לרגל יום טוב במגילת תענית, החל בכ"ד אב, בו גברו החשמונאים על הצדוקים, בטלו את משפטי הגויים שהנהיגו וכוננו מחדש את משפט התורה, ולנוכח המאבק המתנהל כיום בין יורשי הצדוקים בבג"ץ לבין עם ה', החפץ במלכותו, ערכה אגודת 'קדושת ציון' כינוס בצפת, בה נשא דברים חברנו הרב ישראל זיידה בעניינו של יום. הדברים מובאים בפניכם, הקוראים, לאור חשיבותם הרבה.
כתיב במגילת תענית (פ"ה): "בעשרים וארבעה ביה [-באב[1]] תבנא לדיננא. בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגוים, מפני שהצדוקין אומרים תירש הבת עם הבן וכו' וכשגברה יד בית חשמונאי – בטלום, והיו דנין בדיני ישראל. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב".
המאמר טעון מעט ביאור, כי פתח ב'מלכות יון' ופירט מחלוקת עם הצדוקים, שהם יהודים הכופרים בתורה שבעל פה. ושוב, בסיום המעשה, חתם ש'כשגברה יד בית חשמונאי בטלום', ומשמע כי היה זה חלק מהמלחמה עם היונים אשר גזרו 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'. ואכן, בחלק מנוסחאות מגילת תענית נעדרות המילים הקושרות את הצרה עם 'מלכות יון', וכן כי בית חשמונאי בטלום.
הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל, בספרו "דורות הראשונים" (חלק א כרך ג), ביאר בארוכה, כי הצדוקים הם הם המתיוונים אשר נהו אחר תרבות וחכמת יון, וניסו למשוך ולהתעות אחריהם את כל ישראל. ורק כאשר גברה יד בית חשמונאי והכניעו את מלכות יון, ויחד עמה גם את המתיוונים המחבלים בכרם ה' מבפנים, אז מיהרו אותם מתיוונים ללבוש אדרת כחש מחודשת, באומרם כי ודאי מאמינים הם בתורה, אך אינם מאמינים בתורה שבעל פה. אך הכוונה אחת היא להם, בפניהם הישנות והחדשות כאחד, כי לא האמינו בשכר ועונש, סברו כי אין דין ואין דיין, וממילא 'אכול ושתו כי מחר נמות' (ע"פ ישעיה כב יג). כאשר גברה יד מלכות יון – בחרו בתרבותם, וכאשר גברה יד מלכות בית חשמונאי – פלפלו להקל מעליהם את 'טורח' המצוות.
על פי מהלך זה ניתן אולי לומר, כי אכן היתה גזרה זו בימי מלכות יון, והצדוקים – המתיוונים – הם שהובילו גזרה זו. הם אשר בימי היונים חפצו במשפטי הגוים אשר סביבותיהם (ע"פ יחזקאל יא יב), והם אשר בימי רבן יוחנן בן זכאי ניסו לפלפל, כי מצות התורה היא כמשפטי הגוים. חדא מילתא היא.
אולם אם נתבונן מעט יותר לעומק, השאלה האם המעשה היה בימי מלכות יון, או שמא מאוחר מזמן זה – בתקופת המריבות עם הצדוקים והבייתוסים הכופרים בתורה שבעל פה – אין שאלה זו משמעותית להבנת יסוד הענין, אלא זוהי שאלה היסטורית גרידא, אשר גם אם לא תהיה לנו תשובה נאותה עליה – לא תשנה היא הרבה במהות המעשה, ולא במהות השמחה על השיבה למשפטי ה'.
המתיוונים, הצדוקים, הבייתוסים, וכל שום וחניכין אחרין דאית להו בכל דור ודור – מכנה אחד משותף להם. הם אינם מעריכים את מעלת תורת ה' על פני משפטי האומות, הם אינם משכילים להבין את התהום הפעורה בין זה לזה, וממילא הם מנסים להתאים את 'תרבות ישראל' לפי רוח הזמן. בעיניהם, השאלה האם הבת תירש בנחלת אביה או לאו, היא שאלה חברתית גרידא. גם אם בדורות עברו היתה ה'תרבות' הישראלית שלא לתת לה ירושה בנחלת אביה, כי אם מירושת בעלה מאביו תאכל, עדיין אפשר 'להתאים' את התורה לפי הצורך, ובזמן שהאומות השכנות ה'נאורות' מחלקות את הירושה בשוה בין זכרים לנקבות – אולי צריך לעדכן גם את 'המשפט העברי' לפי מוסכמות אלו. אין המשפט ה'ישן' בעיניהם כי אם מוסכמות ישנות, אף כי הם מן הסתם מודים שיש בו הגיון ושכל, אך אינם רואים אותו כדבר המוכרח להיות בצורה זו דוקא.
אולם האמת היא כדברי אדוננו דוד המלך ע"ה בספר תהלים (יט י): "משפטי ה' אמת צדקו יחדו"! משפטי ה' לא באו לפתור מצוקה חברתית גרידא, אין מטרתם רק בשביל שלא יהיה מצב אשר 'איש את רעהו חיים בלעו' (אבות פ"ג מ"ב) [אף כי בוודאי מסייעים הם גם לענין זה]. המטרה העיקרית של משפטי ה' היא להביא את האמת הא-להית לידי ביטוי בתוך העולם הזה, במסגרת המשא והמתן המדיני, בבחינת "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו ג). אין ה'משפטים' חלוקים מה'חוקים', אלא בכך שה'משפטים' הם בדרך כלל מובנים גם בשכל האנושי, אולם לא ההבנה בשכל האנושי היא המחייבת את קיומם. מהותם היא אמת מצד עצמה, כי כך גזרה חכמתו העליונה. בדיוק כשם שאנו עושים זאת בשאר מצוות התורה, כשעטנז וכלאים, פרה אדומה ושעיר המשתלח.
שור אשר נגח את שור רעהו, משלם כאשר הוא תם חצי נזק מגופו, וכאשר הוא מועד נזק שלם מן העלייה, לא מצד כי סדר נוח יש כאן לשמור על המרחב הציבורי לבל יגחו השוורים זה את זה, אף על פי שהדין אכן מסייע לשמירת הסדר. אך הסיבה שאנו מחייבים את התם לשלם חצי נזק מגופו [בבית דין סמוכים], היא מפני שצורת הנהגת העולם שנצטווינו עליה מפי בורא העולם – היא לפסוק בצורה זו דווקא.
מעתה נאמר, כי שני מיני 'כופרים' המה, ואחד הם. האחד הוא ה'מתיוונים' – כעין 'גרמנים בני דת משה', המנסים להשתלב בגלות בין הגויים, להפוך להיות חלק מהם, אף כי עדיין חפצים הם לשמור כמה מצוות כמנהגים ותרבויות הקשורות ל'דת' היהודית. היהדות אינה חלק ממהותם, זו אינה הזהות העצמאית שלהם, אלא אך ורק 'דת' ככל דתות הגוים. והשני הוא ה'צדוקים' וה'בייתוסים' – כאשר היהודים מובדלים מבחינה מדינית מן הגויים, יש עצמאות לעם ישראל בפני עצמו, יד ישראל תקיפה ו'חזרה מלכות לישראל' (ע"פ רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג הלכה א), אולם עדיין פוזלים הם בכל עת ובכל שעה לכיוון העמים ה'נאורים', לראות איזו דרך נלך בה.
מלחמה זו, כשם שהיתה חשובה ונחוצה בימי מלכות יון, כשם שנצרכה בימי הצדוקים והבייתוסים, כן נצרכת היא בכל דור, ובעת שיבת עם ישראל לארצו בייחוד. כאשר חפצים אנו לשוב אל משפט ה', כלשון הברכה הסמוכה לקיבוץ גלויות – "השיבה שופטינו כבראשונה וכו' ומלוך עלינו אתה ה' לבדך" – מלכות ה' כרוכה היא עם השבת המשפט כבראשונה, לחזור לשפוט כמשפטי ה' אשר ציוונו.
הלא כן אמרו חז"ל במסכת ברכות (ו.), על מה שדרשו מהכתוב (תהלים פב א) "בקרב א-להים ישפוט" – כי שלשה שיושבים בדין שכינה עמהם. והקשו, שהרי הוא קל וחומר משנים העוסקים בתורה. ותרצו: "מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה. קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה!". הוא הדבר אשר באו רבותינו לשלול – אין משפטי ה' רק בשביל לעשות שלום וסדר חברתי בעולם, אלא 'תורה' הם – האמת האבסולוטית של רצון השי"ת בהנהגת העולם. אפשר שלזה כיוון רש"י בפרשת משפטים, על מאמר הכתוב (שמות כא א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – "כל מקום שנאמר אלה – פסל את הראשונים, ואלה – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". אל תטעה להעלות בדעתך כי המשפטים ניתנים לשינוי לפי רוח הזמן, לא! אלו משפטים שנאמרו לנו בהר סיני, השי"ת התגלה ואמר לנו היאך נשפוט בינינו. זוהי הדרך הנכונה שציווה ה' על עמו הקדוש לנהוג בארצו הקדושה.
[1] במגילת תענית מופיע הסיפור בפרק של חודש אב, ואילו במסכת בבא בתרא (קטו:) איתא 'בארבעה ועשרים בטבת'. אולם הדעה המקובלת היא, כי שיבוש הנוסח הוא בהעתקות התלמוד, והחג נהג בכ"ד באב (עי' ריעב"ץ ורש"ש על הגמ' שם, ועוד).