בלוג

תהליכי הגאולה עפ"י חז"ל כפי שהם נראים במציאות ימינו

הרמב"ן (דברים לב מ) כותב על שירת האזינו: "ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים, שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי [-וכל שכן] אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי הא-להים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום".

כדבריו אפשר לומר בדורנו, בו אנו זוכים לראות בעינינו את קיום דברי חז"ל, אשר ידעו עוד שנים רבות מראש כיצד יתרחשו התהליכים של קיבוץ גלויות והגאולה. שנים רבות חלפו, תהפוכות עולם קרו, ודברים שאף אחד לא היה יכול לצפות ולהעלות בדעתו שיקרו וכיצד יקרו – כבר הצביעו עליהם חז"ל מראש וידעו לומר בבטחה שכך יקרה, ולא עוד, אלא שהם ידעו לומר כיצד יהיה סדר ההתרחשויות, שלב אחרי שלב, ודבר אחד מדבריהם לא נפל, וכפי שיתבאר.

נתבונן בדברי הגמרא במגילה (יז:). הגמרא מסבירה, שסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה מברכת השנים ['ברך עלינו'], מסודר על-פי סדר הגאולה. וכך הם שלבי הגאולה כפי שמבוארים בגמרא: א. הארץ תתן פריה [ברכת השנים]. ב. יתקבצו הגלויות ['תקע בשופר']. ג. וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים [ברכת המינים], שנאמר (ישעיה א, כה): 'וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ' וכתיב (שם, כו): 'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה' ['השיבה שופטינו']. ד. כיון שכלו המינים מתרוממת קרן צדיקים ['על הצדיקים']. ה. והיכן מתרוממת קרנם, בירושלים – בנין ירושלים [ומבואר בדברי רש"י שם, שהכוונה לבנין בית המקדש]. ו. וכיון שנבנית ירושלים בא דוד ['את צמח דוד'].

החידוש הראשון שמבואר בדברי הגמרא הוא שהגאולה אינה באה בבת אחת, אלא בשלבים. היא לא מופיעה כפי התיאורים על אור גדול שיופיע פתאום ותשוקה פתאומית לחזרה בתשובה המונית, בד בבד עם עננים המביאים את עם ישראל מכל הארצות אל בית המקדש שירד זה עתה מן השמים. בגמרא מבואר, שישנם תהליכים וסדר התרחשויות, כל שלב מופיע בפני עצמו ובנפרד משאר השלבים, ותיקון אחד מתחיל כאשר דברים אחרים עדיין מקולקלים.

הדבר השני שמבואר בגמרא הוא סדר ההתרחשויות עצמו, שעליו ידעו חז"ל להצביע כיצד יהיה. השלב הראשון הוא פריחת הארץ, ולאחריה קיבוץ גלויות, וכל זה כאשר קרן הצדיקים עדיין מושפלת, והרשעים שולטים, ובית המקדש עדיין לא בנוי, וגם משיח בן דוד עדיין לא הגיע.

והדברים מופלאים, כיצד ידעו חז"ל לחזות את הדברים שאנו רואים אותם בעינינו מתקיימים ככתבם וכלשונם, כאשר הארץ – שהיתה שוממה באופן לא טבעי במשך שנות הגלות, ולמרות היותה מאז ומעולם ארץ דשנה המוציאה יבול רב ומשובח, וגם אומות רבות ניסו להפריח אותה וליהנות מהטוב שלה – הדבר לא עלה בידם [וכפי שנרחיב עוד להלן], ורק קודם שהתחילו למלאות את עריה יהודים מכל קצוות תבל, היא התחילה להוציא פירות, ובד בבד התחילו להתקבץ לכאן יהודים מכל קצוות תבל, ומלאו והפריחו את הארץ שהיתה שוממה כמעט אלפיים שנה. וכל זה אירע כאשר עדיין קרן הצדיקים היתה שפלה ביותר. ואף בימינו, למרות שקרן הצדיקים אינה מושפלת באותה מידה שהיא היתה מושפלת בתחילת התהליך, מכל מקום לדאבוננו עדיין לא התרוממה קרן הצדיקים כפי הצורך, ועדיין השולטים הם אנשים שעושים את מעשיהם בניגוד לתורה, ובד בבד אנחנו רואים התפתחות שגדלה והולכת בכל שלבי הגאולה.

בלשון הגמרא יש להתבונן, שבכל השלבים הגמרא אומרת: 'וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים'; 'וכיון שכלו המינים מתרוממת קרן צדיקים' וכו', כלומר ששלב אחד הוא הכנה לשלב הבא. ולכאורה על אותו משקל היה לגמרא לומר: 'וכיון שנעשה דין ברשעים חזרו שופטים', אך בפועל, מעמידה הגמרא את שני השלבים הללו כדבר אחד, וזה לשונה: "'וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים', שנאמר: 'וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ' וכתיב: 'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה'". מכאן עולה, ששני הפסוקים, המדברים על שני עניינים – הדין ברשעים והשבת המשפט – הם הוכחה לכך שנעשה דין ברשעים. לפי ההתרחשויות בימים אלו ממש ניתן להבין את הדברים היטב, שבאמת שני החלקים האלו אינם שני שלבים שהאחד מביא את השני, אלא שניהם נעשים יחד, כי באמת התהליך של הוצאת המשפט מידי מרשיעי ברית, שאנחנו זוכים לראות את תחילתו, ואשר יביא בעז"ה בסופו של תהליך להשבת המשפט לתיקונו, הוא הוא גופא הדין שנעשה ברשעים, כאשר רואים אותם רשעים כי מעשה ידיהם – להחטיא את עם ישראל ולתמוך באויבים, מסתננים וכיוצא בכך – טובעים בים, וכפי שאנו רואים בעינינו את הצער הגדול שיש להם על כך, עד שמסכימים להחריב עבור כך את כל הארץ, שהם רואים את עצמם כמי שבנו אותה.

*

בספר 'אוצר הכבוד' (לאחד מגדולי הראשונים המקובלים, רבי טודרוס הלוי, שהיה תלמידו של הרשב"א, ואביו של רבינו הרמ"ה) מבאר המחבר את דברי הגמרא, וזו לשונו: 'וכיון שכלו המינין מתרוממת קרן צדיקים… ומיד ירושלים של מטה וירושלים של מעלה מתיישבת, לפי שהרשעים והמינים היו מעכבים… וכיון שבאתה ירושלים, שהיא כלילת יופי, בא דוד, שהוא דודי צח ואדום, שכן הוא אומר (שמואל ב ה ז):  'צִיּוֹן.. עִיר דָּוִד'. עד כאן לשונו.

לפי פשוטו אפשר לבאר, שהמינים מעכבים את בנין ירושלים משום שאין לישראל זכות עדיין שתבנה ירושלים כל זמן שנמצאים בתוכם הרשעים והמינים. אך בימינו אנו רואים זאת גם במובן הפשוט, כאשר אותם רשעים, שכעת קרנם מתחילה להגדע, מפריעים בפועל לכל דבר שיכול לקדם את התהליך של קיבוץ גלויות בפרט ושל בנין ירושלים בפרט. 

באור הקשר בין השלבים של הגאולה

ננסה לבאר את הקשר והסדר בין השלבים השונים שמבוארים בגמרא.

כפי שמובא בגמרא, לפני קיבוץ גלויות, הארץ מוציאה פירות. ענין זה מבואר גם בגמרא בסנהדרין (צח.), שם אמרו: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'". ופרש רש"י: 'כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה – אז יקרב הקץ'. כלומר, נתינת הפירות היא סימן שעם ישראל קרובים לבוא אל הארץ.

בפשוטו, ענין זה מובן על-פי מה שנאמר בתורה (ויקרא כו לב): 'וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ', ופרש הרמב"ן, וזה לשונו: 'וכן מה שאמר בכאן: 'ושממו עליה אויביכם', היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם'.

זהו מה שנאמר בפסוק, שכיון שעם ישראל קרבו לבוא, הארץ תתן פירותיה, כי לא נגזר עליה גזירת השממה אלא כאשר עם ישראל אינם נמצאים בה, שכן השממה אינה אלא כלפי האומות היושבים בה. ולכן, כאשר קרבים עם ישראל לבוא, הארץ מתחילה לתת פירות, ולכן ברכת השנים קודמת לקיבוץ גלויות.

*

ואכן, במשך כל זמן הגלות היתה הארץ שוממה באופן לא טבעי, וכפי שאומר הרמב"ן, שאין בכל הישוב ארץ כזו, שהיתה טובה ורחבה, שמאז ומעולם היתה מיושבת כמוה, והיא חרבה כמוה.

כאשר עלה רבנו הרמב"ן לארץ, הוא כתב באגרת לבנו: "ומה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר – כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבה היא טובה מאד".

גם הנוסעים הנכריים, להבדיל, שבקרו בארץ, מעידים על ארץ שוממה באופן קיצוני. מארק טווין, הסופר האמריקאי המפורסם, ביקר בארץ לפני כמאה וחמישים שנה [1867 למנינם], ועבר בה בחברת צליינים נוספים לארכה ולרחבה, ואת התרשמותו חקק בספרו 'מסע תענוגות לארץ הקודש'. הנה קטעים מדבריו – "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור. כל הדרך לא ראינו נפש חיה. בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט אין בארץ. ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה ששרפה את שדותיה, ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה".

הסופר א.ו. שולץ שביקר בארץ כעשרים שנה לפניו [1851 למנינם] כותב: "ומה היום מצבה של ארץ הקודש? היא נהפכה כמעט למדבר בהשוואה לפוריותה המסורתית הקודמת. הריה, שהיו בחלקם מיוערים – תפארתם הירוקה נשדדה. הגבעות הרמות שעובדו עד לפינה האחרונה באמצעות המדרגות – נשארו שוממות. עד היום הזה ניתן למצוא את השרידים של קירות המגן העתיקים אשר שמרו בעבר על הקרקע. 

אדמות השלחין, המטעים במישורים הפוריים והעשירים בימי קדם, נהפכו לשטחי בור המצמיחים רק דרדרים ועשבים רעים למיניהם. שדות המזרע הם מלאי אבנים ואינם מעובדים כהלכה. הקמה דלה ומלאת עשבים, שיבולי התבואה קטנים, שטחי המרעה התיבשו, היערות הושמדו, ואפילו העצים הבודדים נכרתו ברובם. במסענו נאלצנו לא פעם לחפש במשך שעות עד שמצאנו מקום מוצל למנוחה תחת עץ. מעינות רבים הפסיקו לפעול, מפעלי המים והברכות העתיקות התמוטטו, היום נשארו רק חורבותיהם". 

רק עם שיבת ישראל לארץ, היא התחילה לתת פירות ויבול משובח, וכפי שמתאר הנביא (עמוס ט יג-יד), שפריחת הפרות תבוא בד בבד עם בנין הארץ: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם".

*

כפי שהבאנו מדברי הרמב"ן, קיומו של תהליך זה הוא הבטחה לעם ישראל, שהאויבים שלהם לא יצליחו לשבת בארץ שממנה הם גורשו. אמנם את עומק הענין באר רמ"ד וואלי על הפסוק (יחזקאל לו ט): "כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם", וזה לשונו: "והנה כבר ידוע, שהכל תלוי בהארת הפנים העליונים [ז"א], ולכן בזמן הגלות, שהפנים העליונים היו מאירים אל המקומות של החיצונים, מפני ישראל שהיו גולים באותן המקומות, לתת להם כח לעמוד, וגם להשלים את הבירור, לפיכך אותם המקומות היו מצליחין, והיו מושפעים ברוב הטובה. אבל לעתיד לבא, בזמן הגאולה, שכבר נשלם הבירור, וישראל חוזרים על אדמתם, אז הפנים העליונים יסתלקו מן המקומות הטמאים, ויאירו כדרכם אל המקומות הקדושים, ויהיו כלולים בריבוי הטובה". 

על פי זה מבאר רמ"ד וואלי שני פסוקים בשיר השירים. בפסוק אחד נאמר (שיר השירים ב יז): "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר", ואילו אחר כך נאמר (שם ח יד): "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". ומבאר רמ"ד וואלי, שהפסוק הראשון מדבר על זמן הגלות, שבו הפנים העליונים מאירים על 'הרי בתר', שהם הרים טמאים של הסטרא אחרא, אבל על זמן הגאולה נאמר 'על הרי בשמים', כלומר שאז יחזרו הפנים העליונות להאיר על המקומות הקדושים.

ועל פי זה מבאר רמ"ד וואלי מדוע ארץ ישראל היתה שוממה בזמן הגלות ולא נתנה פירות, משום שהכל תלוי בהארת הפנים העליונים. לכן, בזמן הגלות, כאשר אין הארת פנים לארץ ישראל, אלא למקומות הטמאים, ארץ ישראל נותרת שוממה וחרבה. וממילא, כאשר רואים שישנה הארת פנים לארץ ישראל, והיא מוציאה פירות, אפשר לדעת מזה, שגם עם ישראל נפקדו, והם ישובו לארץ ישראל.

עשית דין ברשעים לאחר קיבוץ גלויות

השלב שאחרי קיבוץ גלויות הוא עשיית דין ברשעים. והנה כבר נאמרו ביאורים רבים מדוע סיבבה ההשגחה העליונה, שקיבוץ גלויות נעשה בחלקו הגדול על ידי רשעים, ואחד הטעמים הידועים הוא על-פי מה שכתבו לבאר, שמצאנו בכמה עניינים שמלכות בית דוד באה על-ידי דרכים עקלקלות כדי להטעות את הסטרא אחרא, שלא תראה שיש כאן תהליך שמימי גדול. ומאותו טעם, היה צריך להגשים את קיבוץ הגלויות דווקא בדרך זו, שתגיע על ידי מרשיעי ברית, כדי שלא תעכב הסטרא אחרא את המהלך בראותה כיצד נעשה כאן הכל בקדושה. וממילא, לאחר שכבר נעשה קיבוץ גלויות והדבר כבר התבסס, זהו הזמן לעשות דין ברשעים.

*

השלבים שאחרי עשית דין ברשעים הם התרוממות קרן הצדיקים ובנין ירושלים. והנה התרוממות קרן הצדיקים תלוי בעשית דין ברשעים, כי כשזה נופל, זה קם, וכן משום שהרמת קרן הצדיקים תלויה בבנין ירושלים, וכלשון הגמרא: 'והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים', ובנין ירושלים תלוי בעשית דין ברשעים, כפי שהבאנו מדברי בעל 'אוצר הכבוד', שהם מעכבים את בנין ירושלים.

ביאת משיח בן דוד תלויה בבנין בית המקדש

לאחר בנין ירושלים דוד בא, ולמדו זאת בגמרא ממה שנאמר (הושע ג ה): 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם'. ופרש רש"י: 'אחר ישובו לבית המקדש, ובקשו הקדוש ברוך הוא ואת דוד מלכם'. ומבואר מדברי רש"י, שבבנין ירושלים הכוונה לבנין בית המקדש, שהיא תהיה קודם ביאת משיח בן דוד, וברכת 'בונה ירושלים' מתייחסת לבנין בית המקדש, ורק לאחריה יבוא משיח בן דוד.

ישנן כמה הוכחות לכך, שברכת 'בונה ירושלים' מתיחסת לבנין בית המקדש, וכדברי רש"י: א. ממה שנאמר (ברכות כט.) בתפילת הביננו: 'וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך' – ומבואר ש'תיקון ההיכל', שהוא בנין בית המקדש – כלול בברכת ירושלים, וקודם ל'צמיחת קרן לדוד'. ב. במדרש (הובא בב"י או"ח קיב), נאמר שמלאכי השרת אמרו כל ברכה מתפילת שמונה עשרה כאשר אירע מאורע השייך לאותה הברכה. ולגבי ברכת 'בונה ירושלים' כתוב: ..'כשבנה שלמה את בית המקדש, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה ה' בונה ירושלים'. ג. במדרש שוחר טוב (תהלים יז; וכן בסוף שמואל) מובא – 'כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש… לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום – אנא השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים, ותקנו בונה ירושלים ה' ברכה בפני עצמה' – הרי מבואר, שברכת 'בונה ירושלים' נתקנה לתבוע את בנין בית המקדש. 

וכך אמרו בירושלמי (מעשר שני ה ב): "אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". [וכן ישנן הוכחות נוספות לענין הנ"ל מכמה מקומות, ואכמ"ל].

מלכות בית דוד תלויה במלכות שמים ומלכות שמים תלויה בבית המקדש

הטעם לכך שמלכות בית דוד באה רק לאחר בנין בית המקדש, הוא משום שמלכות בית דוד תלויה במלכות שמים, וכלשון רמ"ד וואלי (בראשית ח"ב עמ' תשלו): 'מלכות בית דוד קשורה במלכות שמים [השכינה], ולכן המאורע שלהם שוה בכל הזמנים'. 

וממילא, מלכות בית דוד תלויה בכך שהשכינה תעמוד בממשלתה ובמילואה, וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה טו כו): "…הַלְּבָנָה [שהיא משל לשכינה] בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס [עיגול] שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה.. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"י א כט כג): 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ'.. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ – כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"י ב ט כג): 'וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה"'.

וכן עולה מפרש"י למסכת סוטה, שאמרו שם (מ:): "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ופירש רש"י: 'שחלק להם המקום כבוד, להראות שמלכותו שלמה'. הרי משמע, שכאשר רואים שמלכותם שלמה – מראה הדבר, שמלכותו של הקב"ה שלמה.

*

ומצאנו, שהיות השכינה בשלמותה ובמילואה – תלוי בבנין בית המקדש, וכמו שאמרו בזוהר חדש (חקת פה.): "… עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וּבְנָא לָהּ בֵּיתָא, וְאִשְׁתַּלֵּימַת סִיהֲרָא בִּרְבוּ יַתִּיר עַל כּוֹלָא". ועוד אמרו בזוהר (תרומה קמג.): "כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ… סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ". וכן בתיקוני זוהר (כד.): "וּבְהַהוּא זִמְנָא דְיִתְבְּנֵי בִנְיָינָא עַל יְדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעִילָא וְתַתָּא, אִתְּמַר בִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה (ישעיה ל כו): 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה'".

וכן מובא בבאור הגר"א על הגדה של פסח, ב'כמה מעלות טובות': 'הן ט"ו מעלות נגד ט"ו דורות מאברהם עד שלמה, שאז נעשית סיהרא באשלמותא – בבנין בית הבחירה' [ורומז לט"ו ימים, בהם מתמלאת הלבנה, עד שבאמצע החודש היא עומדת במילואה]. 

ומבואר מכל זה, שבנין השכינה בשלמות תלוי בבנין בית המקדש.

ומעתה מבואר מדוע מוכרח, שבנין בית המקדש יקדים למלכות בית דוד, משום שמלכות בית דוד תלויה בכך 'שהשכינה תהיה בשלמותה ובמילואה', וכנ"ל, ושלמות השכינה – תלויה בבנין בית המקדש.