פעמיים הם שקורא אדם את פרשת ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.
כתב הרמב"ם בהלכות בכורים פרק ג הלכה י – "מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם. מתחיל וקורא "הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ" וגו' 'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה עד 'אשר נתתה לי ה"".
ובהלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד כתב – "וצריך להתחיל בגנות ולסים בשבח. כיצד. מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאמות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחרותנו. והוא שידרש מ'ארמי אבד אבי' עד שיגמר כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, כל שלא אמר… ודברים אלו כולן נקראין הגדה".
והנה בפרשת ארמי אבד אבי כתוב – "וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה ונצעק אל ה' א-להי אבתינו וישמע ה' את קֹלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמֹרא גדל ובאֹתות ובמֹפתים ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
נמצאנו למדים, כי פרשת 'ארמי אובד אבי', שהרמב"ם מגדירה שהיא הנקראת הגדה, נקראת היא פעמיים בשנה – בתחילת התהליך, בליל הסדר, באותו הזמן שנהיינו לעם ויצאנו ממצרים, אז כי מבררים כי התכלית היא – "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
ובסופו של התהליך – בהבאת הביכורים מעצרת ועד החג, ואומרים הבאתי את פרי האדמה וכו', והיינו שעומדים אנו כבר אחר ביאתנו אל ארץ זבת חלב ודבש, וככתוב בירמיה (ב ז) – "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה", וכעת מודים אנו על אותה תכלית שהתקיימה.
משמעות הדבר, שישנן שתי צורות להביט על אותו הדבר, ישנו המבט שאדם עומד בראשית דרכו ומתבונן על העתיד, ויש שהאדם עומד בסוף דרכו ומביט לאחור לראות את כל מהלך הדברים כולם למפרע.
וכן מצינו כן גם בפרקי תהילים, שרובם משבחים ומודים לפי סדר הענינים, אך מלבד זאת מצינו גם הודיה במבט לאחור, ולדוגמא בפרק קל"ה, שעומדים כבר בבית ה' ומודים למפרע על התהליך כולו – "הללוי-ה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' שעֹמדים בבית ה' בחצרות בית א-להינו… שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה שלח אֹתות ומֹפתים בתוככי מצרים בפרעה ובכל עבדיו שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים לסיחון מלך האמֹרי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען ונתן ארצם נחלה נחלה לישראל עמו ה' שמך לעולם ה' זכרך לדֹר ודֹר".
בפשטות, המבט לאחור עניינו הודיה על העבר, בשונה מהמבט לעתיד, שעיקר עניינו אמונה ותקוה. אך במבט מעמיק יותר, המבט לאחור אין ענינו רק הודיה, שכמובן גם היא נעמדת ממילא ברוב עוצמתה, אלא יש בה בירור מעמיק המברר ובונה אמון ואהבה ושמחה עצומה.
בפרשת ביכורים עומד האדם בעזרה ומודיע, כי כל מה שנתברר ביציאת מצרים אכן נתקיים! ולא נפל דבר מכל דברו הטוב אשר דבר על ישראל! והרי על כך נצטוינו להביא מראשית פירות שבח הארץ אל מקום השראת השכינה, שבו נשלמת ההבטחה של ארבעת לשונות הגאולה – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ושם המצוה לומר לכהן: "הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", כלומר – שהנה נתקיימה ההבטחה.
כשנתבונן בחיינו שלנו ונראה שלא נופל מרוב דבריו הטובים עלינו – מנבואות שהתנבא בתהליך גאולתנו, והנה אחר כאלפיים שנות גלות הדברים מתחילים להתקיים קמעא קמעא, נהלך בקומה זקופה מלאים בתקוה ובטחון, מלאי שמחה והודיה.
וכן הובא במכתב שכתבו גדולי ירושלים רי"ח זוננפלד והראי"ה קוק, הרב יונתן בנימין הורביץ, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב משה קליערס והר"ר בן ציון ידלר לאחר 'מסע התשובה' – "אחד החזיונות מרהיבי הלב שבדורנו הוא בודאי חזון הישוב הארצי ישראלי ההולך ומתקדם בכל ערכיו בשנותיו האחרונות. שלומי אמוני ישראל ודאי צריכים לשמוח על החזון הנהדר הזה שבו אנו רואים אתחלתא דגאולה. וכשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל ואנו קוראים את דברי הנביא "כה אמר ה' א-להים ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו" – הרינו אז כחולמים, הננו מוצאים את עצמנו קטנים יותר מדאי בכדי להקשיב את הקול הגדול הבוקע ועולה מתוך החזון הזה. תמהים אנו על עצמנו ושואלים אנו את עצמנו הכן הוא, היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום יעודי הנבואה ולכל אשר קוו אסירי התקוה דורי דורות חלמו ושאפו ומאומה לא ראו – הננו אנחנו עליהם כבר עדים חיים וקיימים, ורואים אנו בעינינו, כי דבר א-להינו יקום לעולם, ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית נחת רוח נהדר ונשמה יתרה הולכת ומתגברת בתוכנו (האיש על החומה ח"ב עמ' 313).
ונביא נבואה אחת בתהליך גאולתנו מבין הנבואות הרבות שליקטתי שכבר התגשמו, בענין חזרתנו אל ירושלים באופן פלאי, שאלמלא שעינינו ראו כך, לא היה אפשר להאמין איך יתבצע דבר מופלא כזה, והוא החזרה לארץ ישראל קודם לירושלים, מאידך – לאחר שירושלים נבנתה.
הנה כתוב בישעיה (מט יב-כא) – "הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים רנו שמים וגילי ארץ יפצחו הרים רנה כי נחם ה' עמו ועניו ירחם. ותאמר ציון עזבני ה' ואד-ני שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד. מהרו בניך מהרסיך ומחרביך ממך יצאו. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה כי חרבתיך ושממתיך וארץ הרסתיך. כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך. עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה. ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם".
וכך מפרש המלבי"ם 'הנה אלה' – "פה מתחיל ענין חדש. רוצה לצייר, כי קיבוץ גלויות יוקדם לבנין ציון, וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאד, מצייר בצד אחד, איך כל הגלויות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע, שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים החידוש הזה הנפלא, בצד אחר מציין את ציון איך היא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה, עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה. יאמר, ראה נא, הנה אלה גולי המזרח מרחוק יבאו. ואלה גולים צפון ומערב, באים מצפון ומים. ואלה גולי דרום, באים מארץ סינים, ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי רנו שמים וגם גילי ארץ ואף ההרים הפרטים כבר פצחו רנה כי הגיעה הבשורה עד יושבי ההרים לאמר, כי נחם ה' עמו וכי ראה עניים ורחם עליהם. הכל רוננים, רק לבד.
'ותאמר ציון' – ציון עדן אומרת 'עזבני ה". ציון אינה יודעת מכל זה, ומתאבלת בעת ההיא לאמר, איך עזבני ה', ולא לבד שעזבני מלפני החטא, כי גם נדמה לי כאילו ה' שכחני ואינו זוכר בי עוד… 'שאי נא סביב עיניך' – אל תביטי אל צד אחד, רק סביב סביב, כי בא הקיבוץ פתאום מארבע רוחות השמים, וראי איך כלם נקבצו באו לך, והם שני דברים מפליאים. א. הקבוץ מן הפיזור הגדול, וזה 'כולם נקבצו'. ב. שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה, וזה 'באו לך'. אבל אל תדאגי לאמר, והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה, גם מזה אל תדאגי, 'חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי' – ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים, כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמ"ש 'לבשו כרים הצאן', כי המקום השמם הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו, אמנם עת שאחר שכבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום, באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים ואמר שכולם 'תלבשי כעדי', כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת, וגם 'תקשרים ככלה', כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין א-להים, אשר על ידם ארס אותך באמונה וכו'."
ומבואר, שקיבוץ הגלויות יוקדם לבנין ירושלים, ובעת שתתקבצנה הגלויות לארץ ישראל ולא לירושלים, תאמר ציון – "עזבני ה' וה' שכחני".
אך הנה מאידך מצינו בחז"ל במסכת ברכות מט. – "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס – אימתי בונה ירושלים ה', בזמן שנדחי ישראל יכנס". וכן הוא בזוהר חיי שרה דף קלד. – "בונה ירושלם ה'… בונה ירושלם בקדמיתא ולבתר נדחי ישראל יכנס ויימא לה (ישעיה נב) 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלם… ויתכניש גלותהון דישראל, הדא הוא דכתיב 'בונה ירושלם ה" בקדמיתא, ולבתר – 'נדחי ישראל יכנס', וכדין 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' – דא תחיית המתים, וכתיב (יחזקאל לו) 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו… ברוך ה' לעולם אמן ואמן".
[תרגום – "'בונה ירושלם ה" וגו', מתחלה – 'בונה ירושלם', ואח"כ 'נדחי ישראל יכנס', 'ויאמר לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלם' וגו', ואח"כ 'יקבץ גלויות ישראל', וז"ש מתחילה 'בונה ירושלם ה" ואח"כ 'נדחי ישראל יכנס', ואז 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם', שזוהי תחיית המתים, וכתיב (יחזקאל לו) 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ברוך ה' לעולם אמן ואמן'].
וכן הוא במדרש תנחומא פרשת נח יא – "א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא, שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות. אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגליות ואין ירושלים נבנית, אל תאמין לו, שנאמר 'בונה ירושלים ה", ואחר כך – 'נדחי ישראל יכנס'. וכתב בספר 'ערוגת הבושם' – "וראיתי בתנחומא – 'א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות ואם יאמר לך אדם שנתכנסו ולא נבנית – אל תאמן, למה – שכתוב 'בונה ירושלים ה", ואח"כ 'נדחי ישראל יכנס', פירוש שאין ירושלים נבנית על תילה עד שיתכנסו כל הגליות, ואם יאמר לך אדם כו' פירוש ואם יאמר לך נתכנסו גליות ולא נבנית ירושלים כלל אפילו מקצת, אל תאמן, שנאמר 'בונה ירושלים ה", שאין גאולתן של ישראל בפעם אחת, אלא קימעא קימעא".
וכן מצינו בליקוטים מר' רפאל מרדכי מלכו ז"ל (משנת ת"ס), שכותב, כי הסימן המובהק לגאולה הוא כשנראה שירושלים יש בה תיקון ודירה – "באחרית הימים עתידים ישראל מסוף העולם ועד סופו לדרוש אותה והיא מתישבת ומכינה עצמה לגאולה, וכ"כ השל"ה ז"ל – ויש בירושלים תודה לא-ל יותר מת"ק בעלי בתים ספרדים ובונים בנינים גדולים ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה בב"א, ובזמן קצר אי"ה כי קהל אשכנזים יהיה קהל גדול ונורא במאוד מאוד כי ידעתי, תודה לא-ל, כי רבים יבואו שם".
ומבואר, שעוד קודם קיבוץ הגלויות ירושלים צריכה להיבנות, ומאידך – אז יהיה קיבוץ גלויות בארץ ישראל ולא לירושלים, וירושלים תהיה אז אבלה מבלי בניה, והוא נראה לכאורה תמוה עד בלתי אפשרי כמעט.
והוא פלאי, שאחר תקופה ארוכה שירושלים נבנתה עוד ועוד, ממש בזמן שהחל קיבוץ גלויות בשנת תש"ח, נלקחה מאתנו ציון – ירושלים, ועל כך מתאבלת ואומרת – 'ותאמר ציון עזבני ה", ועונה לה הקב"ה, שגם אליה בניה ישובו כשהארץ כבר תהיה מלאה ופורחת משממותיה, וכמו שקרה ברוב רחמיו וחסדיו בשנת תשכ"ז.