בגליון חדש אייר הרחבנו בהעמדת עניין עבודת המקדש כתכלית היותר נעלית בעבודת ה' בכלל, שהיא העבודה שאין אחריה עבודה, כלומר שאינה עומדת כזכרון לדבר אחר או כמטרה להשגת מעלה אחרת.
עם פרסום הגליון הקודם פגע בי ידידי חריף ומפולפל אשר ידיו רב לו בדבר ה' ביד עבדיו הנביאים וטענתו בפיו: כיצד מלאך לבך להעמיד עיקר חשיבות עבודת ה' בעבודת המקדש, והרי רבו כמו רבו דברי הנביאים להעמידה כדבר משני שאינו עיקר.
ואכן הבאתם בדבריכם דבר שמואל לשאול "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמו"א ט"ו, כ"ב), אך לא ראיתי במה יישבתם דברים אלו לאור העולה מדבריכם. והעניין כפול ומכופל בדברי הנביאים – "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א, י"א – י"ב), ואומר: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעֹלות": (הושע ו', ו'), ואומר: "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו', ז' – ט').
ועל כולנה דבר ה' ביד ירמיהו – "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" (ירמיהו ז', כ"ב – כ"ג).
כיון שהיה מכלה דבריו, נעניתי לו: והלא כבר אמרו "יקרה היא מפנינים" – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (סוטה ד:), א"כ הדוגמא לפסגה שבדרגות העבודה היא כה"ג. ואנו רואים כי כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש, מרי יתבני בית מקדשא מרי מתי יתבני בית מקדשא. (ב"ר י"ג, ב'), ולא מסתבר שיעמידו כל תפילותיהם אלא על דבר שהוא עקר העקרים [ולא מצאנו שהיתה עיקר תפילתן של ישראל מתי יזכו לקיום מצוות תרו"מ, ומתי יזכו לקיום מצוות תכלת בציצית וכיו"ב].
– ועל כך אני תמה הא מנא להו?! אחר שדברי המקראות אינם נראים כן.
– אחר שאנו רואים שזו גם הבנת רבותינו, יש לנו לבארה, ואקדים לדברי מעשה שהיה: כל ימי היה הדבר ברור אצלי כי יום הכיפורים הוא הוא יום העבודה שבו אנו במעלה הגדולה ביותר מכל ימות השנה, והנה בהיותי נער כבר שיתסר כבר שיבסר, ביום זה הקדוש ונכבד מכל ימים, עם סיום תפילת שחרית וקריה"ת נעמד לפני הבימה אחד מחשובי המתפללים בישיבה"ק וזעק לפני הקהל: "כסבורים אתם שהקב"ה חפץ בצום שלכם?! האם הוא צריך את הפרצופים המעונים והמסוגפים שלכם?! הרי אין רצונו ית' אלא אהבת ישראל! תנו צדקה לנזקקים, הכנסת אורחים, ויחס יפה וטוב בתוך הבית לספוק צרכי בני המשפחה. זה הוא מה שה' רוצה מכם!" .
כיון שהייתי שומע דבריו שהיו על דעת חכמי הישיבה, גם היה קוראם מתוך ספר נכבד ושב עליהם מדי שנה בשנה, קיבלתי הדברים ככתבם. אמרתי אני לנפשי, ביום הכפורים הבעל"ט תחת להלך אצל בית התפילה אסובבה בעיר בשווקים וברחובות לבקש לי חסדים טובים לעשותם, אסייע לפרנסת קרובי ובני ביתי, אקים לי מוסדות צדקה וחסד לשם ולתפארת. ומה לי לשבת כאבל מתענה וזועק בתפילתי אם אין הוא רצונו יתברך?! האם צדקו מחשבותי?
נענה ואמר: אין זה אלא ילדות! הלא ודאי אין כוונת אותו דרשן בקריאת ההפטרה, אלא שלא לקיים צום שהוא בבחינת טובל ושרץ בידו, אך ודאי זמן תורה לחוד וזמן חסד לחוד וזמן תשובה וצעקה ועינוי לחוד. אלא שאין מקום לעסוק בעינוי תשובה וצעקה כשאינם אלא מן השפה ולחוץ והמעשים אינם מתוקנים.
– אכן, ודאי כדבריך כן הוא, וכדבר הזה ממש הוא בעניין הקרבנות, ואדרבה מתוך שהם פסגת העבודה, א"א לעשותם אלא מתוך שלמות שאר המעשים. שהרי הקרבנות הם כעניין דורון שמביא העבד אצל אדוניו, ואין לו מקום אלא אחר שסיים עשיית מלאכתו באמונה יוסיף עוד ויביא דורונות. אך בהבאת דורון כשאינו מבצע חיוביו הרי לכלימה תחשב לו.
– אך מה תבאר בלשונות הפסוקים הנזכרים בהם משמע שאין הקרבנות הללו עיקר העבודה.
– אכן, מצד המתחייב מן האדם אין הקרבנות עיקר חיובו, ורוב הקרבנות אינם קרבנות של חובה, שאין טעם להביאם אלא כשהנהגות האדם ראויות, ובלא זה הרי אמרו "זבח רשעים תועבה". וזהו עניינם וטעמם של פסוקים אלו, שהרי בישעיהו שם ממשיך הנביא בדבריו "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וכו' וכו'(ישעיהו א', י"ב). וכן הוא בשאר דברי הנביאים הנ"ל העוסקים בתוכחת הרשעים.
ובדברינו לא באנו אלא להגדיל ערך העבודה מצד מעלתה והזכות שבעשיתה, ולא את גודל חיוב העבודה.
– ומה תאמר בדברי אדוננו דוד "כי לא תחפץ זבח ואתנה עולה לא תרצה" (תהלים נ"א, י"ח) שאינם עוסקים בתוכחת הרשעים.
– אדרבה, משם ראיה. שהרי אחר שכביכול מקטין מעלת הקרבנות, חוזר ומעמידם כמגמתו העליונה ומסיים דבריו ב"היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים" (תהלים נ"א), והיינו כי אחר שיקוים "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", אז נזכה ונעלה לדרגה זו של בנין ציון וירושלים, ובזה נדע כי באה עת החפץ לבנין המקדש ועבודתו.
– אך מתוך דבריכם עתה אני תמה, כי הזכרתם דברי חז"ל "יקרה היא מפנינים" – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (סוטה ד:), הרי שתלמוד תורה חשוב יותר מן העבודה, ואמרו עוד (מגילה ג:) שתלמוד תורה דרבים גדול יותר מהקרבת תמידין.
– ומה נעשה שבגמרא מבואר כי עיקר חיוב תלמוד תורה נלמד מהפסוק "ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם" (קדושין כ"ט: וברש"י שם ד"ה דכתיב ולמדתם), הרי שעקר עניינה הוא ע"מ לקיים את המצוות.
– אבל במנחות (צ"ט:) למדו חיובו מהפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח').
– שפיל לסיפא דקרא! דמסיים ביה – "למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו", וכה"א בפרשת המלך – "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם" (דברים י"ז, י"ט).
– ואיך יתיישב זה לאור דברי חז"ל שאמרו "ת"ת כנגד כולם" (פאה, א', א') ?
– אף כי הרמב"ם ועוד מפרשים בפאה שם פרשו חשיבותו משום שמביא לידי מעשה כל המצוות כולן, אכן, לחד מ"ד בירושלמי כוונת המשנה הנ"ל לומר שאפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה (ירושלמי פאה א' א'), אך שם לכאו' מדובר בעולם השכר, ואילו אנו מדברים על צורת ואופן העבודה ותכליתה.
משלה"ד, לעשיר שהיה חפץ במעשה הצדקה בדרך כבוד, נטע גן ובו עץ כל פרי, זימן אצלו פועל עני קצץ לו שכרו משלם והתנה עמו שיהיו כל מזונותיו עליו ובלבד שיעמיד עצמו לעשיית חפצי אדוניו.
ויניחהו בגן לעבדו ולשמרו, כלומר: לעבדו – להשביחו בכל מיני שבח הנצרכים ע"פ הוראות מוכנות שזמן בידו, ולשמרו – למנוע כל נזק וכל דבר רע שלא יבוא עליהם, וגם בזה ע"פ הוראות שנתן בידו.
כל שעה שהיה הפועל קורא בהוראותיו של בעל הבית על עבודת הגן ושמירתו, הרי מעמיד הוא את עצמו עבור בעל הבית, אף יותר מבשעת עבודת הגן בעצמה. שהרי את עבודת הגן ייתכן שיעשה גם ממניעים אישיים אחרים לתועלת עצמו אעפ"כ כל צורת קריאתו בהוראות הינה ע"מ לעבוד את הגן. והדבר ברור, כי עיקר תכלית עבודתו הינה לפי מה שסוכם עמו, והיינו לעבוד את הגן ולשומרו.
נמצא, כי ישנם שלשה נושאים בחשיבות מעשי המצוות. א. עניין שכר מצווה בעוה"ז או בעוה"ב. ב. גודל החיוב שבכל מצווה. ג. צורתם הפנימית של מעשי המצוות, טעמיהן ותכליתן. שבזה עסק מאמרינו, לבאר כי ה"עבודה" היא המעשה העיקרי ותכליתה הינה מגמת פעולותינו במעשי המצוות בעוה"ז.
– ועדיין יש לי לברר מקורותיך, ומפני מה תאמר כי כינוי שם "עבודה" שבתורה מתייחס דווקא לעבודות שבמשכן ודומיהן, ואי"ה אולי עוד נשוב ונשנה פרק זה.