לפני זמן מה שבנו והתעוררנו כולנו – ויושבי עיה"ק בפרט – לשמועות רעות של דם וחורבן, צער ויגון לעם ה', כשפראי אדם יוצאים למסעי רצח יום יום, לקול מצהלות אחיהם צמאי דמינו.
דומה כי עם שוך סערת הדמע והיגון יש בידינו למצוא נוחם בדרכי רבי עקיבא שהיה מהפך "עת לבכות" ל"עת לשחוק", כאשר גם בעת עומדו בפני אבל וחורבן היה מוצא טעם להיות "רבי עקיבא משחק" [קול המונה של רומי, שועל יוצא מבית קה"ק, (מכות כד), ס"ת שרוי בצער, (סנהדרין קא.) וע"ע ע"ז כ.]
ידוע משלו של המגיד מדובנא על אותו סבל שבא מתנשף ויגע לתבוע שכר משא החבילה, והשיבו הסוחר על אתר, חבילתי נקיה וקלה וא"כ לא את חבילתי נשאת כלל, כך אמר ה' יתברך לישראל – "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" – אם יגעת בי, הרי נראה שלא אותי קראת כלל, כי עבודת ה' אינה אמורה להוות משא מייגע.
רעיון הפוך לכאורה מצאנו בספרי )ואתחנן ל"ב( – "רבי שמעון בן יוחי אומר, חביבים יסורים ששלש מתנות טובות נתנו להם לישראל שאומות העולם מתאוים להן ולא נתנו להם אלא על ידי יסורים, ואלו הם – תורה וארץ ישראל והעולם הבא, … ארץ ישראל מנין "ה' אלקיך מיסרך כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה".
על משקל משלו של המגיד ניתן לומר, כי אלמלי אותם יסורים הכרוכים בחבלי קליטתנו בארץ, היה מקום לפקפק אחר אחיזתנו בה, שמא אין אחיזתנו בה אחיזה שלימה ואין קניינינו בה קנין גמור. זכו אותם קדושים במותם ובפציעתם על אהבת ארצנו להיות אבן מאבני הבנין של קניינינו בארצנו. יזכנו ה' לשמוח בחזותינו יום נקמתו ולרחוץ פעמינו בדם רשעים.
נקודה מעניינת אנו רואים בפרשיות אלו, בקושי קניינה של הארץ, והיא ריבוי ניסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה, כאשר על כל פרט ופרט מקנייני הארץ נדרש לניסיון נוסף.
א. אור כשדים – "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את-הארץ הזאת לרשתה". לפי מדרשו, שאור כשדים היינו כבשן האש ולא שם מקום, הרי שנאמר כאן דבר נשגב מאד, כי לא הוצל אבינו אברהם מכבשן האש אלא כדי לתת לו את הארץ לרשתה והיינו שדבר זה היה עיקר מטרתו ועבודתו בארץ החיים.
ואף לפי פשוטו, שאור כשדים שם מקום הוא, שמענו דבר גדול, כי לא גלה אברהם ממקום מולדתו אלא על-מנת לירש את הארץ )ולא על-מנת להתגורר בה בעלמא(.
ב. ניסיון "לך לך" – עבור זה זכה בהבטחה הראשונה – "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
ג. בזכות פרידת לוט מעמו ]לר' נחמיה בב"ר זכה לכך משום שנפרד מן הנכרים, שלא ליתן להם חלק בירושת הארץ[ – זכה אברהם אבינו ע"ה להבטחת "כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד-עולם". ונוספו כאן שלושה דברים על ההבטחה הראשונה: א. שאין מדובר רק בארץ שבא אליה בתחילה )שאולי היתה קטנה יותר(, אלא "כל אשר אתה רואה", ב. שההבטחה מתייחסת כבר לאברהם אבינו ע"ה עצמו ולא רק לזרעו, "לך אתננה ולזרעך", )ויש לברר כיצד מתבטא דבר זה בפועל, לפמש"כ רש"י בבראשית י"ג, ז'(. ג. שכאן התווסף שתהיה הארץ שלהם עד עולם, כלומר שאף אחר שיגלו ממנה, עדיין מוחזקת היא להם בהבטחתו ית"ש, ולא יועילו בה יאוש וגזילת הישמעאלים.
ד. ברית בין הבתרים – נכרתה אחר מלחמת המלכים ואחר שהאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ובה התחדשה מתנת הארץ להיותה בברית, וכאילו היא כבר עשויה, וכמ"ש רש"י עה"פ: "לזרעך נתתי את-הארץ הזאת מנהר מצרים עד-הנהר הגדל נהר-פרת" ]יש לציין כי הבטחה זו מהוה לכאורה את התגלמות דברי הקב"ה באומרו "שכרך הרבה מאוד!", וכדמוכחי קראי שאאע"ה הבין בפשיטות שהשכר הזה הוא דבר ששייך בו ירושה, ולכן שאל "הן לי לא נתת זרע…", ועל כך השיבו בהבטחת הזרע והבטחת הארץ[.
ה. עקידת יצחק – התחדשה הבטחת "וירש זרעך את שער איביו", שהבטחה זו אינה מוגבלת דווקא לגבולותיה של הארץ המובטחת, אלא היא חלה על כל כיבושי הרשות ככיבושי דוד ושלמה, שגם בהם יש קדושת הארץ אם עשאום כדין, ואפשר שאף כלול בזה כיבוש יחיד ככיבוש סוריה.
ו. ברית המילה – "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל-ארץ כנען לאחזת עולם…". כאן נכרתה ברית גם לגבי ה"אחוזת עולם", שעד עתה היה דבר זה בהבטחה בלא ברית. ונמצא, שדווקא במקום בו פקרו המינים – שוברם בצידם, והיינו דדווקא באותו מקום בו היה לפראי האדם למצוא סרך טענה לזכותם בארץ בזכות המילה, ולערער על זכותם של ישראל מחמת שהרשיעו מעשיהם, כאשר כתבו שטנה בכתבי אותו המשוגע, בא מאמר הנבואה לבטל דבריהם ולכרות ברית לאחוזת עולם, כאשר חזר ושנה ופירש שהיתה הברית דווקא לזרעו של יצחק. "והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו… . …ואת בריתי אקים את יצחק…". מלבד העמדת הברית הזאת ליצחק עצמו: "כי-לך ולזרעך אתן את-כל-הארצת האל והקמתי את-השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך… ונתתי לזרעך את כל־הארצת האל". וכה"א ביעקב "ואת-הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את-הארץ". ועפי"ז אנו קוראים בכל מקום: "הארץ אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב", אף שלא מצאנו לשון שבועה אלא לאברהם, והיינו משום ששבועתו ובריתו עם אברהם מתייחסת גם אליהם מחמת אותן ההבטחות )עי' רמב"ן בראשית כ"ו ג'; ל"ה, י"ב(.
אבחנה זו של "לך ולזרעך אתן", "לך אתננה ולזרעך" חוזרת על עצמה אצל יצחק ויעקב, והיינו שבהפקעת ישמעאל ועשיו ובני קטורה ישנם שני חלקים. האחד הוא הפקעת זרעם מההבטחות וברית אברהם על זרעו, וכמו"כ יש כאן הפקעת ירושת עשיו וישמעאל ובני קטורה עצמם מזכותו של אברהם בארץ, שנאמר: "לך אתננה", וכמו שפירש "אשר נתתי לאברהם… לך אתננה", דהיינו שנתתיו כבר. ועל-אף שזכות אבות בטלה, ברית אבות לא בטלה, ותחזינה עינינו בסילוק בני ישמעאל ובני קטורה ונספחיהם מארץ הקודש, ובקיום הבטחת האבות בכיבוש כל הארץ הזאת ביד עמו ישראל, כאשר אמר לאבותינו לתת לנו נחלה לעולם.