"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך". הנה שמעתי לשון מדברת גדולות, כי אין לבני תורה שאינם מלומדי מלחמה מנעוריהם להביע דעתם בעניני צבא וביטחון, ואף זה הבל ורעות רוח. אם כבר, בני התורה הם אלו הצריכים להעלות את הטענה, ולפיה אין לבני אדם שלא עסוקים מנעוריהם במוסר ובתיקון המידות, מלהביע דעתם בעניני מוסר מלחמה, וכיצד זה שכל בעל תאוה ממלא כרסו בסברות מוסר מלחמה, ומרחיב פיו מבלי חוק. רק מי שמתענין במוסר בכל אורחות חייו – הוא אשר יוכל ללמד את העם מוסר.
וזאת למודעי, כי במלחמה יש למוסר אף תפקיד מכריע בהגדרות המבצע, יש לו תפקיד משמעותי בהבנה של סיבה ותוצאה, והוא מרכז הכוח המנטלי העומד לרשות הלוחמים, במלחמה על החיים שלהם ושל עמם.
הבה נתחמש בעקרונות המוסר הבסיסיים למצב שלנו. וכבר היה לעולמים בימי דוד מלך ישראל חי וקיים, כאשר בני עמון יצאו למתקפת פתע כנגד עם ישראל וביזו והשפילו את ישראל, יצא דוד למלחמה, ואחר שניצח הכין מטחנות בשר ענקיות לדוש שם את כל יושבי בני עמון, ופומפיות מתכת אימתניות לגרר עליהם את כל האוכלוסיה שם, ותנורי לבנים אדירות בהם בישל את השבויים, ומיני אז יראו הכל להילחם בישראל, וכה נאמר בספר שמואל (ב י), ואני מאמין שכל דברי נביאים אמת – "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם ויגדו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד…. ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד וישלחו בני עמון וישכרו את ארם … וישמע דוד וישלח את יואב ואת כל הצבא הגבורים ויצאו בני עמון ויערכו מלחמה פתח השער וארם צובא ורחוב ואיש טוב ומעכה לבדם בשדה, וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור ויבחר מכל בחורי ישראל ויערך לקראת ארם, ואת יתר העם נתן ביד אבשי אחיו ויערך לקראת בני עמון ויאמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו וה' יעשה הטוב בעיניו, ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה בארם וינסו מפניו…".
ונאמר שם (יב) – "וילחם יואב ברבת בני עמון וילכד את עיר המלוכה וישלח יואב מלאכים אל דוד ויאמר נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים ועתה אסף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה … ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו … ותהי על ראש דוד ושלל העיר הוציא הרבה מאד ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחרצי הברזל ובמגזרת הברזל והעביר אותם במלבן וכן יעשה לכל ערי בני עמון, וישב דוד וכל העם ירושלם". ומסביר מהרימ"ט שם, שהדרך לניצחון עוברת דרך סגירת המים לעיר, וזה לשונו: "לכדתי את עיר המים שמשם היו מסתפקין מים, וכבר הם יכולים ליתפש". ורש"י ביאר: "מגרה ו'חריצים' ומגזרות – מיני ייסורין הן. מגרה – סכין פגום פגימות הרבה, תכופות זו לזו. 'חריצים' הוא 'מורג חרוץ' מלא חריצים, כמין 'פצירה פים'. במלבן – בטיט חוצות, כן תירגם יונתן: 'וגרר יתהון בשוקיא'".
את הרציונל המוסרי מסביר הרלב"ג: "וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו' – רוצה לומר, ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם, והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. והנה ה'מגרה' הוא כלי הברזל מלא פגימות…ו'חריצי הברזל' הם כלי ברזל גדולים שדשין בהם התבואה; וכן מגזרות הברזל – גם כן כלי ברזל גדולים יחתכו בהם האבנים. ויש באלו הדברים מן האכזריות, יותר מההריגה בחרב פיפיות. והעביר אותם במלבן – רוצה לומר, שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים".
אף כשהלכו ישראל בגלות בימי פרסיים וקמו עליהם לצים מזרע זדון לאבד זרע קודש ולהתם שארית, לא מאסנו ה' יתברך לכלותנו ובאה אלינו תשועה גדולה, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ומסר ה' א-להינו את הארורים הללו בידינו, השמדנום עד כלותם, ולפני מותם הרבינו עליהם יסורים מרים, למען ענותם בסבלותם, כנאמר בכתבי הקודש במגילת אסתר – "בשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם…
ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם…
ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו. ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם. ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרוג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף".
ופירש האבן עזרא: "ויכו היהודים וגו׳ מכת חרב והרג – במיתות משונות. ואבדן – הנשים והטף. והגר"א הוסיף על כך, וזה לשונו: "מכת חרב והרג ואבדן – פירוש: שהכו אותם בתחילה על מקום שלא ימות מזה להרבותן ביסורים, ואחר כך הרגו, ואחר כך אבדו הגופין בכדי שלא יראו הגוים ויזכרו תמיד", וקינח בהסבר מוסרי – "ויעשו בשונאיהם כרצונם – פירוש: כמו שהיה רצונם לראות ביהודים בתחילה – עכשיו ראו היהודים נקמתן שנהרגו אויביהם".
גם בספר אור חדש לרבנו המהר"ל האיר את הדברים באור חדש, וזה לשונו – "ו'הרג' הוא הריגה ממש, מכל מקום אפשר לומר כי נשאר הגוף ובא הגוף אל הקבר, ו'אבדן' פירוש עד שיהיה נאבד לגמרי ולא בא אל הקבר כי לא נשאר דבר מן הגוף, ואחר כך מוסיף 'ויעשו בהם כרצונם', והיינו כל מיתה שרצו ואפילו היא מיתה מגונה גם כן עשו בהם, וזה 'ויעשו בשונאיהם כרצונם' – שכל כך היו שולטין היהודים בשונאיהם, שעשו בהם כרצונם, ובזה היו היהודים שולטים לגמרי על שונאיהם".
ובאמת כבר במלחמת עמלק השניה למדנו דבר זה, כמו שכתוב במדרש (רות רבה פרשה ז) – "וישסף שמואל את אגג (שמואל א טו) – א"ר אבא בר כהנא, חיתך בשרו זיתים זיתים והיה משליך לנעמיות [בנות היענה] ורבנן אמרי, העמיד ארבעה קונדיסין ומתחו עליהן. והיה צווח ואומר, אכן סר מר המות. היכן ממיתין את השרים מיתה מרה. ר' יצחק אמר, סירסו, אמר ר' לוי, אף משה רמזה מן התורה 'כי ינצו אנשים יחדיו… וקצותה את כפה' (דברים כה) וכתיב (שם בסמוך) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'".
וכן למדנו בגמרא (יומא סט.) סיפור יסודי לעניין זה, לעשות להם כמו שהם רצו לעשות לנו: "בקשו כותים את בית א-להינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה – לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו … כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה, כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו – מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם – דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, אמר להם – למה באתם? אמרו – אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו. אמר להם – מי הללו? אמרו לו – כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם – הרי הם מסורין בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים. כיון שהגיעו להר גריזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית א-להינו, ואותו היום עשאוהו יום טוב" [זריעת הכרשינים נועדה למנוע מהם לחזור וליישב שוב את המקום].
עוד למדונו רבותינו, ששורת המוסר אוסרת להשאיר לאויב יכולת כלשהי להשתקם, כי אז ישוב ויתקוף אותנו, כמו שכתבה תורה בפרשת מלחמה (דברים כ) – "כי תקרב אל עיר להלחם… ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה", אזי מצוה עלינו התורה להטיל עליה מצור, שנאמר שם "וצרת עליה", ופירש רש"י וזה לשונו: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך. וצרת עליה – אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים". ורבנו בחיי מאריך לבאר שם את המוסריות שיש בכך, וזה לשונו: ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו …אין חמס בהריגת הטף שהם ענפי שרש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה׳ אשר שנא וילמדו ישראל מהם… וכן אמר ישעיה ע״ה בפירוש (ישעיהו יד) 'הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים'. ואם כן אלו הנחנום חיים, הלא חייהם סבה לנזק גדול מאד יותר מנזק ההריגה, וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול, כי האיש הנלבב והמשכיל יפיל עצמו מן הגג להנצל מן הסכנה, או יכרות ידו או רגלו או אבר מאבריו להציל כל גופו, או ישתה המשקה המר כלענה כדי שידחה ממנו החולי, והנה הוא בכל זה אינו עושה לנפשו חמס אך עושה חסד עם עצמו להחיות את נפשו. ומאחר שהאדם עושה לעצמו כן ואי אפשר לדונו חמס, כל שכן שאיננו חמס העושה כן לנפש אחרים, ומטעם זה התירה תורה הריגת הטף ושיעשה נזק מועט כדי שידחה נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם ואין בזה חמס, אבל הוא ענין שכלי למתבונן בו".
והנה על הפסוק הזה מישעיה שהביא כראיה לדבריו – "הכינו לבניו מטבח בעון אבותם", פרש הרד"ק – "הכינו לבניו – שיהרגו אותם, וזה בעון אבותם. ויש לכם לירא שיהיו הבנים כמו האבות רעים, לפיכך הרגו אותם שלא יקומו וירשו ארץ" (ועיין בספורנו עה"פ ישמידום וישבו תחתם (דברים ב') שזהו טעם לא להשאיר אומה החושבת שכבשו את ארצה, כי המעט שישאר מאותה אומה אח"כ ירצה לקום ולרשת את הארץ)
אף כאשר יצא דוד על הגשורי, הגזרי והעמלקי (שמואל א כז), נאמר – "והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים… ואיש ואשה לא יחיה דוד". והסביר הרד"ק יסוד מוסרי חשוב (בפרושו לדברי הימים א כב ח), שדוד נהג כשורה, כיון שכוונתו היתה להציל את עצמו, וזה לשונו: "גם בדמי הגוים אשר שפך, אותם שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, אע״פ כן לא נענש עליהם, כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל, ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים 'לא יחַיה איש ואשה'".
ובשלחן ערוך חו"מ סימן תכה פסק, שמצוה להמית גוי אם עושה מלחמה עמנו (והמקור ממסכת סופרים טו), וכך פסק הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש, וכן פסקו בתוספות עבודה זרה (כו:), וביאר שם (חו"מ תכה) הסמ"ע, וז"ל – "דאלו יש מלחמה, על זה אמרו 'טוב שבגויים הרוג', והיינו מצוה להורידן ולסבב עליהן המיתה, וכ"כ התו' ועיין בספר שבט יהודה שכתב בזה תשובה למינים, והוא שטוב שבמדות הגויים הוא זה שדנין דין הריגה ומיתה לחוטאין ואין מחפשין זכות לעושי עולה, ועיין ביו"ד סי' קנח מדינים אלו".
ובגמרא בבלית שלנו כתוב (יומא כב:) – "בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה".
ובקהלת רבה (טז ז) הנוסח כך הוא: "אם אנשים חטאו הנשים מה חטאו? והטף מה חטאו? והבקר ושור וחמור מה חטאו? יצאת בת קול ואמרה: אל תהי צדיק הרבה, יותר מבוראך. ריש לקיש אמר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שיעשה אכזרי במקום רחמן. ומנין שנעשה רחמן במקום אכזרי? שנאמר 'ויחמול שאול'. ומנין שנעשה אכזרי במקום רחמן? שנאמר 'ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב'. ולא תהא נוב כזרעו של עמלק?! ורבנן אמרין: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שמדת הדין פוגעת בו, שנאמר 'וימת שאול ושלשת בניו'".
צרות רבות באות לעולם על ידי מוסר מעוות. וכך למדונו רבותינו במדרש מה קורה למי שמרחם על אויבו הרע, והדברים מצמררים, וזה לשונם באגדת ארץ ישראל (בראשית רבה כב) "אמר רבי יוחנן: הבל היה גבור מקין… מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו: שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא ?! נתמלא עליו רחמים, מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין: טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך" [פירוש: חז"ל חכמי בבל רגילים לומר: אל תעשה טובה לאנשים רעים, ואז לא יבואו עליך צרות, ע"פ זה נראה לומר שסיוע הומניטרי, זה מלשון המניטרי – על שמו של המן הרשע – שרצה לאבד את ישראל].
כל זה נאמר עוד בלי יקרת מעלת הנקמה באויבי ה' כי רבה היא, ובעולם המערבי החשוך שכולו חפצא של נקימה ונטירה, יטיפו מוסר לנזר הבריאה המוזהר בלא תיקום ולא תיטור? והוא אשר ציווה 'ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל' (יחזקאל כה יד), כאשר יבואר בעזרתו יתברך במאמר הבא.
"כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו כג).
תענה לקוראיך והסכת ממעונים, תשמע שועת צועקיך שומע אל אביונים, תרחם על בניך כרחם אב על בנים, ענינו כשענית למרדכי ואסתר ותלו על העץ חמישים האב עם הבנים.
תרחם צאנך ממכונך בהר המוריה, כהושעת עריך ביד בני צרויה, למדנו מוסרך לנהוג באויבך כבבהמה וחיה, ענינו כשענית לדוד ברבת עמון ונאמר לפניך הללו י-ה.
כל זה נכון כשמדובר באנשים שחיים בארץ מכח ציווי ה ליישב את הארץ, אבל אנשים שאין בינם לרצון ה שום שייכות וכל מציאות חייהם היא היפך רצון ה , הרי שעליהם מסתערת השאלה ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות , ואין שום הצדקה לרצח שבעת האומות מלבד רצון ה , והטוענים במגילתם :"בתוקף זכותנו ההיסטורית" הוא שקר וכזב , שהרי אין לנו שום זכות הסטורית על ארץ ישראל , ומה שאבות אבותינו גרו פה לא מהווה שום זכות שהרי הם שדדו את האדמות של שבעת האומות, והזכות היחידה על הארץ היא "זכות דתית" ברצונו נתנה וברצונו לקחה, אך מי שאינו מאמין במציאות ה ובתורתו או אינו מתייחס לכך בכל הרצינות, הרי שהוא ממשיך דרכם של שודדים ורוצחים ואין בינו לבין רוצחי החמאס ולא כלום שהרי הוא גם תומך ברצח עמים שלמים ללא סיבה כמבואר בספר יהושוע. ואין האידיאולגיה שלו מוסרית יותר משל הרוצחים השפלים [ואף אם נמצא מקורות שיש חשיבות גם ביישוב א"י ע"י שאינם שו"מתצ כל זה לשיטתנו שמאמינים בחז"ל, אך לשיטת החילוניות אין שום הצדקה הגיונית למה שנעשה בכיבוש הארץ בימי יהושוע והתקווה בת שנות אלפיים היא תקווה לחזור למקום הפשע מהגדולים בהסטוריה האנושית ולהתהדר בכך שחזרנו לארץ אבותינו ודי בזה לפי שעה