המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרקים י"ז – י"ח
חלק שוסינו וגורל בוזזינו
אנו ממשיכים בסדרת המשאות שנשא ישעיהו, בהם ניבא את העתיד לבוא ללאומים שונים. במאמר הקודם סיקרנו את המשא שנשא על ממלכות ארם ב'משא דמשק', בו נכללה גם נבואה על חורבן ממלכת אפרים, וכפי שהתבאר נכללה בו גם הבטחה על תקומת ישראל.
אחר כך מתנבא ישעיהו קצרות על 'עמים רבים' – 'הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן, לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן' (יז יב-יג). וגורלם יהיה – 'וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה, לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ' (יג-יד). ומסיים – 'זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ'.
מפרשי המקרא פרשו, כי הנבואה נסובה על צבאות סנחריב שיפלו סביבות ירושלים. רש"י כתב עוד, כי מה שנאמר 'זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ' כולל גם את גוג ומגוג, שהם 'בוזזינו'.
אולם מדברי חז"ל משמע, שהיא נבואה כללית על אומות העולם המריעים לישראל בכל דור. וכך אמרו – "'צפו מים על ראשי' וגו' (איכה ג נד), אלו האומות שכתוב בהם 'הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים'" (איכה רבה ג צ). וכן אמרו – 'ארבע מלכיות משולים כמים, שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון' וגו'" (מדרש שוחר טוב פרק יז).
מדבריהם אנו למדים, שמדובר כאן על נבואה כללית על אומות העולם שירעו לישראל, שסופם יהיה – 'וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה, לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ'. והוא מה שסיים והבטיח, כי 'זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ'.
יתכן, כי לאחר הנבואות על שברן המוחלט לאומות שונות שהרעו לישראל – בבל, מואב וארם – בטרם תבוא הנבואה על אודות העמים שיווכחו בישועת ישראל באחרית הימים, כפי שיבואר תכף, נושא ישעיהו את הנבואה על אודות חלקם וגורלם של העמים והלאומים בתווך, שיהמו כהמון ימים על ישראל בכל דור עד קץ הגאולה באחרית הימים.
פרשת ארץ צלצל כנפים – סקירה כללית
עתה נושא ישעיהו נבואה סתומה, שמרביתה משָׁלים עמומים. מרבית המפרשים פרשו, כי היא נסובה על כללות הגאולה האחרונה. כדרכנו, בטרם נפתור את הנבואות, נסקור תחילה את הפרשה לפי פשוטה.
הנביא קורא לאומה רחוקה היושבת בארץ מוצללת – 'הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ' (יח א). אומה רחוקה זו מתעוררת משום מה לשלוח שליחים בדחיפות בדרכי המים – 'הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים' (ב). היעד אליו הם נשלחים הוא – 'אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה, גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ'.
בהגיעם לשם הם מקבלים את דברי הנביא הנאמרים אל כל יושבי האדמה – 'כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ' (ג) – את דברי ה' אשר בפי הנביא. והוא, כי ה' מתיעד לפעול במפתיע מתוך שקט ומנוחה – 'כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי, כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר, כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר' (ד).
כי לקראת גמר פריחת הטוב – 'כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם פֶּרַח, וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה' (ה), יתעורר אז ה' לבער את הרע – 'וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז, יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף' (ה-ו).
ומסיים, כי לאחר ביעור הרֶשע מן העולם, יוּבל אל ה' אותו סוג עם אליו נשלחו מלאכים מארץ צלצל כנפים – 'בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָ-אוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ ונוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת הַר צִיּוֹן'.
מקראות אלו זועקים – דרשונו. ואכן המפרשים הרבו בהם דברים, ופרשו את המקראות אחרת ממה שנראה בהם בתפיסה ראשונה, כפי מה שהוצג כעת. ומכלל דבריהם אנו למדים סדר גאולה מסוים, התואם את המציאות ואת מה שכבר התברר במאמרים קודמים. והוא, כי תחילה יתקבצו מן הגליות לארץ ישראל, תהיה להם מלכות, כאשר במקביל תשלוט בעולם מלכות אדום, וכל זאת עוד בטרם יבנה המקדש ויבוא המשיח. אחר כך יתבטל הרע מן העולם, ואז יתקבצו שנית כל נדחי ישראל.
בנין המקדש לאחר קיבוץ הגליות הראשון והתבססותו בארץ
נבאר את פתרון הנבואות לאור דברי המפרשים, ועל-פי דברי חז"ל.
הנביא מתאר, כי תחילה יתקבצו בני ישראל מן הגליות. הפלא הגדול שבזה יגרום לאומות היושבות ב'אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ' להזדרז ולשלוח שליחים – 'הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים'[1], על מנת לוודא אם נכונה השמועה על אודות ישראל שחזר לארצו אחרי כל מה שעבר ברבות השנים – 'גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה, גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ'.
בהגיעם למחוז חפצם, מוסר להם הנביא דברים המיועדים בעצם לכל בני העולם – 'כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ' – לאמר, כי נפלאות קיבוץ הגליות שגרמו ליושבי ארץ צלצל כנפים לשלוח שליחים על כך, הן רק ההתחלה, אבל בהמשך תגדלנה הישועות הנוראות והנפלאות שתיעשנה עם ישראל, עד כי כל יושבי תבל יראו זאת בגלוי כנשוא נס הרים, והקול ישמע לכל כקול תקיעת השופר, כאשר הולך הנביא ומפרט בשם ה'[2].
וכאן מציג הנביא תחילה את הרצון שיעלה לפני ה', אשר בגינו יתעורר לפעול להשלמת הגאולה, והוא הרצון לשכון במקדש, השקט והשלוה – 'כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי, כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר, כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר'. וכתב החיד"א – "לפי פשוטו 'ואביטה במכוני' הוא בית המקדש שהוא חרב וצריך לבנותו בנין עדי עד" (חומת אנך). כי רק אז יהיה שקט ושלוה, כדברי רד"ק – "אמר הנביא, אז בבא הגואל אנוח ואשקוט מהמייתי עליהם, כמו שאמר (ישעיהו סב א) 'למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה', ואז כשיצא כנוגה צדקה אשקוט 'ואביטה במכוני' והוא בית המקדש – אביט בו לטובה".
נמצאנו למדים, כי אף לאחר קיבוץ הגליות הראשוני, למרות הפלא שבו שגרם לשליחת צירים ממרחקים, עדיין אין שקט ושלוה בארץ, ואין בית המקדש נבנה מיד, אלא לאחר זמן-מה.
לאחר שיאבה ה' את השקט ויביט במכונו כדי להטיבו, מפרט הנביא את הדרך לזה, שהיא ביעור הרע בשל היותו גורם מפריע להתגשמות הטוב המוחלט ההוא. ועל כן, לקראת התגשמות הטוב – 'כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם פֶּרַח, וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה', או אז – 'וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז', הם אלה שנספחו להצלחה ומפריעים לשלמות טובתה, כדי שיוכל הטוב לפרוח בשלמות כיאות[3].
לאחר שיכרתו הזלזלים, יסורו הנטישות ויבנה הר ציון. אז יושלם קיבוץ הגליות, כאשר כל עמי הארץ יובילו את שארית ישראל אשר בקרבם אל ה' השוכן בציון, כמה שנאמר – 'בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָ-אוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ ונוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ – אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת הַר צִיּוֹן'.
אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל
את מהות הזלזלים והנטישות פרשו רש"י ורד"ק ועוד מפרשים כצבאות גוג ומגוג. מדבריהם אנו למדים, כי עוד בטרם בוא גוג על אדמת ישראל, יתקבצו ישראל לארצם בראשונה, ועדיין יהיו מישראל שישארו נפוצים בגולה, עד אשר יקבצו נדחיהם לאחר תבוסת גוג ומגוג[4].
מאידך, חז"ל דרשו אחרת את ענין הזלזלים – "אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר 'וכרת הזלזלים במזמרות', וכתיב בתריה 'בעת ההיא יובל שי לה' צב-אות עם ממשך ומורט'" (סנהדרין צח.).
במהות ה'מלכות הזלה' רבו הפרושים, אלו ואלו דברי א-להים חיים. רש"י פירש – "שלא תהא להם שום שולטנות לישראל אפילו שולטנות קלה ודלה". ולפי סדר הפסוקים מוכח, אפוא, כי עם הקיבוץ הראשון יהיה לישראל שום שולטנות. ובביאור פנימיות דברי רש"י כתב הגרי"א חבר (אפיקי ים שם), שהכוונה לכליון ובירור הערב רב, וזו לשונו – "שאין בן דוד בא עד שיכלו ויתבררו ערב רב מעלמא … 'עד שתכלה מלכות הזלה מישראל' – עיין פרש"י והוא דחוק, אבל רמז בזה גם כן מה שכתבנו למעלה, שמדבר שקודם משיח בן דוד יכלו ערב רב מעלמא ויתמחון".
בבן יהוידע פירש את מאמר רבי חמא על ההנהגה הזולה שתכלה – "נראה לי בס"ד הכונה על מנהיגי הדור, שגם המנהיג נקרא מלך, ובגמרא נקראת ההנהגה בשם מלכות, כמו מָלך רבה מלך רב יוסף וכיוצא בזה, ויש מנהיגים זלים וריקים ומולכים באלימות או לסיבה אחרת".
אבל מהרש"א (חידושי אגדות שם) פרש, כי המאמר נסוב על מלכות אדום שתכלה, שכן היא מלכות מזולזלת שהכתוב (עובדיה א ב) קורא לה 'קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד'[5]. ועל דרך זו פרש רמח"ל (אוצרות רמח"ל משלי ב כ) את המקרא עצמו, שהכוונה למלכיות אדום וישמעאל שיש להם עדיין שליטה עד אז בארץ הקודש, וזו לשונו – "אף על פי שעשו וישמעאל שלטו על ארץ הקדושה, עם כל זה, 'וכרת הזלזלים במזמרות'".
מכלל דבריהם אנו למדים, כי ביאת בן דוד היא לאחר שיכרתו הזלזלים, בין אם הכוונה למלכות זלה של ישראל, או למלכות הרשעה של אדום. ונמצאנו למדים, כי ביאתו מאוחרת לקיבוץ הגליות הראשון, שקודם לכריתת הזלזלים, כאמור[6].
[1] רד"ק סבור, כי שליחת הצירים והמלאכים כוללת גם קיבוצי גלויות נוספים מארצות רחוקות – "ואלה המלאכים ישלחם עם מנחה, וגם בני ישראל אשר בארצו ישלחם למנחה, כמו שכתוב בנבואת צפניה (ג י) 'מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי'".
[2] על פי תרגום יונתן – "כל דיתבין בתבל ודשרן בארעא כמזקף אתא על טוריא תחזון אתא [-אותות], וכמתקע שופרא תשמעון פורקן [-פדוּת]". לכאורה זו גם הכוונה בדברי רש"י ורד"ק שפרשו, כי הכוונה לקיבוץ גלויות, שפרסומו יהיה כל כך גלוי, שלא יצטרכו לשלוח שליחים על כך כדי להיווכח בו, והרי הכוונה לקיבוץ גליות במימד אחר, בנוסף לקיבוץ הראשוני הפלאי בפני עצמו אשר גרם ליושבי ארץ צלצל כנפים לשלוח צירים ממרחק כדי לוודא זאת.
[3] על פי אברבנאל, וכן משמע בתרגום יונתן [וזו לשונו – "ארי עד לא ימטי זמן חצדא אילנא לאפרחא, ובסרא מניה סמדר, ויקטול שלטוני עממיא בחרבא, וית תקיפיהון יעדי ויעבר"]. אמנם רש"י ורד"ק פרשו, כי 'לפני קציר כתם פרח ובוסר גומל יהיה נצה' הם פירות הזלזלים והנטישות, והכוונה היא כי לקראת גמר ההצלחה של הרע, יכָּרתו ויסורו מכל וכל הזלזלים והנטישות.
[4] וכך מפורש גם בנבואת יחזקאל (פרק יח) אודות פשיטת ונפילת גוג ומגוג – 'בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו, מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם'.
[5] וכך פירשו גם בכתבי הגאונים (גנזי שכטר, עמ' 400) – "מלכות הזלזלא, מלכות רומי שמזלזלין ביעי" [במרגליות הים הגיה – 'בישראל'].
[6] וראה עוד מה שכתב כאן החיד"א – "הוי ארץ צלצל כנפים. זה יאמר על האומות הרחוקות הבאות עם גוג ומגוג להלחם בישראל שנאספו לארץ ישראל וירושלם על ידי משיח בן יוסף, וקודם שיבא משיח בן דוד יהיה מלחמת גוג ומגוג שיבא עם האומות אשר מעבר לנהרי כוש. וישלח גוג שלוחים לשמוע אם אמת הדבר שנאספו ישראל מארבע פינות העולם, ויתקנאו בהם" (חומת אנך).