בלוג

הנידון על מצות ישוב ארץ ישראל בדרך כלל נסוב על השאלה האם זוהי מצוה או לא, והאם נחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן, שכידוע הרמב"ם לא מנאה במנין המצוות, ואילו הרמב"ן השיג עליו בשכחת העשין ד'. וגם אחר שידענו שאכן מצוה היא, ראוי להרחיב ולבאר את מרכזיותה של מצוה זו, שאינה אך מצוה אחת מתוך התרי"ג מצוות. ולבל נכשל בהסתכלות מצומצמת על מצוה כה מרכזית, ראינו לנכון להרחיב קצת בענין.

הקב"ה ברא את העולם – שמים וארץ וכל אשר בם, וכל זה לתכלית נזר הבריאה – האדם, וכדי שבני האדם יעבדו את ה' בעולם שברא, והקב"ה יטיב לו את הטוב האלוקי הנצחי.

אמנם משחטאו בני האדם ולא קיימו את היעוד האלוקי שהיה מוטל עליהם, הביא עליהם את המבול, ואח"כ כשחטאו לפניו בדור הפלגה, עלתה לפניו המחשבה לברוא לו אומה שהיא לבדה תגלם את היעוד האלוקי בעולם, היא תביא את העולם לתכליתו, והיא תשלים את חפצו יתברך. ועוד עלתה לפניו מחשבה, שכל זה יהיה במקום מיוחד בו יעמוד העם הזה ויעבוד את הבורא יתברך – ארץ נבחרת, שבה יעבדו בני האומה הנבחרת את ה'. אם כן ישנן כאן שתי בחירות: מכל שבעים לשון שנתפלגו, נבחרה אומה יחידה לקיים את תכלית בריאת האדם, ומתוך כל הארצות נבחרה ארץ אחת. וכמו ששאר אומות העולם נדחו מהתכלית ומהשלימות, כך גם שאר ארצות העולם נדחו מהתכלית ומהשלימות.

וכן פירש הגר"א באדרת אליהו על הפסוק בהאזינו "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם… כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים ל"ב ט' – י'), ופירש הגר"א – "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם – בדור הפלגה שנתפלגו כל אומה למדינה מיוחדת, והנחיל הקב"ה לכל א' מהשבעים אומות איש נחלתה". ועוד פירש "בהנחל עליון – פי' הקב"ה שהוא עליון על הכל, הנחיל לכל שר ושר, א' מהשבעים אומות, ובחר אומה מיוחדת לו לעצמו. "כי חלק ה' עמו יעקב חלק נחלתו", כי בהנחל עליון לכל שר ושר אומה שלו, בחר לחלקו את עמו, ולקח ארץ ישראל לנחלה שלו, ונתנה לישראל, ופירש "ליעקב חבל נחלתו", שליעקב ובניו נתן את חבל נחלתו", ועיי"ש.

ועל-כן אנו רואים, כי מיד לאחר פרשת נח, בה נתפלגו שבעים אומות, נתגלה הקב"ה לאברהם, האיש שעמד מול כל העולם כולו והעמיד את דת האמת, שהוא נבחר מכל העולם כדי להעמיד עם לה', והדבר הראשון שאומר לו ה' זה "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך", "ואעשך לגוי גדול" (בראשית י"ב, א' – ב'), כלומר בכל מדינות העולם לא יתכן להעמיד עם לה', כיון שהם שייכים לכל שאר האומות שנדחו מהתכלית, ורק בארץ הנבחרת שנבחרה כדי להיות הארץ שבה יעבדו בני האדם את ה' – רק שם אפשר להקים את האומה הנצחית.

וכן אנו רואים, שהדבר הראשון שאומר הקב"ה לאברהם אבינו כשבא לארץ ישראל הינו 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית י"ב, ז'), וכאן הודיעו שיהיה לו זרע, ושתהיה להם ארץ, והם הם שני הדברים שהזכרנו – אומה נבחרת בארץ נבחרת. וכן אנו מוצאים בפרשת "לך לך" ארבע פעמים הבטחה מה' לאברהם אבינו על הזרע ועל הארץ. בפעם הראשונה – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ואח"כ "שא נא עיניך… כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ונתתי את זרעך כעפר הארץ…" (בראשית י"ג, י"ד). ואח"כ בברית בין הבתרים קודם לכן הבטיחו בזרע "כי אם אשר יצא ממעיך… ויוצא אותו החוצה… כן יהיה זרעך…" (שם ג' – ד'), ומיד לאחר מכן כרת עמו ברית על הארץ בין הבתרים, שנאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת' וגו' (שם ט"ו, י"ח). ובפעם הרביעית כרת עמו את ברית המילה ואמר לו "והקימותי את בריתי… ובין זרעך אחריך… להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את מגורך את כל ארץ כנען… והייתי להם לאלוקים" (שם י"ז, ז' – ח'). וכן אנו מוצאים בכל האבות, שהדבר המרכזי הוא זרע וארץ. ליצחק אבינו אומר ה' – "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", ושנה שם הדבר ואמר – "והרבתי את זרעך… ונתתי לזרעך את כל הארצות האל… " (שם כ"ו, ג' – ד'). וכן ביעקב – כאשר יצחק מברכו קודם צאתו לפדן ארם, הוא אומר לו – "וא-ל ש-די יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן אלוקים לאברהם" (שם כ"ח, ג' – ד'), הרי שברכת הארץ והזרע היא הנקראת "ברכת אברהם". וכן כשנגלה הקב"ה ליעקב בלכתו לארם, אמר לו – "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ" (שם כ"ח, י"ג – י"ד). וכן כששב יעקב אבינו לארץ ישראל ובא לבית אל, נראה אליו ה' ואמר לו – "גוי וקהל גוים יהיה ממך… ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם ל"ה, י"א – י"ב).

הרי מצינו, שכל עיקר הבטחת ה' לאבות לא היתה אלא על הזרע ועל הארץ, דהיינו שיעמידו אומה שתהיה עם לה' וה' יהיה להם לאלוקים, וזה יתקיים בארץ ישראל, שהיא הארץ שנבחרה על ידי ה' לארץ שבה יעמוד העם ההוא להיות עם לה', ובארץ הזאת הקב"ה יהיה להם לאלוקים, וכמו שפירש רש"י על הפסוק 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים' (בראשית י"ז, ח'), ופרש"י "לאחוזת עולם – ושם אהיה להם לאלקים. וכן אמרו בתוספתא ע"ז (פ"ה ה"ב) וזה לשונם, הרי הוא אומר "ושבתי בשלום אל בית אבי [והיה ה' לי לאלוקים]", שאין תלמד לומר "והיה ה' לי לאלוקים", ואומר "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים", כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לא-לוה, אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לא-לוה. וכן אמרו בכתובות ק"י:, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנא' "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים".

בחומש דברים מבואר כמה פעמים, שעיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל. בפרשת ואתחנן כתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה'). עוד כתיב "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן לכם לרשתה" (שם ה', כ"ח). עוד כתיב "וזאת התורה והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (שם ו', א').

הנה למדנו, כי עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל, וזה פשוט, שכיון שכל העמדת האומה הנבחרת היא בארץ ישראל, ושם הוא המקום שעם ישראל עומד כעם של ה', א"כ רק במקום זה הוא עיקר עבדות ה' וקיום המצוות, וכן אמרו בספרִי (עקב מ"ג, ומובא בקיצור ברש"י על התורה) וזה לשונם, "ואבדתם מהרה", "ושמתם את דברי אלה" וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה (פי' שלחה לבית אביה), אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, הוא שירמיהו אומר (ירמיה ל"א, כ') "הציבי לך ציונים" וגו' – אלו המצות שישראל מצויינים בהם". מבואר בספרִי, שקיום המצוות בחוצה לארץ אינו נועד אלא בכדי שנזכור ולא נשכח, ודימה הספרי את קיום המצוות בארץ ישראל לאשה בבית בעלה, שהאשה מתקשטת לבעלה, ובעלה רואה את קישוטיה ושמח בזה, ואת קיום המצוות בחוצה לארץ כאשה בבית אביה, שאין שום טעם ושום ענין בתכשיטיה, ואין בעלה שמח כלל מקישוטיה, וכל מה שהיא עושה זה רק כדי שלא תשכח.

אם כן מבואר, שכל ענין התורה הוא דווקא בארץ ישראל, והיא המקום לקיום כל התורה. וכל מצוה ומצוה כאילו נאמר בה לעשותה בארץ ישראל, שעיקר המצוה הוא בארץ. ועל השואלים מדוע לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות, יש לומר בדרך משל שבאותו אופן לא מנה את מצות הבטחון, אם שהיא מצוה גדולה, ומפורש ענינה עמה פעמים בתורה, ומי שאינו בוטח הוא חסר מאוד מאוד בעבודת ה', ואמר הגר"א (בפרושו למשלי ל', ה') שכל התורה נכללת במצות הבטחון.

ומהי ארץ ישראל? ארץ ישראל אינה ארץ רוחנית, משהו שנמצא בשמים, ארץ ישראל זה האבנים והאדמה והחול שאנחנו רואים בעיניים שלנו. יש שמתקשים איך יכול להיות שארץ שהיא ככל הארצות, סך הכל חלקת אדמה, שהיא תהיה הארץ הנבחרת שהובטחה לאבות, ושמשה רבינו השתוקק להיכנס אליה, ושעליה נאמר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה"… אבל כך זו האמת, גם אם היא קשה קצת להבנה. ובאמת ישנם השואלים את אותה השאלה על בחירת ישראל, איך יתכן שאותם בני האדם עם פנים, ידים ורגלים הם נבחרים יותר משאר בני אדם, הרי כולם נראים אותו דבר, אלא שבפנימיות ההבדל הוא עצום, הבדל של שמים וארץ, כן הדבר לגבי ארץ ישראל, גם כי בחיצוניות אולי לא ניכר מעלתה, אבל בפנימיות ודאי שההבדל הוא לאין ערוך. ובאמת שגם ההרגל עושה את שלו, אנחנו גרים פה ונמצאים פה כל הזמן ברוך ה', וקשה להעריך ולהוקיר את מעלת הארץ. הרבה יותר קל לגור בחוץ לארץ בארץ העמים בגלות באירופה, בוילנא ובורשא וגם בניו יורק, ושמה להשתוקק לארץ ישראל ולדמיין אותה בצבעים עזים, כארץ רוחנית, אפופה אוירת קדושה, כמשהו נשגב ונעלה. ואמנם יותר קשה לגור בארץ רגילה עם אדמה ועפר, ולחוש את קדושתה ורוממותה. אבל אם הקב"ה כה מחבב את ארץ ישראל, גם אנחנו צריכים לחבבה ולהוקיר את הארץ הטובה והרחבה שהנחיל הקב"ה לאבותינו.