מצוות ישיבת ארץ ישראל מתחלקת לשלושה חלקים:
א. מצוות ישיבת ארץ ישראל – מצווה על כל יהודי ויהודי לשבת בארצנו הקדושה. ב. מצוות ישוב ארץ ישראל – מצווה לדאוג שארץ ישראל תהיה מיושבת. גם אדם הגר לצערנו בחו"ל – מצוה עליו לדאוג ליישב את ארץ ישראל בבתים, עצים וכל דבר הגורם לישוב ופריחת הארץ. ג. מצוות ירושת הארץ – להשתדל שארץ ישראל תהיה בבעלות יהודית.
בפרק היום נעסוק בגדרי המצווה של לרשת את הארץ:
מקור המצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג נא–נג).
הציווי “והורשתם את הארץ” דומה מאד לציווי “והורשתם את יושבי הארץ” שנאמר קודם לכן, אלא שבביטוי 'להוריש את יושבי הארץ' הכוונה היא לגרשם מן הארץ, בעוד שב'להוריש את הארץ' – כמובן אין הכוונה לגרש אותה, אלא מצוה שעם ישראל יהיה הריבון והשליט בארץ.
וכן נאמר (דברים א ח): "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". ועוד נאמר שם בפסוק כא – "רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת".
על סמך פסוקים אלו כתב הרמב"ן (על התורה, והרחיב בזה במצוה ד משכחת העשין על ספר המצוות להרמב"ם): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".
הקדמה: במצווה זו לא עסקו רבותינו במשך כל הדורות, משום שהיא היתה בגדר 'הלכתא למשיחא'. זיכה אותנו הקב"ה, וניתן היום לקיים מצווה זו לפחות חלקית, ובדור האחרון דנו רבות בגדרי המצוה.
גדרי המצווה:
מצוות ירושת הארץ אינה מצוות מלחמה, אלא מצוה לדאוג, שתהיה כל הארץ בבעלות יהודית. את המצווה ניתן לקיים בדרכים רבות, כגון על ידי שלום, כיהושע בן נון ששלח מכתבים מי שרוצה להשלים יבוא וישלים, והגרגשי הלך ופנה לו לאפריקה. וכן ניתן לקיימה על-ידי קנית קרקעות, כדוד שקנה את הגורן מארנן היבוסי (דברי הימים א כא).
רק אם העמים אינם מסכימים לתת לנו את הארץ בדרך שלום, צוותה התורה על באי הארץ בזמן יהושע לצאת למלחמה בשביל קיום המצווה, הוא שאמרו בגמרא (סוטה מד:) "אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש – דברי הכל חובה".
טעם המצוה:
לפי פשוטו, הקב"ה מצוה עלינו להשתדל לקבל את המתנה שנתן לנו – ארץ חמדה טובה ורחבה. עוד נאמר בזה בספרים: הארץ היא קדושה – ככל שיש לנו יותר ארץ ישראל, אנו זוכים לקבל יותר קדושה. וכן הארץ היא קדושה – אסור שהיא תהיה בידי גוי – יש בזה חילול הקודש.
עונש על אי קיום המצוה:
נאמר בתורה (שם פסוקים נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".
מבאר האור החיים את הפסוק “וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה” – לכאורה, מדוע צריך לומר “על הארץ אשר אתם יושבים בה”? הרי ברור שהגויים יפגעו בכם במקום שבו אתם יושבים! מפרש אור החיים הקדוש: “לא זו בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו”. כלומר, הגויים שיושבים בארץ לא יסתפקו בכך שתתנו להם ערים לשבת בהם ושטח שיהיה רק שלהם, אלא הם ימשיכו לצרור אתכם ולפגוע בכם גם בשטח שאמור להיות שלכם.
בנוסף, רואים בספר שופטים, כי לפעמים הקב"ה מעניש את עם ישראל מחמת שלא מקיימים את המצוה בזמן, שלאחר מכן קשה מאוד לקיים את המצווה, כמו שנאמר (שופטים ב): "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ".
ממשלה יהודית
במצות ירושת הארץ, המצוה בשלמותה היא להשתדל שתהיה ריבונות יהודית השולטת בארץ ישראל, ומחזיקה בקרקע באופן שעם ישראל יוכל לעשות בארץ כאדם העושה בתוך שלו [וזה הנקרא בלשון חז"ל 'כבוש רבים']. ואסור לתת חלק מהארץ לממשלה ביד האומות. שכן מצאנו לשון כיבוש על שלטון וממשלה בפסוק "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א כח), ומסביר הרמב"ן: "נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם"..
כיבוש במלחמה
לדעת הרמב"ן, יהושע נצטווה להילחם באומות שגרו בארץ בשביל המצווה לירש את הארץ. מלחמה זו מלחמת חובה היא, והעוסק בה פטור מכל המצוות.
רבים הסוברים שהמצווה להילחם היא מצווה לדורות הנוהגת בימינו, שעלינו להילחם ולהיכנס לסכנה כדי לכבוש את כל ארץ ישראל, ולא שייך לומר בזה פיקוח נפש, שכן זו גופא המצוה – להלחם ולהכנס לסכנה בשביל המצווה (ראה מנחת חינוך מצוה תרד – מצוות מחית עמלק).
לכן עלינו להחזיק בשטחי ארץ ישראל גם אם יש בזה סכנה מסוימת, ואסור להחזיר שטחים תמורת שלום על פי התורה. כל זאת – גם אילו היה זה באמת שלום. כמובן, שבמציאות התברר, כי אין זה שלום, אלא רק סכנה גדולה פי כמה וכמה.
לפי זה ברור, שאין למסור את השליטה בעזה לידי כל גורם זר, ויש להפסיק אפילו את עצם הדיבורים על כך, אלא חובה גמורה עלינו לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל כולל עזה, כמו שמפורש בתורה (בראשית י יט): "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה". התורה פרטה את גבול הכנעני כדי שנדע מהי ארץ ישראל שקיבל אברהם אבינו (ראה רש"י על בראשית יח יז).
ישנם הסוברים, לעומת זאת, שמלחמת יהושע הייתה 'הוראת שעה', אבל לדורות אין מצוה לצאת למלחמה כדי לכבוש את הארץ, אלא יש להשתדל בכך בדרכים המותרות ללא סכנה [דעות אלו הן בדרך כלל הדעות הסוברות, כי שלוש השבועות חלות גם כיום, וכבר האריכו בגליונות קודמים של 'קדושת ציון' להסביר מדוע בימינו הגיע ה'עד שתחפץ', שאנו רואים שחפץ ה' שנעלה לארצנו ונכבוש אותה].
כל זה אינו ענין לסוג אחר של מלחמת מצוה, שהיא הצלת ישראל ועזרתן מיד צר. מצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לכל הדעות.
גירוש הגויים
המצווה להלחם חלה רק נגד אומה הטוענת לבעלות על הארץ, אבל גוי יחיד הגר בארץ – אין חיוב לסלקו מהארץ. כמו-כן, גויים המקבלים עליהם את שלטון ישראל – אין חיוב לסלקם. אמנם מצד מצות 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי', יש להשתדל בזמן שיד ישראל תקיפה, שלא ישב בארץ גוי שאינו גר תושב. ויש לדון בהרחבה על גדרי מצוה זו בזמננו.
מצוה פרטית וציבורית:
למצווה זו יש שני חלקים – פרטי וציבורי:
פרטית: מצווה על כל יהודי לקנות קרקעות מגוי, כדי לגאול את האדמה מידי הגויים. על מצווה זו נאמר בגמרא ונפסק בשולחן ערוך סימן שו סעיף יא: "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות". וכבר קרה כמה פעמים, שבשביל ישוב הארץ אמרו לגוי לעשות מלאכה בשבת.
ציבורית: מצווה על עם ישראל לדאוג, שהארץ כולה תהיה בבעלות יהודית ותחת שלטון יהודי. משמעות הדבר, שגם אם חלק מהקרקעות עדיין ברשות גויים, יש לדאוג שהשלטון עליהם יהיה של עם ישראל, ולשם כך עליהם לפעמים אף לצאת למלחמה.
במקום סכנה
הדעה הרווחת בפוסקים שמותר ומצוה להכנס לספק סכנה בשביל מצות כיבוש הארץ שהרי כשציוותה התורה להלחם בשביל לירש את הארץ, ודאי הייתה כוונתה שנכנס לספק פיקוח נפש לשם כך, ונמצא שמצות כיבוש דוחה פיקוח נפש. וממילא מותר ומצוה לגור במקום מסוכן מבחינה בטחונית בארץ ישראל, אם על ידי כך מיישב את ארץ ישראל וגורם שלא תמסר לאומות. כך עשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ למרות שהיה בזה פיקוח נפש וכן אנשי העליות הראשונות, שגרו במקומות שהיו בחזקת סכנת נפשות (ראה בהרחבה על כך בסוף הספר 'בחר ה' בציון' נספח ג – אפשר לקבל את הספר בדוא"ל)..
דעת מרן הגאון רבי עובדיה יוסף הייתה, שהיות ובכיבוש של מדינת ישראל, אין מפנים את בתי העבודה זרה של האומות – לכן אין זה נקרא מצוות כיבוש, שדוחה פיקוח נפש (כנס תורה שבעל פה תשמ"ט)[1].
מעלת המצוה
גדולה מצות ירושת הארץ ממצות ישיבת הארץ, שהרי התירו חז"ל (גיטין ח:) אמירה לגוי בשבת בשביל מצות ירושת הארץ [לקנות קרקע מגוי], ולא התירו אמירה לגוי בשביל לעלות ולהתישב בארץ. הטעם: ירושת הארץ היא מצוה המתקיימת לעולם ולכל ישראל, שלא תשתקע הארץ הקדושה בידי טמאים. ישיבת הארץ, לעומת זאת, היא מצוה זמנית ופרטית.
המעוניינים לקבל מראי מקורות מפורטים של המצוה, ישלחו בקשה לדוא"ל 8436092@gmail.com
[1] הערת המערכת – מובן, כי כאשר יקום שלטון של תורה שאכן יפנה, ישמיד, ינתץ וינפץ את בתי העבודה זרה כולם, ישחוק אותם עד דק ויפזר את עפרם לארבע רוחות הארץ – תוסר בעיה זו, ואז גם לדעת מרן הגר"ע יוסף תהא זו מצות כיבוש, הדוחה פיקוח נפש.