"באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש וב"ה אומרים בט"ו בו" (משנה ר"ה א', א'). זה היום בו עוברים הפירות מחיוב מעשר שני למעשר עני ולהיפך. ונהגו ישראל לאכול בו מפירות האילן (מג"א, הובא במשנ"ב קל"א, ו'). שורש המנהג הוא זכירת אר"י ע"י זכירת דיני הפרשת תרו"מ, מה שאין בפירות חו"ל.
בעקבות מנהג זה, נראה לעמוד בעז"ה על עניין האכילה והשימוש בעולם הזה בכלל.
במקומות רבים בתורה נזכרת מעלת אר"י במעלת האכילה שבה, כמו שאנו אומרים בברכת מעין שלוש: "שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה…", ע"פ לשון הפסוק: "והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה.." (נחמיה ט', ל"ו). אר"י נזכרת תמיד כ"ארץ זבת חלב ודבש", ומשתבחת בפירותיה – "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם…"(דברים ח', ח'). ידועה השאלה מדוע התורה מבטיחה שכר גשמי וארצי ולא שכר רוחני נצחי, חיי עולם הבא, ולא בכך באנו לעסוק עתה.
יש להקדים ולומר שסוגיה זו צריכה זהירות, שכן רבו הטועים בה, אלו מימינים ואלו משמאילים, וצריכים אנו לדייק בה היטב ע"מ לעמוד כראוי על רצון ה'. ולא באנו אלא לפתוח פתח למחשבה ועיון בעניין.
יש הרואים מעלה בפני עצמה בפרישות מהעולם, כאומרים שהעולם הזה הוא רע מצד עצמו, ורצון ה' הוא שנתנתק ממנו ככל האפשר, מעין הנהגת רשב"י, שהרבה עשו כמוהו ולא עלתה בידם (ברכות ל"ה:). מנגד יש האוחזים שעלינו להשתלב בהתנהגות הטבעית ללא סייג.
בחז"ל ניתן למצוא סמך לדרך הראשונה כמו שאמרו: "יאה עניותא ליהודאי…"[1], או כמו שאמר ר' יהושע בן חנניא לבת הקיסר, "אי הוו סני – טפי הוו גמירי" [אילו היו מכוערים – היו מחכימים יותר] (תענית ז:) ועוד.
מאידך, רבים המקומות בהם אנו רואים את ההיפך! התורה משבחת את האימהות הקדושות ביופיין, ואמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על חכם, עשיר ובעל קומה (שבת צ"ב.), ואמרו – "הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם" (אבות ו', ח'). ובדברים הטובים שנחסרו מאיתנו מחורבן ביהמ"ק והילך המנויים בסוף מסכת סוטה, מנו את טעם הפירות, שומן הפירות, זיו החכמה, העושר מן החכמים ועוד עניינים גשמיים אלו ואחרים. כן שיבחו חז"ל את יופי החכמים,(ב"מ פ"ד.) ומספרת הגמרא על האמוראים אשר אכלו מפירות ארץ ישראל, פירות גינוסר, בצורה מופלגת (ברכות מ"ד.). מכל זה נראה שאכן ישנה שלימות אמיתית במעלות החומריות.
ובעניין האכילה נראה שיש עניין אף יותר מעניינים אחרים, כמו שנראה מפסוקים רבים, ונראה להתבונן בדבר, וממנו נבין לשאר השלימויות החומריות.
אדם הראשון נתנסה בנסיון של אכילה, יציאת מצרים נקבעה לדורות באכילת הפסח על מצות ומרורים, במדבר אכלו את המן "עד בואם אל קצה ארץ כנען". התורה מצווה על אכילת מעשר שני – "ואכלת לפני ה'…למען תלמד ליראה" (דברים י"ד, כ"ג), וכן על דרך זו היא כל אכילת הקדשים.
ובכן נבוא לברר בעז"ה מה מקומו הנכון של החומר. האם כל מהותו הוא להוות לנו למוקש, ע"מ לנסותנו בו? האם כל תכליתו היא לשרת את צד הרע וסופו ליבטל?
ההבחנה בנושא זה חשובה מאוד, ומשפיעה על מבטינו על כל עבודתנו בעוה"ז.
הרמח"ל בראש ספר מס"י מבאר את מפת עבודתנו בעולם, את "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה". אחר שביאר שתכלית עולם הזה הוא התענוג הנצחי בעולם הבא, הוסיף וביאר שכל ענייני העולם הם ניסיונות לאדם. ואז הוא מוסיף עומק נוסף: "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו" (פרק א'). כלומר, שאין עבודתנו עבודה מקרית, כמין משחק שנצטווינו לעמוד בו ע"מ לקבל שכר המנותק ממהות העבודה, אלא עבודתנו מתקנת את העולם ומכינה אותו למצבו הנצחי שלאחר תחית המתים וחידוש העולם.
הרינו למדים, שאין מציאות החומר רעה בעצם, אלא שקולה היא בין טוב לרע, וע"י בחירתנו אנו מתקנים אותה ומביאים אותה למקומה הנכון או חלילה מרחיקים אותה ממנו ומדביקים אותה ברע. ע"כ: "…והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו". אך כאשר ההנאה מסייעת לעבודת ה' – אין לפרוש ממנה. "…כל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא" (פרק י"ג) [וזה נאמר אפילו באדם שבדרגת הפרישות!]. ומשם ולמעלה, כאשר האדם דבק בה' לחלוטין – "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש…", "כללו של דבר, ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים". וראה שם באורך במידת הקדושה.
בספר דרך ה' נותן לנו הרמח"ל את ההקדמות הנחוצות ע"מ להבין כיצד פועלים הדברים. במקום אחד הוא מסביר את מטרת מציאות הנשמה שבנו והקשר שלה לגוף – "אמנם מלבד כל זה נמצא עוד באדם מציאות נפשיי נבדל ועליון מאד ואין התכלית בביאתו באדם אלא לקשרו בשרשים העליונים שיש לוליקשר בם להיות מעשיו מולידים תולדתם בכחות העליונים בכח גדול (חלק ג' פרק א', ב') דהיינו, שמטרת יצירת האדם היא ההדבקות בה' ע"י מעשינו, והמעשים פועלים ומשפיעים בעולמות ההשפעה. תיקון זה נעשה בשני חלקים: "…ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים… ואולם מעומק עצת חכמתו ית' היה לסדר הדברים באופן, שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח כמו שכתבנו, יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני, השיג את השלימות והתעלות אל הזוך ואל המעלה… אך ההנהגה הזאת מתחלק לשני חלקים, הא' – הוא במה שיעשה מפני שצוה בו, והב' – במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך, פירוש – הא' הוא כלל מעשה המצות, והב' כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצורכו… אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית', דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו האל ית'. ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטית החומר ותשוקתו למותרות. ויהיה הכונה בו, להיות הגוף מוכן ומזומן לשתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודה בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלימות כמ"ש, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצות כלן, כי גם זה מצוה עלינו, לשמור את גופנו בהכנה הגונה לשיוכל לעבוד בו את בוראנו, ונשתמש מהעולם לכונה זו ולתכלית זה כפי המצטרך לנו, ונמצינו אנחנו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו מתעלה בזה בהיותו עוזר לאדם לשיעבוד את בוראו… (חלק א' פרק ד')[2].
נמצאנו למדים, שהקשר בין העולם הזה, בין החומר הזקוק לעילוי, אל תיקונו – עובר דרך גופו של האדם וקשרו אל עולמות ההשפעה והנצחיות.
עפי"ז נבין את עניין האכילה, שהרי היא הדבר היותר נקשר אל הגוף, כמו שאמר במס"י פי"א: "והיינו, כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו בש"ס גם כן: ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, (יומא ל"ט) שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב: כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העוה"ז. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". וזה ע"פ הפסוק "ולא תשקצו את נפשותיכם… אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים…" (ויקרא כ', כ"ה), שאכילת מה שהקב"ה הבדיל לנו לטמא – משקצת את הנפש, שהיא זו אשר מעבירה את מעשיו אל הנצחיות.
ראינו עד כאן, שעניין הקדושה הוא השימוש מהבריאה בגבול שהבדיל ה', וכך אנו מעלים את העולם אל הקב"ה, ומשרים את קדושתו בעוה"ז.
אך אין העניין הזה חל בכל מקום בשווה. וכדברי המשנה – "עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות…" (משנה כלים א' ו' והלאה). ככל שהקדושה גוברת – היא מבוטאת בגבולות נוספים, שהעמידה בהם מעלה את העולם, מה שא"א לעשות במקום שאינו מוגבל ומובדל בדבר ה'.
ע"כ, מכיוון שבארץ ישראל נמצא מקום החיבור בין שמים וארץ, כאמור: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים…" (מ"א ח', י"ג), ומעשה הקרבנות ואכילת הקדשים הם המעלים את החומר לתיקונו ביותר, כך כל ארץ ישראל מסוגלת לדבר זה. ע"י אכילת הפירות החייבים במעשרות, המובדלים בגבול שקבע ה', אנו מתקנים את החומר, מה שא"א לעשות מחוץ לארץ, במקום שלא הגביל ה' את גידולי הקרקע.
הרי שאין דומה החומריות שבאר"י לחומריות שבחו"ל. החומריות שבאר"י – מוכנת ומיועדת לקדושה, לחבר שמים וארץ ולהשרות שכינה בעוה"ז, אך זה אינו בחומר אשר בחו"ל. ע"כ במצב שעמ"י בתיקונו באר"י – שבח גדול הוא לנו במעלות החומריות, שהן עצמן נעשות עניין של קדושה. [ואף שלא זה העניין במאמר זה, יש מכאן פתח לשאלה שהזכרנו לעיל על הבטחות התורה לשפע גשמי].
אך כל זה נכון רק כשמחברים אותו לה'. אולם כאשר שוכחים את ה', הכל הופך לחסרון. "ואכלת ושבעת וברכת את ה'.. השמר לך פן תשכח את ה'.. פן תאכל ושבעת.. ורם לבבך ושכחת את ה'…". "והיה אם שכח תשכח את ה'… העדתי בכם היום כי אבד תאבדון…" (דברים ח'), ואז אין החומר עולה לתיקונו ואין הוא משרה שכינה בעולם, ע"כ הוא הולך וחסר, ביהמ"ק חרב וכל השלמויות החומריות מאבדות את משמעותן והופכות לחיסרון. וזה מה שאמרו בגמ' הנ"ל: "יאה עניותא ליהודאי", דהיינו במצב בו אין עמ"י שרויים באר"י ואין החומר יכול לסייע להשראת השכינה – הוא הופך הפכי לקדושה ומרחיק את האדם מה'[3].
וזה מה שאמרו: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים… אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל…" (ברכות ל"ה), שכאשר אדם נהנה מהעולם ושוכח את ה' – הרי הוא כאוכל קדשים שלא כדינם, שדבר שיכול היה לעלות את העולם – לא רק שלא עלה אלא אף מונע מהשפע לבוא לעולם ומגביר את כח הרע על כנסת ישראל, ככתוב בספר עזרא: "והם במלכותם ובטובך הרב אשר נתת להם ובארץ הרחבה והשמנה אשר נתת לפניהם לא עבדוך.. הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבתינו לאכל את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתינו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו" (נחמיה ט', ל"ה – ל"ז), שכשאין ישראל משתמשים מן העולם לצורך עבודת ה' – כנסת ישראל מפסידה, והשפע עובר למלכים המושלים עליהם.
והוא מה שאמר הכתוב: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע". (תהלים נ', ב'). בביהמ"ק עולים לתיקונם כלל הנבראים, ע"כ חז"ל מציינים את שלימות ביהמ"ק בקול, במראה, בריח ובאכילה.
היהודי העובד את בוראו ע"מ לתקן את הבריאה כרצון ה' – אינו מואס בעולם ומניח אותו, אלא נהנה ממנו לצורך עבודת ה', ומודה ומשבח ומברך "ברכי נפשי את ה'" על כל אשר בבריאה, ומתפלל ש"יהי כבוד ה' לעולם – ישמח ה' במעשיו", "…אנכי אשמח בה'" וש"יתמו חטאים מן הארץ" (תהלים ק"ד –עיין שם כל הפרק) ע"מ שתהיה הברכה שלימה. וכלשון הכוזרי המתאר את הנהגת החסיד – "אמר החבר: מנהג העובד אצלנו, איננו נגזר [פורש] מן העולם, שלא יהיה [העולם] למשא עלינו ויהיה [החסיד] למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא. וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כ"ג, כ"ו) "והארכת ימים" (דברים כ"ב, ז'), אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא" (מאמר ג' בתחילתו). וע"י השתדלותנו בדבר זה, ע"י שאנו מכירים ונותנים ליבנו לרצון ה', נזכה אכן לראות את שלימות הדבר במהרה כמו שמנבא הנביא יואל לישראל שלימות זו: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם. וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוקיכם ואין עוד ולא יבשו עמי לעולם" (ב', כ"ז)[4]. יהי רצון שנאכל לשובע ונהלל את ה', שה' אלוקינו שוכן בקרבנו, ואין עוד מלבדו.
[1] אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר: מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני – מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא (חגיגה ט:).
[2] מכיון שאין המקום לצטט את כל דבריו, הרוצה לקבל תמונה שלימה יעיין בפרק זה באורך.
[3] וראה מה שכתב רבן של ישראל מרן ה"חתם סופר", שהעבודה באר"י הרי היא מצווה גמורה, אך בחו"ל היא "מוסיף חורבן"
"… נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב, מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר"י לרשב"י. וע"ז אנו סומכים על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בחו"ל וכנ"ל…" (חידושי חתם סופר סוכה ל"ו.).
[4] מכל זה יש להאיר ולעורר, לגבי אנשים הנוסעים חוצה לארץ הקודש ע"מ ליהנות מפלאי הבריאה ולמלא את נפשם. ע"פ האמור מובן, שדבר זה פסול הוא [מלבד האיסור ההלכתי שבדבר]. חו"ל נקראת בפי הנביאים "אדמה טמאה" (עמוס ז', י"ז), "ארץ טמאה" (יהושע כ"ב, י"ט), שהחומר שבה אינו עולה לקדושה כבאר"י, ממילא הרי הוא שימוש מן העולם שלא כרצון ה', ואיך יחשוב אדם להלל את ה' על נפלאות הבריאה שאינו רשאי ליהנות מהם? אין זה מברך אלא מנאץ! היתכן שתהיה מכך תועלת ללימוד התורה ולעבודת ה'? [הערת המערכת – כבר הוקדשו במסגרת עלוני "קדושת ציון" שני מאמרים לעורר על תופעה עגומה זו, אשר לדאבוננו פשתה גם בקרב קהל יראי ה'].