פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי נער קטון והיה מצפצף כנגדי: רבי! מפני מה באנו לעולם זה?
נומיתי לו: בני! האדם לא נברא אלא להתענג על ה' והעולם הזה כפרוזדור בפני עולם הבא.
נם לי: אך למה ישים מגמתו בפרוזדור זה? ולמה יכוון האדם מטרתו בזה העולם כדי שיגיע לטרקלין שבעוה"ב?
נומיתי לו: יעשה המצוות וחי בהם.
השיבני: בסור מרע או בעשה טוב?
נומיתי לו: מזה ומזה אל תנח ידך, אך אין ספק כי עיקר המטרה המכוונת של עבודתנו בעוה"ז היא ב"עשה טוב", שהרי עיקרו של "סור מרע" הוא מניעת קלקול, ובוודאי ישנה מטרה חיובית להגיע אליה, ועל כרחינו אלו הן מצוות עשה.
חזר ושאל: במצוות שבדעות כאמונה, אהבה ויראה או במצוות שבמעשים.
נומיתי לו: דומה אני דהא בלא הא לא סגי, כי מעשי המצוות לתיקון האדם באו ולא תתכן שלמות מצוות שבדעות ללא מעשי המצוות.
שוב חזר ושאלני: בבין אדם לחברו או בין אדם לקונו.
נומיתי לו: וודאי מצוות של בין אדם לחברו הכשר הן להעמדת תיקון האדם בשלמותו בהדמותו לבוראו, וגם הן אמצעי לקרבה אליו, אך לא ייתכן שתהיינה הן עיקר שלמותו להעמדתו בטרקלין, שהרי עיקר עניינו להתענג על ה' כאשר ידענו. ועוד, כי מצוות שבין אדם לחברו יד המקרה תביאם אם תבוא לפניו מצווה זו, ואין הן מוכרחות להתקיים בעבודת האדם לבוראו.
השיבני: א"כ עיקר ותכלית עולמנו זה, הם מעשי המצוות שבין אדם למקום. והיאך נאמר כן, והלא רוב המצוות עיקר גדרן מבואר בתורה כאמצעי לדבר אחר. הנה מצוות תלמוד תורה עניינה "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", הרי שעניין הלימוד הוא להביא לידי מעשה, ואף כי יש לו חשיבות בפני עצמו, הרי חשיבותו היא משום שמכין עצמו בלימודו לעשות המעשה העולה ממנו ולקיים גזרת המלך. ואף בלימוד שהוא בבחינת דרוש וקבל שכר, הרי שכשלומד דבר זה מכין עצמו למצב שאם יבוא לידו אף בצד הרחוק, הרי הוא מוכן לקיים דבר המלך.
נומיתי לו: א"כ שאר המצוות הן הן מטרתנו, שהרי אפילו גדר מצוות לימוד התורה הינו ע"מ לקיימן.
השיבני: הן אמת, כי כשם שבכל מצוות לא תעשה מלבד הפגם שבעצם מהותה יש בה פגם נוסף, דעבר אמימרא דרחמנא, כך בכל מצוות עשה, מלבד עצם מהות התיקון הפרטי שבה, ישנה בה גם המעלה של מקיים מימרא דרחמנא [ודבר זה ישנו אף במצוות שבין אדם לחברו ובתלמוד תורה שהזכרנו לעיל]. ברם עיקר מהותה של המצווה הינו עצם צורתה, ובזה הרי מצוות רבות נאמרו עבור תכלית אחרת, כאשר מצאנו בפסח, מצה ומרור וסוכות ורבים כמותן, שעניינן לזכרון יציאת מצרים וענייניה, תפילין ומזוזה עניינן להיות הדברים הכתובים בהם לזכרון תמיד לפנינו כמפורש בתורה, ולזכור כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ובזכרון זה נהיה עבדים לה' ונקיים מצוותיו. הרי שמטרתן הינה קיום מצוות אחרות, דהיינו אותן מצוות שעל ידיהן אנו מוגדרים כעבדיו, והן עצמן משמשות כאמצעי לתכלית אחרת ונועדו להזכיר לנו את העבדות.
נומיתי לו: הרבה מצוות ישנן, שלא הוזכר בהן שהן למען זכירת יציאת מצרים, כגון ציצית וד' מינים.
השיבני: מצוות ציצית למען נראהו ונזכור כל המצוות. ויש שעניינן ההודאה לה' על התבואה בזמן אסיפתה או על הארץ בעת אכילת פריה, אשר בכל אלה לא מצאתי לי מנוח, כי מה לנו להודות על המזון שאין מטרתו אלא החיים שאחריו, והחיים שאחריו מטרתם לימוד התורה שמטרתו לקיים המצוות שמטרתן לזכור יציאת מצרים שמטרתה להיותנו עבדי ה' ואז נעשה מצוותיו ונודה לו על חסדיו שנתן לנו הארץ והמזון וחוזר חלילה. ואיך יתכן כן, אם אין מטרה סופית שאיננה לשם דבר אחר.
על כרחינו עלינו לבקש לנו מגמה שהיא עבודה שאין אחריה עבודה, כלומר שאין מטרתה לשם דבר אחר הבא מחמתה.
כיון שבאנו לידי כך היינו יושבין ומהרהרין כל אותו הלילה.
למחר פגע בי ואמר: כיון שמצאנו הרבה עניינה של העבדות לה', שהיא עיקר מטרת יציאת מצרים, צריכים אנו א"כ לבקש דבר מעניינו.
נומיתי לו: אמרו חז"ל איזו היא עבודה שהיא בלב – הוי אומר זו תפלה. ולא מצאנו כן בשאר מצוות שתהיינה מוגדרות כ"עבודה", והיינו משום שעבודה עניינה עמידה בצורה של עבד לפני ריבונו, ובתפילה כאשר האדם עומד כחסר כל לפני אדון כל הרי זה מעשה עבדות. א"כ אפשר שהתפילה היא מטרתנו בעולם, שהרי אין לך קרבת ה' יותר מן התפילה כשהאדם עומד לפני אדונו כעבדא קמיה מריה.
השיבני: והלא עיקר צורתה של תפילה אינו אלא אמצעי להשגת בקשותיה, ואף כי יש בה תועלת נלוית גדולה מאוד, שמתקרב האדם לבוראו על ידה, אך איך נאמר שהתפילה היא עיקר המטרה בעולם, כשעיקר צורתה ועצם הגדרתה של תפילה היא השגת המטרה שצועק בעבורה, ואילו ימצא מי שאינו חסר דבר לא תתכן אצלו תפילה באמת. והרי כל חפצנו למצוא דבר שהוא מטרה סופית ללא שיש מטרה אחרת שהוא משמש לה כאמצעי.
נומיתי לו: מצאנו עוד בדברי רבותינו[1] – "ולעבדו, זה תלמוד", שגם בזה יש מעין עבדות, כאשר האדם עוסק בהוראת מלכו ואדוניו היאך יש לו לעשות ומה אינו רשאי, כדרך העבד הכפוף לרצון רבו. אך בזה כבר דחיתנו ביום אתמול מן הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", וא"כ לימוד התורה הינו אמצעי למטרה נוספת, ושוב לא מצאנו כל חפצנו אשר אנו מבקשים לנו עבודה שאין אחריה עבודה.
שוב היה מצפצף כנגדי ואומר: ולמה לא תאמר על העבודה ממש, שהיא עבודת הקרבנות כעשיית העולות והשלמים, הדלקת המנורה ולחם הפנים והקטורת והנסכים. והיא הקרויה "עבודה" סתם, והיא העבודה שאין אחריה עבודה, שהרי אין שום מטרה נלוית לה אלא "לעשות נחת רוח" אשה ריח ניחוח לה'.
נומיתי לו: והלא אין לנו עבודה בזמן הזה?!
השיבני: ועל דא קא בכינא, כי חסרנו כל טובה ואבדנו העיקר הגדול שבעבדותנו ובעבודתנו. ולא עוד, אלא שעצם מציאותו של בית המקדש הוא הרגשת הקירבה והשייכות הגדולה לבוראנו, וזו מטרת הבריאה כולה ומטרת יציאת מצרים להביאנו אל הארץ ולבנות לנו את בית הבחירה לעבוד בו את אבינו מלכנו בוראנו גואלנו.
נומיתי לו: והלא אין העבודה אלא לכהנים, וכל ישראל היאך הם דבקים בו?
השיבני: הלא כל ישראל שותפים בשקלים ובבניית המקדש, וכל ישראל נותנים שכר הכהנים והלויים במתנותיהם, כי שכר הוא להם חלף עבודתם באהל מועד. ובמצוות התלויות בארץ הללו נעשים שותפים בעבודת המקדש.
נומיתי לו: דומה אני כי יש לנו ללמוד עיקר מטרתנו בעולמנו מן המועדים, שהם זמני השמחה שנתנו לישראל, ומן הראוי שבזמנים אלו נעמוד על עיקר עיקרי העבודה. והנה אמרו "לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בהן בדברי תורה", כמו"כ רואים אנו בסדר התפילה שתקנו לנו קדמונינו, כי בימים אלו האריכו בסדרי התפילות והשבח, באמירת ההלל והיוצרות. הרי לנו שאלו הדברים הם הם העיקר בעבודתנו ובמגמתנו בזה העולם.
השיבני: וממקום שבאת! והלא זו אף תינוקות של בית רבן יודעין אותה, שאין עיקרם של ימים טובים אלא קרבנות שבהם.
ולא מיבעיא בפרשת המועדות האמורה בחומש הפקודים (במדבר כ"ח) שכל עיקרה אינה אלא על מנין הקרבנות ופרטי דיניהם, אלא אף פרשיות השבתון שבמועדות האמורות בתורת כהנים (ויקרא ט"ז) לא נשנו אלא עם ענייני הקרבנות – החל משביתת יום צום האמורה בפרשת הקרבנות אשר יבוא בהם אל הקודש, ואחריהם כל המועדות בזא"ז כרוכים בענייני קרבנותיהם, פסח, מוספים, עומר, שתי הלחם והבא עמהם וכו', ואף כי אין זה פרשת קרבנות ואף לא נתפרשו שם כתיקונם, אך לא נשנו אלא משום עניינו של יום, שהוא עניין השמחה והחג של ישראל עם הקב"ה, וזה לא יהיה אלא בקרבנותיהם.
וכל כך משויכים הדברים זל"ז, עד שהם כלולים בפסוק אחד, והרי הוא אומר: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו" (כ"ג, ח'), "כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה לה'" (שם כ"ה).
נמתי לו: ועדיין אין בכך די להוציא יסוד זה, המבטלנו בזמן הזה מכל עיקר העבודה בהעמידך שמטרתנו הסופית הינה בית המקדש ועבודתו.
השיבני: והלא מקרא מפורש הוא – "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", ואמרו חז"ל "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים" (וא"ד איפכא, זבחים קי"ט.). הרי שהמקדש והמשכן קרויים מנוחה ונחלה, והיינו שהגיעו למקום המטרה ששאיפתם אליה ואין אחריה מטרה נוספת, שזהו עניינה של מנוחה ונחלה.
ובתכלית זו אנו מסיימים הודאתנו בהבאת פרי ביכורינו לפניו ית"ש, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ואמרו בספרי (כי תבוא ש"א): "אל המקום הזה, זה בית המקדש…. בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת". הרי לנו שזוהי תכלית ההודאה ותכלית העבודה שזכות הארץ תלויה בה.
נומיתי לו: ולטעמיך יש לך להוסיף עוד, כי גם בכל המצוות שהן עבודה שיש אחריהן עבודה כגון תלמוד תורה וזכרונות יצי"מ, יש בהן בעצם עשייתן גם כן עניין זה של העמדתנו כעבדיו וחיינו לפניו ועִמו ע"פ רצונו, שזהו עניין הקרבנות לחיות עמו ולעבדו ולעשות רצונו, כדבר ה' ביד שמואל "הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב).
הוסיף ואמר: ע"פ האמור ניתן להבין את התייחסותנו לבני שבט הכהונה עד היום הזה, אף אחר חלוף קרוב לאלפיים שנות חורבן שאין הכהנים בעבודתם. כי התייחסותנו לעבודת הכהונה היא כעצם מעצמות חיינו אשר היא ראש לכל מטרתנו ומשאת נפשנו, ואין הדבר הזה משתנה בצוק העיתים שאנו מנועים מחמת האונס מלקיים מצוותו לבנות לו בית ולחיות עמו חיים כתיקונם. למה"ד לחולה השרוי כל ימיו בבית החולים אשר עדיין הגדרתו את עצמו היא ע"פ מקום מגוריו בהיותו בבריאותו, אף שזה לו שנים רבות שלא יצא ממיטת חליו, כן הדבר הזה ממש.
ובזה יש לבאר לשון הפסוק "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כ"ה, ל"ח) דמשמע שאלוקותו היא בארץ ישראל דווקא, והיינו כנ"ל, כי עניין האלוקות הוא העמדתו כאדון לנו וזה לא יתכן אלא בארץ ישראל שהוא מקום העבודה ובו בחר ה' לשכנו שם.
גם יש בזה כדי ליתן טעם אחד למה שאמרו חכמינו ז"ל ש"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק" (כתובות ק"י:), והם אמרו כן אף בזמן שאין בית המקדש קיים, ולהאמור הרי כל הדר בארץ ומשתתף במצוות התלויות בה הרי הוא מעמיד את הארץ לאדון כל לעבודתו, ע"י החזקת כהניו משרתיו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, שזהו הביטוי לעבודתו בזמן הזה, שהעבודה נמנעת בדרך עראי ומקרה אך יושבים אנו ומצפים לעת חלוף אונסינו לעבוד עבודתו ולעשות לו מקדשו במקום אשר בחר, הר בית ה'. מייד נשקתיו על ראשו ואמרתי: נצחתני בני, נצחתני!
[1] ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא ד"ה ולעבדו, זה