעולם, הוא כאשר הצורה המקורית והטבעית של הבריאה שולטת בכיפה, והיינו שמתייחסים לרגשות ולערכים הקיימים בטבע ומוקירים אותם, ומקיימים אותם אף מצד שהם נמצאים בבריאה ונרגשים בלב כל אחד ואחד, ואף שכאשר המאורות עמומים רבים טועים וסוגדים לענינים אלו בעצמם, היות ואינם חווים אלא אותם ולא את האדון המחיה אותם ומאחד אותם, וזה ענין הע"ז, אבל מ"מ כ"ז הוא מכלל האור האלקי הקיים בבריאה אם ביושר אם בעיוות, וזה הוא שאמרו שביטול הנבואה וביטול ע"ז תלוי זב"ז, ושניהם נאבדים בסילוק ההארה מהעולם הזה, בהחשכת העולם.
ה] חושך זה בא ע"י הפילוסופיה והחקירה, והיינו ע"י שאין האדם סומך על ההרגש הפשוט שבנפשו, ואינו סומך על יושר צורת העולם והנפש, אלא רוצה לחקור כל דבר ולהבינו מדעתו המוגבלת ומשכלו הקלוש, ובזה הרי הוא מסלק מעצמו את האור השופע בבריאה ובנפש ומחשיך את העולם כולו, וזה ענין החושך הבא ע"י מלכות יוון שהחשיכה את העולם כולו.
וההארה שמאירים את החושך של יוון, ענינה לצלוח את החשיכה עד שתבוא האורה הגמורה שבגאולת ניסן, בבחי' מצוות של "הציבי לך ציונים שיתי לך תמרורים שובי אל ערייך אלה" [וכמ"ש בספרי הביאוהו רש"י ורמב"ן בדברים י"א, י"ח, ועוד הביאו רמב"ן בויקרא י"ח, כ"ה – עיי"ש מה שהאריך בה טובא], והיינו נצחון שבא מצד ישראל ולא מצד ה', שובי אל ערייך אלה, כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר (עי' ירמיהו ל"א, י"ט – כ"א), והיינו הארה הבאה מתוך הארציות החשוכה, ואז מסייע ה' שמעשי התחתונים יצליחו [ובזה, כן היה אף בפורים, שהנס היה מצד ישראל ורק בסיוע הי"ת]. וזה ענין האור שמתגלה מתוך החושך, שמשום שאין גילוי ה' בארץ מתגלה הוא מתוך ישראל עצמם.
ו] ועיקר הדבר בתורה, שע"י שהחשיכו את העולם מאור התורה הנמצא בו, מדבר ה' המחובר לבריאה, עד שנעשתה הבריאה מנותקת מה', מעתה צריך לעסוק בתורה בחשיכה, מעתה צריך לגלות את אור התורה מתוך ניתוק זה, וזהו שאמרו בסנהדרין כ"ד. – "במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל", והיינו שבתלמוד זה אין דנים אלא מראיות ממקומות אחרים, ואין פוסקים בעיקר מסברא כמו בירושלמי, שאין בו כל הפלפול שבבבלי, משום ששם ארץ ה' ומנבא לחסידיו וחכמיו, [עי' רש"י ב"ב י"ג. "סברת הלב הבאה לו בנבואה"], בעוד שע"י תלמודה של בבל מתברר האור מתוך החושך. ודבר זה אינו אלא מכח התפשטות סגנון המחשבה של יוון, שהחשיכה את העולם, וענין החנוכה הוא להאיר את התורה מתוך חושך זה, ולהראות שאף מתוך העוה"ז ניתן להגיע לדבר ה' אף בלא ההארה מן השמים.
ואמרו בהיכלות (פכ"ז – אוצמ"ד אייזנשטיין עמ' 121) – "א"ר ישמעאל כך אמר ר"ע משום ר"א מיום שנתנה תורה עד שנבנה הבית האחרון, תורה נתנה הדרה לא נתנה, ויקרה וגדולתה ותפארתה וזיוה והדרה ועוזה ועיזוזה לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון ושרתה בו שכינה", והיינו שבבית ראשון, כאשר הטבע מאיר מתוכו את דבר ה', אין האור שבדבר ה' ניכר לעצמו משום שהוא מעורב בטבע העולם, ואז הוא בבחי' שרגא בטיהרא מאי אהני, ולכך באותו זמן אין מתגלה זיוה והדרה של תורה, ורק כאשר האור שבטבע חשוך, כאשר העולם מנותק מה' ומאירים את אור התורה מתוך העוה"ז, אז נגלה הודה ואורה של תורה, וזהו שעיקר אור התורה מתגלה דווקא ע"י המחשכים שבתלמוד בבלי. ובזה הענין מקושר חנוכה עם ענין חכמת התורה.
ז] ודרשו בשהש"ר (א', ב') – "כי טובים דודיך מיין, חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה", והיינו שהדברים המתגלים ומתחדשים ע"י חז"ל חביבים יותר מהתורה שבכתב, משום שבהם מתגלה אורה וזיוה של תורה, ובזה, חביבה גאולתם של ישראל בחנוכה מגאולתם בניסן, שבניסן אין גומרים את ההלל ובחנוכה גומרים, משום שגילוי האור בחושך חביב מאור היום.
ורבנו הנצי"ב בקדמת העמק שאלה האריך בזה בדבריו הידועים, ולפיהם החכמה שבהרגש האדם באה מאור הארון שבו לוחות הברית, ושמעתי מהגר"נ רוטמן שליט"א שזה ענין הכתוב "מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן" (ויקרא כ"ד, ג' – וכעי"ז בשמות כ"ז, כ"א), והיינו שאור החכמה שבמנורה אינו ניכר ומתגלה אלא כאשר הוא מופסק ומובדל מאור הארון, כאשר אין דבר ה' נרגש מעצמו, כאשר חשכת גלות בבל מפסקת בין הארון שהיה בבית ראשון לבין אור חכמת התורה שנתגלה בבית שני ואילך.ח] וכאשר זכינו לשוב לארץ ה', ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ארץ אשר בה הארת פני ה', ואין נבואה אלא בא"י, וכאילת השחר ההולכת ומזרחת קמעה קמעה, מנצנצת ובאה, פרה ורבה, מרטבת והולכת, עד אשר אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (עי' שהש"ר עה"פ מי זאת הנשקפה כמו שחר), ולעת כזאת אשר אור וחושך משמשים בערבוביה, "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז', ח'), אז מוטל עלינו לחבר יום ולילה בתורת ה', תורת בבל בארץ ישראל, את ההגדרות שבאו מארעא דחשוכא (עי' פסחים ל"ד:, יומא נ"ז., בכורות כ"ה:), להרגשות המאירים את תוכן הענין מהלב ומהמקרא. שהרי כל דבריהם ז"ל מאירים כגחלי אש, וכמה דשביק להו מעמיא עמיא ואזלא. "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור, ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיו, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ז' – ט').
[1] מלבד ענין האביב קציר אסיף, אלא משום ענין הקיץ כשלעצמו.
[2] ואף שנתבאר שבבית שני עדיין היו בימי החושך, אינו אלא משום שלא עלו כולם כחומה וכדאמר ר"ל ביומא ט:, וכדמשמע בזכריה ובחגי שבית שני היה צריך להיות גדול יותר מבית ראשון, והיינו שבזמן תחילת בית שני היה זה תחילה של גאולה גמורה, ופורים היה הכנה ליציאה מגלות לגאולה ומחשכה לאורה, אלא שלבסוף קלקל החטא והמשיכה חשכת גלות בבל אף בבית שני ולאחריו, ושפיר הוא דאמרינן שפורים ענינו בסוף החשכה וחנוכה באמצע החושך.