קנאי אחד, עיניו בורקות, נשמע קולו בחללו של בית המדרש הגדול – 'ציויינים' 'ציויינים'. חסידים ואנשי מעשה הקיפוהו בנועם והרגיעוהו כדת, אף הוא לא נחה דעתו ותכף אחר התפילה עלה לקבול לפני הרב'ה זצוק"ל. זהו תוקפו של מעשה. ומהו ואימתי היה המעשה הזה? ביום כ"ח באייר היה, וכך היה:
ביום כ"ח באייר, השכים עלה והתפלל לו אותו קנאי בבית המדרש הגדול השוכן במרכזה של 'מאה שערים' הירושלמית. שמועה גונבה לאוזניו אודות אי אמירת תחנון ביום הזה, וכמי שעול התורה כולה על כתפיו ותפקידו לגדור פרצות הדור, עלה ונסתפג ובא לתקן את הדרוש תיקון. כיון שסיים שליח ציבור לברך את ישראל בשלום, התחיל תכף ומיד לקדש ולגדל את שמו יתברך, לא נפל על פניו ולא התחנן, שכך נוהגים ישראל לדלג התחנון בימים בהם רבה הקדושה על החולין, כיון שראה אותו קנאי כך, גברה בו חמתו עד להשחית. ואם תאמר מפני מה נכשל יהודי של צורה במידת הכעס המגונה? יש לך לידע אחי, שאין היום הזה כשאר ימים הנוהגים בקהל קודש חסידים, שבשאר ימים, יש מן הצדיקים שלא הקפידו בתחנונים מסיבות העליונות, וכבר גברה בזה המחלוקת עם גדולי ליטא התאבים להתחנן לפני המקום ב"ה. אך בזה היום, מפני סיבה שהיא, אדרבה – נופלים ונופלים על פניהם בכל עוז, ובבית המדרש של סאטמר נופלים אף אם חל ביום שישי עצמו ממש! ושמא אף בשבת היו נופלים, אלא שאין יום זה חל בשבת לפי חשבוננו, עד עמוד סנהדרין בלשכת הגזית לקבל עדות החודש מכל אדם, וכשתבוא סנהדרין כבר ישאלום הדת.
ומהי אותה סיבה שהיא? סיבה גדולה היא, לפי שאותו היום אירע בו מה שאירע בשנת התשכ"ז ליצירה, ואם אינך יודע את אשר אירע בזה היום, שמא שכחת או שמא לא למדת, הרי לך לשונו של מורנו רבי אליהו כיטוב בעמח"ס התודעה ושא"ס בקונטרס שלו הנקרא 'כבשי דרחמנא'[1], ובכל מקום בו נדלג מלשונו מפני קוצר המקום יסומן בנקודות, כזה….
וז"ל שם – "כ"ח באייר, יום בו הובסו כל צבאות ערב שבאו להשמיד להרוג ולאבד את כל זרע ישראל בארץ ישראל. הוסרו מצורי האויבים בגבולות הארץ מסביב, חזרה גזלה לבעליה – זו ירושלים
עיר הקודש שמתחילה גזלוה ברובה מישראל ובאותו יום שוב היתה ירושלים עיר אחת שלמה
שכולה ביד ישראל, ונפתחו לרוחה כל המקומות הקדושים לישראל.
בשנת חמשת אלפים שבע מאות עשרים ושבע ליצירה היה הדבר הגדול הזה….
שני ימים קודם לכן ביום כ"ו באייר, עמדו כל צבאות מצרים, כמאה רבוא, בדרומה של ארץ
ישראל ועמדו כל צבאות עבר הירדן על אדמת ארץ ישראל במזרחה ובדרומה ובירושלים, וצבאות
סוריא בצפונה גם עירק היא בבל נלותה עמהם, ויעמדו צבאותיה בין צבאות עבר הירדן, וביד
כולם כלי משחית כחול הים לרוב מאשר נתנו להם שונאי ישראל בארץ צפון הרחוקה, היא רוסיא,
חנם אין כסף. ויצעקו כולם קול אחד באזני כל העולם: כלה אנו עושים בישראל! כליון חרוץ אשר
לא יוכלו מלט נפשם. משלש רוחות אנו באים על ישראל מדרום וממזרח ומצפון והים סוגר עליהם
ממערב. אמר אויב: נרדפם לישראל, נשיגם, לים נדחפם ושם נטביעם! –
ונהפך היה, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ביום כ"ו החלה מלחמת המגן של צבא ישראל
וביום ב' בסיון שלאחריו שקטה המלחמה ויד ישראל עושה חיל בכל ששת הימים האלה עד אם
כילו לעשות ככל אשר ברצונם לעשות, להגן ולהציל ולהדוף אויב הרחק הרחק לתוך עומק
גבולות הארצות שהם יושבים בהנה.
חביב הוא יום כ"ח באייר ביותר, אף על פי שעדיין המלחמה לא פסקה עוד – שבאותו יום חזרה
ירושלים להיות עיר אחת שלמה ונתונה ביד ישראל, ומפני חיבתה של ירושלים היה דומה אותו יום
על כל ישראל, כאילו בו ניתנה להם כל ארץ ישראל……
מאת ה' היתה זאת לחזק גדודי עבר הירדן למלחמת תבוסה, למען תת בידינו את כל ערי הארץ
אשר בגבולות דרום ומזרח ארץ ישראל ואת ירושלים. וביום השלישי למלחמה הוא כ"ח באייר
נשמע הכרוז: כל ירושלים בידינו וקול תרועת שופר נשמע משריד בית מקדשנו ותפארתנו,
לאמור: אנחנו כאן עם הכותל המערבי שלא זזה משם שכינה מעולם . אף אנו לא נזוז מכאן לעולם
– ואז היתה הרוחה לכל ישראל ועלתה הצהלה והשמחה עד לשמים.
ואחר טיהרו צבאות ישראל כל שאר חלקי ארץ ישראל מגדודי אויב, ואז פנו צפונה לגדודי ארם היא סוריא, ויכו בהם הלוך והכה עד בואם בשערי דמשק ביום השישי למלחמה, ויעמודו. שעדיין לא הגיעה שעת זכירת 'ברית אברהם' – 'מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת.'
ובשוך המלחמה ביום ב' בסיון יום שבת קדש היה. אז היתה כל הארץ מטוהרת מזורעי מות, עד תעלת סואץ של מצרים בדרום עד להרי חרמון בצפון וכל גבול ירדן במזרח" – עכ"ל בעל ספר התודעה.
ואם תשאלני, אם כן מה ראה אותו קנאי למחות? והלא הלכה בידוע, וכן מנהג ישראל מעולם לעשות זכר והודאה על נס? אל אחי, תשובת דבר זה מכבשונו של עולם הוא, הסכת והבן הדבר היטב, שיטה יש כאן, מהלך יש כאן, דרך שסללו מקצת מן הצדיקים מן הדור אשר לפנינו – היות וכבר נגלה לנו על ידי חכמי הדורות, וכן ראינו בעינינו, כי הנהגת הדור נתנה ביד ערב רב ריקים ופוחזים, חששו אותם הצדיקים, כי עלולים ישראל לילך חלילה בדרכם, הלכך סברו כי כח יש ביד חכמים לעקור, והרחיקו מכמה גופי תורה, אף כאן פחדו פן יאמרו כוחם ועוצם ידם, ובקשו לשקע הדבר, ויש להאריך בזה, ואני לפרש פשוטו של מעשה באתי, ואין כאן המקום.
וכך היה פשוטו של מעשה, עמד אותו קנאי לפני אדמו"ר זי"ע לזעוק ולהריע, למחות ולהתריע, אשרי מי שראה את כ"ק מרן האדמו"ר, שהיה רב-אמן בחינוך הדור הצעיר, יושב על כסאו כמלך בגדוד, ומשפיע חינוך וטללי נועם ממעמקי כבשונה של תורה, כיוון ששאל וקצף הלה מדוע לא אמרו תפילת תחנון השיבו הרב'ה זצ"ל במאור פנים: 'והלא יום פטירתו של שמואל הנביא היום, וכיצד נאמר תחנון'? לפי שקבלה היא ביד האומה, כי יום כ"ח באייר הוא היום בו נתבקש לגנזי מרומים נביאנו שמואל בן אלקנה".
בא וראה חכמתו של מרן זצ"ל, הלא יכל לענות קנאי כשאלתו, ולברר לפניו כי צדיקים ילכו בם ומהודאה כהלכתה להשי"ת לא יבוא דבר מכשול, ואדרבה – כאשר נותנים התהילה למלך הכבוד, עשה עושה ויעשה לכל המעשים למען בניו אהוביו, מרחיקים החשש מפני הערצת כוחם ועוצם ידם, וכך היא הדרך הנכונה לחזק דברים הטובים ולרחק הרעים, ולא להכניס הכל בבריכה ובכריכה אחת. אך הרב'ה זצ"ל מחנך שבמחנכים, לא להתנצח רצה ואף לא לנצח, רצונו הוא שהדברים יתקבלו על לב שומעם, ויתעלה הוא ויתעלה העולם.
שמע הקנאי את תשובת הרב'ה, זעם וקצף, וכי שקרים יש כאן, 'והלא לפני תשכ"ז מעולם לא דחו כאן אמירת התחנון מפני פטירתו של שמואל הרמתי'?
במתיקות, וחיוך קל בזוויות פיו הקדוש השיב –
'לפני תשכ"ז אתה שואל? לפני תשכ"ז, הלא הקבר, מקום קבורתו של שמואל – הרי לא היה בידינו'.
הנה כבר כתבנו[2], וכתבו אחרים מפלאות תמים דעים, אשר גלגל זכות ליום זכאי ליום כ"ח באייר ולששת ימי הישועה, אלא שאין בית המדרש בלא חידוש, כאשר תחזינה עיניך מישרים:
נקודת החידוש היא, שמי שעורר את זכותם של ישראל לנסים גדולים כל כך, הם דווקא אותם צדיקים שטענו בכל עוז, כי לא יתכן וה' יעשה ניסים לרשעים כאלו, ושהדור צלול מן המצוות ואין זכות להם לישראל. דווקא אותם צדיקים, שמחמת טענות אלו הובילו שלא יזכרו ניסים אלו, ולא מיחו כאשר כמעט והשכיחו את זכרם של רוב גדולי ישראל אשר סברו כי מדובר בחיוב גמור להודאה – דווקא הם היו הכוח הרוחני לישועת ישראל.
היתכן? כן כן, הבה ונראה האם קרה כדבר הזה? וכבר היה לעולמים, שהשי"ת עשה נס עם רשעים, והנס הוא בדיוק אותו דבר – שמסר בידיהם את כל מרחבי ארץ קדשנו, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: (מלכים ב יד) – "מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל … ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל, הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' א-להי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש".
והגורם לנס הזה הוא המצב של עם ישראל – "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל". ובארו חז"ל, שמקור הנהגה זו, שה' עוזר לישראל אפילו ביד רשעים ובלי שום זכות, נמצא בשירת האזינו. ועוד בארו חז"ל והמפרשים, כי נבואה זו תתקיים אף באחרית הימים, וכמו שכתוב שם: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". ועיין בגמרא סנהדרין צז, שהוא אף זכות שבן דוד בא בגללו, וכבר הרחיבו רבותינו ביסוד זה, שגאולת בעתה באה אף אם אין זכות לישראל, אלא בעבור הברית והשבועה לבד[3], ואכמ"ל.
ועכשיו, הבה נחקור מה קרה בימי ירבעם בן יואש, שדווקא אז הוגדרו ישראל "עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל". וראה זה פלא, אשר מצאנו בגמרא בבלית שלנו מסכת פסחים פז, מה חשבו גדולי ישראל שבדורו של ירבעם בן יואש, האם ראויים ישראל שה' יעשה להם נס, וכך כתוב שם – "גדול שבכולן הושע… שנאמר בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל …אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע – בניך חטא,ו והיה לו לומר 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן', לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו – רבש"ע, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה – מה אעשה לזקן זה, אומר לו – לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח, אף אני אשלח את ישראל, שנאמר 'ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכתיב וילך ויקח…', אמר לו הקב"ה להושע – לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך ממנה, אמר לו, רבש"ע – יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה, א"ל הקב"ה – ומה אתה, שאשתך זונה ובניך זנונים …. ישראל, שהן בני בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב …ואתה אמרת העבירם באומה אחרת! כיון שידע שחטא …התחיל לברכן …'במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו …וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה'"
גדול הדור קובע, שאין לרחם על ישראל! אוי לו לדור, אין לך "עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל" יותר מכך! עם ישראל בסכנה עצומה, מי יגיד לפניו יתברך "בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן". יש כאן חשש של "למחות את שם ישראל" מיד, כי בדרך כלל צדיקי הדור הרי הם המגנים על הדור ומהפכים בזכותם של ישראל, אבל כאשר גדולי הדור לא מגנים, הרי זה ממש 'אפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל', וממילא, כיון שנתקיים 'אין עוזר ואין תומך', תיכף נתעוררה במלוא עוזה האהבה הישנה, הברית והחסד והשבועה – "ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל", "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעורייך והקימותי לך ברית עולם". התוצאה של זה היא "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' א-להי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר". וכבר העיד רש"י, והוא מגמרא ביבמות, שמעולם לא ניבא יונה ליואש זה, אלא לפי שיונה תבע כבוד הבן – אלו ישראל, ונתנבא לנינוה שיהפך להם לטובה, מונח בזה, שבוודאי אף לישראל יהפך לטובה אפילו אם הם רשעים!
ראינו, אם כן, כי צדיקים הטוענים כי אין לישראל שום זכות לנצח – דווקא קטרוג גדול זה מעורר את אהבת ה' לקיים את הברית לקבלת ארץ ישראל בלי שום תנאים.
וכבר הבטיחה תורה, שאין כיבוש ארץ ישראל לא בכוחם ועוצם ידם של ישראל, ואף לא בצדקתם וביושר לבבם, כי אם בזכרו את אברהם, יצחק ויעקב, 'שנאמר: (דברים ט) "כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש… השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה… אל תאמר בלבבך בהדף ה' א-להיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך. לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' א-להיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ה' א-להיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה".
כעת אפשר לעלות לקומה נוספת לאוהבי חן – כידוע, אחת הסוגיות החביבות על אוהבי ציון בזמן הזה היא סוגיית משיח בן יוסף, וכבר פתחו לה פתחים מרי שמעתתא הרמח"ל והגר"א זיע"א. ויסוד הדברים הוא, אותו כח רוחני, מיסודו של יוסף הצדיק, המכשיר את הדרך לבן דוד, בונה ירושלים, כובש ציון, ומעמיד גופם של ישראל, והכח הרוחני הזה משתמש בכל הכלים על מנת להביא את דבר ה' אשר כרת בריתו עם עמו. והנה לגבי בן דוד מצאנו גמרא, המלמדת אותנו להודות לה' גם על נס חלקי, וכי בזכות זה זוכים לביאת המשיח, וז"ל הגמרא בסנהדרין צד:
"לםרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' א"ר תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום – ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע …. חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם". הנה מלבד החיזוק לענייננו לומר שיר לקב"ה על חיזוק חומות ירושלים[4] אשר עשה לנו בתשכ"ז, יש כאן שאלה – אם חזקיהו הולך להיות משיח בן דוד, איפה משיח בן יוסף? אך אם כנים הדברים, יתכן ויש כאן רעיון עצום – אורו של משיח בן יוסף אכן כבר התגלה מספר שנים קודם, כאשר נתן ה' ביד ירבעם מלך ישראל בן בנו של יוסף הצדיק את כל גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה[5] והוא רחום יכפר.
האם נסי ששת הימים היו בזכות משיח בן יוסף? איני יודע, אבל מה שברור הוא, שאחרי אלפי שנים [!] שבנו בחמלת ה' לנחלתו של יוסף הצדיק, "מבורכת ה' ארצו, שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף, ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ". וקדושים הם ישראל, אם אינם נביאים – בני נביאים הם, לפי שהם קוראין אותה 'מלחמת ששת הימים' לרמז זכותו של יוסף אחוז ביסוד. ומבואר בספרים, שיוסף הוא כנגד יום השישי, ואף נס המלחמה ותחילתה ביום כ"ו באייר למניין שאנו מונים מ"א למ"טמונים, הוא המכוון לספירת יסוד שביסוד, ספירתו של יוסף הצדיק. ומתוך תפילת 'אנא בכח' עולה ומאירה ביום הזה התיבה הקדושה 'קדושתך', ובמזמור המנורה של 'למנצח בנגינות', כל תיבה מכוונת כנגד יום אחד בספירה, ובימים בהם הקדושה גדולה יש שם שם ה' – בא' לעומר, יום הקרבת העומר, 'א-להים', וביום מקרא קודש של ר"ח אייר שוב יש, בפעם הבאה שמופיע זה ביום י"ח אייר – שלושים ושלושה לעומר, והנה עוד שלוש פעמים מופיע שם ה' במזמור, שנאמר 'יברכנו א–להים א–להינו יברכנו א–להים' דהיינו בימים הראשון השני והרביעי של המלחמה, כ"ו כ"ז וכ"ט באייר – גדולה ברכתו של יום השלישי כ"ח באייר, אשר נתנה ברכתו בין שתי אותיות, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אם גם אתה מהחפצים להודות ולשבח להשי"ת על נסיו, ועל בריתו את אבותינו אשר קיים לתת לנו ארץ זבת חלב, בא ושמח עמנו על טהרת הקודש בתוך קהל ועידה של אוהבי ציון, בליל שישי אור לכ"ח אייר בבניני האומה ירושלים תובב"א, ונכריז לכל באי עולם – ברוך אתה ה' זוכר הברית.
[1] ניתן להשיג קונטרס זה בפניה לדוא"ל האגודה.
[2] במאמרים בשנים קודמות תחת שם העט א.ש. גולדברג, וראה בספרו של מרן הגר"א נבנצל שליט"א על פ"ש דברים נפלאים, וכעי"ז דיבר מורנו כ"ק האדמו"ר מבוסטון בועידת קדו"צ תשפ"ב, ועיין באורך בספר 'התקופה הגדולה' למורנו הגרמ"מ כשר זי"ע. וכבר הרחיבו גדו"י בגודל הניסים שהיו אז, ובראשם מרנן ורבנן הגר"י לווינשטיין, הגר"ח שמואלביץ, הגרי"ש כהנמן, האמרי חיים מוויז'ניץ, הפני מנחם מגור ומרן הגר"ע יוסף, ועמם רבים מגדו"י, ועוד חזון למועד בע"ה.
[3] וכמו שכתב הרמח"ל בדע"ת ל"ו, שבעת קץ – אף ללא שום זכות יגאלנו "מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו, והברית אשר כרת, והרמב"ן במאמר הגאולה (שע"ב) כתב ש"אין איש מאנשי תורתנו שיחלוק עליו [על זה]".
[4] וראה במאמרנו 'היטיבה ברצונך את ציון' (קדושת ציון גליון נ"ז, אייר-סיון תשפ"א), שם הובאו דברי חז"ל, כי אותה ם סתומה עברה לנחמיה ב – "ואצאה בשער הגיא לילה… ואל שער האשפת ואהי שבר בחומת ירושלם אשר המ פרוצים" – "כי חומות ירושלם הם פרוצים בזמן הגלות ולעת הישועה יסתמו הפרוצים ואז תפתח המשרה של מלך המשיח". ובארנו, שהתיקון הוא להודות לה' על חומות ירושלים, ובכך תפתח הסתימה. והבאנו שם, ש'אשר המ פרוצים' גימטריא 'כז באיר התשכז'. והנה יצא ספר חדש בשם 'קץ הפלאות', ובו מבאר ע"פ רבותינו, שהמנין של 2300 שבספר דניאל הוא, ש – 2300 שנים אחרי ההתרחשויות בגאולת בית שני, חוזר העניין בגאולה שלישית. ויש שם פלא, שאותו המעשה של נחמיה בחומת ירושלים היה בשנת ג' תכ"ז, בדיוק 2300 שנים לפני תשכ"ז, ומשמיה דהגר"א מתאמרא, שפסוקי התורה מבראשית מכוונים כל שנה כנגד פסוק אחד בתוה"ק, והנה הפסוק של שנת ה'תשכ"ז יוצא: ה' א-להיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך… ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-להיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך". ובאמת, גם על השנה שלנו – תשפ"ג – יש דבר נאה, לפי שהיא עולה על הפסוק "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים", ללמדך שבשנה זו, התפקיד המוטל עלינו הוא להלחם בשופטים הרעים, כמ"ש חז"ל – "שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'" (רש"י ריש משפטים). תשפ"ג בגימטריה – 'השיבה שופטינו'.
[5] והרמ"ק (או"י שח) כתב, דמה שכתב בזוה"ק ברע"מ משפטים, שמב"י הוא מסטרא דשמאלא – הוא גלגול ירבעם בן נבט.