וזרועם לא הושיע למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהלים מד ד)
שאלה:
בפרשת עקב קראנו (דברים ח ז) – "כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש… ארץ אשר הרריה ברזל ומאבניה תחצוב נחושת… ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
נשאלת כאן שאלה גדולה.
למי נאמרים הדברים? לכאורה, הם נאמרים לאלו הנמצאים במצב האידיאלי ביותר שיתכן. הם מוקפים בענני כבוד, המגינים עליהם מכל צר גשמי ורוחני, אינם צריכים לדאוג לאוכל, שהרי הם אוכלים מן – "לחם אבירים אכל איש" – לחם שמלאכי השרת אוכלים, הם שותים מים של נס מבארה של מרים שמהלכת אתם גם לאחר פטירתה בזכות משה, אינם דואגים ללבוש, שהרי "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה זה ארבעים שנה" (שם ד) ולא חסרת דבר. ומעל הכל, הם זוכים יום יום לשמוע שיעור כללי מראש הישיבה הגדול שלא קם כמוהו ולא יקום, הוא משה רבנו ע"ה, וכי למה עוד יכול ילוד אישה לקוות ולשאוף?
ומה מבטיחה להם התורה בהמשך דרכם בארץ ישראל? ארץ נחלי מים, עינות ותהומות. וכי כפר נופש חסר להם? תאנה וגפן ורימון חסר להם? הרי המן שבו כל הטעמים עמם! וכי לאבני ברזל הם צריכים? וכי לחצוב נחושת תקוותם??? הם רוצים להמשיך ללמוד תורה מפי משה רבנו, ומהי, אם כן, הבשורה כאן?
[אכן הרשב"ם מבאר, שהדברים אינם בשורה, כי אם אזהרה שלא יסור לבם מרוב השפע, אבל פשטות קריאת הפסוקים היא כמו שכתוב ברמב"ן (ח ה), שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה. על כן אמר – "כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה].
ונראה אולי לעמוד על ביאור הדבר.
על הפסוק (ויקרא יט כג) – "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", אומר המדרש רבה [קדושים ה], וז"ל: "הדא תרנגולתה, כד אפרוחיה דקיקין [קטנים] היא מכנשת [מכנסת] להון ויהבין יתהון תחת אגפיה [כנפיה], ומשחנה להון [מחממת אותם] ומעדרנא קדמיהון [עודרת לפניהם]. וכד אינון רביא [כשהם גדלים], וחד מנהון בעי למקרב לוותיה, והיא נקרא ליה בראשיה [מנקרת בראשו], ואומרת לו – זיל עדור בקיקלותך [לך תדאג לעצמך]. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותם ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיון שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם משה – כל אחד ואחד מכם יטעון מקושיה [מעדרו], ויפוק וינצוב לו נציבין [יצא ויטע עצים]".
הרי לפנינו, שעבודת ארץ ישראל – בשונה מהעבודה במדבר – הייתה דווקא בכליה הגשמיים של ארץ ישראל, וכמו שמסביר הרמב"ן את מצות ישוב א"י [בהשמטות הרמב"ם לסה"מ, מצות עשה ד], כמצוה המכילה שני פרטים – לא רק לדור בארץ ישראל, אלא גם "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה". כלומר: א. הפרחת הארץ שלא תהיה שממה, ו-ב. שלטון יהודי דווקא (וכן הוא ברש"י גיטין ח: ד"ה משום ישוב א"י).
כך גם מסביר החת"ס בסוכה לו. את עובדת היותו של בעז ראש הסנהדרין זורה את גורן השעורים בלילה – לא בגלל שלא מצא ראש הסנהדרין פועל ערבי שיעשה לו את המלאכה, אלא מצד מצות ישוב ארץ ישראל, שהיא כמו תפילין, שאינה נדחית מפני מצוות תלמוד תורה.
כמו כן, מצאנו גם ברבי ינאי (בבא בתרא יד.) שנטע ארבע מאות כרמים, ופירש הראב"ד (הובא בשטמ"ק שם) משום ישוב ארץ ישראל.
ע"פ הדברים הנ"ל, אולי יטעמו לנו גם דברי הרמב"ן בבראשית (מח כב) על הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", שרש"י פרש ע"פ התרגום "בצלותי ובבעותי". אולם הרמב"ן מפרש, וז"ל – "כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט-כ) 'לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה. כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה למען החרימם'".
משמעות דבריו, שהכניסה לארץ ישראל תהיה בכלים טבעיים ולא בניסים של שינוי חוקי הטבע כמו במדבר [שהרי הקב"ה יכל גם לסלקם בדרך שאינה ע"פ חוקי הטבע].
וכמובן, אין הכוונה שלא היו ניסים בכיבוש ארץ ישראל, שהרי גם רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים הוא ודאי נס, אלא שהוא אינו נס של שינוי חוקי הטבע כמו במדבר [ובאמת, אכן היו שינוי חוקי הטבע כעמידת השמש וירידת אבני האלגביש ונפילת חומות יריחו, אבל בדרך כלל היתה מלחמה עם כלי זין, ולא כמו שהושמד צבאו של סנחריב בחצי הלילה מחוץ לחומות ירושלים ע"י מלאך ה'].
ויתכן שההסבר לכך הוא, שכך היא עבודתה של ארץ ישראל – המשכת א-לוהותו בתוך חוקי הטבע וצורת החיים הטבעית, ואמנם גם הנהגת הטבע עצמה היא הנהגה א-לוהית [כמבואר בקדמונים, ש"הטבע" גמטריא א-להים], שכך עלה ברצונו בהנהגה זו, כנאמר – "הללוהו שמש וירח, הללוהו כל ככבי אור… יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו חוק נתן ולא יעבור". אמנם זוהי הנהגה בשם 'א-להים', שהיא נסתרת ואינה גלויה לעיני בשר, אך מטרת המצוות היא להשתמש בבריאה בהתאם להוראות התורה ובכך להמשיך את א-להותו לתוך סדר הבריאה. וכן מובא במאמר חז"ל בירושלמי על הפסוק 'והיה אמונת עתיך…', בו מרומזים שישה סדרי משנה, ש"אמונת – זה סדר זרעים", ולמה נקרא 'אמונת'? "שמאמין בחי העולמים וזורע". כלומר, הגם שזה נעשה בפעולה גשמית, זה נעשה מתוך אמונה בחי העולמים, והגם שהיהודי מאמין בא-להים, הוא עושה פעולה גשמית של זריעה. [להסבר הענין ביסודיות ובאריכות, עיין בספר הזכות לבעל החידושי הרי"ם בפרשת שלח].
וכדי שלא נטעה ונאמר 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', מסיים שם הרמב"ן:
"ויחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם. וכעניין שאמר הכתוב (תהילים מד ד) – 'כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיע למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם'. וזהו בזכות האבות".
כלומר , אמנם בענין ארץ ישראל, נצרכת לכתחילה דווקא עשיה גשמית, כזריעה ואחיזת חרב, אבל ההצלחה היא רק מאור פני ה' בזכות האבות.