זה עתה התחלנו שוב 'בראשית ברא א-להים'. כולנו קוראים שוב את דברי רש"י הראשונים (ילקוט שמות רמז קפז') :
"אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים' (תהילים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישרה בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו." מדברי רש"י שהיה צריך לפתוח רק ב'החדש הזה לכם', משמע לכאורה, כי כל ספר בראשית, מעשי האבות, והחלק הארי של יציאת מצרים ומכותיה – 'מיותר' כביכול.
וידועה לכל זעקת הרמב"ן, מה בכלל השאלה, הרי:
"כי צורך גדל הוא להתחיל התורה ב'בראשית ברא א-להים', כי היא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחשב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל".
שאלת הרמב"ן היא שאלה פשוטה לכל נער, וודאי שעלינו ליישב ולהבין את כוונת רש"י.
אמנם כתנאי מקדים נצטרך קצת להתנתק מהמושכל ראשון שלנו שתקוע בצורת חשיבתנו מאז שמענו דברי רש"י אלו מהרבי בת"ת.
בנושאים רבים המציאות שנכפתה עלינו מאז חרב בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו וגלינו מארצנו – מאחר ולא היה בידינו לשנותה, היא הפכה במקרים רבים לאידיאליה לכתחילית.
אם אין בידנו להקריב קרבנות בפועל, הרי 'נשלמה פרים שפתינו'. וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. ואותו דבר בשאר [וליתר דיוק – ברוב] חלקי התורה שאינם מעשיים לעת עתה, עד הדבר העיקרי ביותר, שהוא מתנת ארץ ישראל, שנתנה לנו בשבועה ובברית, עד שצדיקים רבים במשך הדורות התבטאו שאנו ע"י מעשינו יכולים ליצור 'בחינה' של ארץ ישראל בתוך המקום שהוא חו"ל.
הדברים אמנם היו נכונים לשעתם, כל עוד לא היתה אפשרות למציאות אחרת. אבל צריך להזהר ממה שאכן קרה, שהמצב של 'בדיעבד' לא יהפוך לאידיאל לכתחילה.
ישנם רבים, שהמחשבה על ארץ ישראל ובית המקדש כמרכז כוונתו יתברך בבריאת העולם להשראת שכינתו בהם הפכה בקרבם למחשבה מופשטת, אשר הפיכתה למציאות גשמית ממשית אינה בנקודת ליבם. מבחינתם, אם יתן הקב"ה מנוחה גשמית ורוחנית, בה נוכל לשבת בבית המדרש ולעסוק בזבחים ומנחות והלכות בית הבחירה לרמב"ם בהתמדה ועיון לכל ימי חיינו, הרי אין לך מעלה גדולה מזו.
וודאי, כל אחד אומר שהוא רוצה ומאמין שיבנה בית המקדש ויקובצו נדחי ישראל ותיכון מלכות בית דוד, אבל זו מחשבה על עולם מופשט ורוחני שלא שייך באמת למציאות חיינו, וזה אולי יתקיים במציאות אחרת לגמרי של העולם.
עיקר האנרגיה הנפשית והשכלית הופנתה ביום הכיפורים להבנת סוגיית עבודת הכהן גדול, עד כמה מתאימים הפיוטים לדברי הגמרא והרמב"ם, ובדקדוקי הלכות ארבעה מינים והסוכה [כך יאה וכך נאה]. אבל היכן המחשבה על כך, שלא זכינו לראות את העבודה בפועל, והיכן ההרגשה, שלא זכינו לעלות להראות פני ה' בעזרה ברגלינו ממש?
האם אנו מרגישים כאדם שגלה משולחן ביתו ומשפחתו, והוא יושב בדד בשולחן החג שלא חסר בו שום פרט, למעט זה שהשולחן המלא נמצא הרחק בנכר ללא משפחתו וילדיו, וננחמו ניחומים באמרנו – הרי יש לך כל צרכי החג וכאילו קיימת הכל לפרטיה ודקדוקיה, ומה חסר לך – הרי זו המציאות כרגע ואין בידך לשנותה, אם כן אכול בשמחה לחמך, ואתה מובטח שאי פעם על מקומך יחזירוך וישיבוך?
וודאי, הוא יודע שהכל בהשגחה פרטית מאת ה', ויש מצות עשה להיות בשמחה גדולה בחג, והוא אכן שמח, אבל ברור לו בכל רמ"ח ושס"ה איבריו, שהעיקר חסר מן הספר.
ובמילים אחרות – ננסה בעז"ה להכניס את הבנת הדברים בשאלת חז"ל כפי שהבינה רש"י.
התורה הייתה צריכה לכאורה להתחיל במצוה מעשית, באבר מן החי, מצוה שיש בה בשר ועצמות, ומה חשובה כל ההיסטוריה של ספר בראשית, למאי נפקא מינה מבחינה מעשית כל מעשה האבות, מה החשיבות של ההבטחה העיקרית [הכמעט יחידה] שנתנה חזור ונתון לכל אחד מאבותינו בברית ושבועה על נתינת מקום גיאוגרפי לזרעם אחריהם שדווקא בה תתגלה כוונת הקב"ה בבריאה [על נתינת התורה ומצוותיה לא מוזכר כלל בפירוש בכתובים שהבטיח לאבות, שזו כשלעצמה פליאה עצומה]?
הרי אנו יכולים לחיות עם התורה המסורה בידינו, שהיא נקודת נשמת אפינו וחיינו בסורא ונהרדעא, בפאס בברצלונה ובלוניל, בוורמיזא בלובלין ובווילנא, שם צמחו גדולי העולם. וכי צריך דווקא את ירושלים, יבנה ואושא? זה דבר שהנשמה תלויה בו?
ועוד – וכי אנו צריכים תשובות לאומות העולם על טענותיהם כלפינו? וכי הצלחנו פעם לשנות את שנאתם כלפינו? מצדנו, שיחיו עם טענותיהם לעולם ועד, העיקר מבחינתנו שלא יפריעו לנו, ואם צריך הבטחה – דווקא על זה צריך, שיניחונו ללמוד את תורתנו הקדושה בשובה ונחת כאשר עם לבבנו.
ועל זה באה התשובה –
הקב"ה ברא את עולמו להיות לו שכינה בתחתונים (תנחומא כי תשא), זו כוונת כל הבריאה, והשכינה מקומה הוא דווקא ואך ורק בארץ ישראל ובבית המקדש – "השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי" (ישעיה סו), ורק שם יכולה להתקיים התורה ומצוותיה. רובן של המצוות כתנאי לקיומם מדאורייתא בפועל ממש [זרעים, קדשים, טהרות, חלקים גדולים מסדר מועד, חלק מנשים כמו סוטה ונזיר וגם נזיקין מה שצריך סמוכים] – וגם אותן מצוות שבגופו המחויבות מדאורייתא בחו"ל כשבת ותפילין – גם הן, עיקר הכוונה בקיומן היא בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אינן אלא בבחינת "הציבי לך ציונים", שלא נשכח אותן כשנחזור ויהיו כחדשים (רש"י דברים יא יח, רמב"ן ויקרא יח כה).
טענת אומות העולם היא שגם אם יש בורא לעולם, אפשר לעבדו בכל מקום, ומה ש'החלטנו' שכל רצונו וכוונתו הוא לעבדו רק בארץ ישראל – את זה אנו החלטנו, ומתוך 'החלטה' זו גזלנו את ארץ ישראל מבעליה, ובזה לא יתגלה כבוד שמים.
על זה אנו משיבים: התורה פתחה ב'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ' – הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. בראה מתוך כוונה המתגלה בספר בראשית בכל מעשי האבות, שה'משימה' שלהם בהקמת העם היהודי מתקיימת דווקא בארץ ישראל, כי זו עיקר כוונת הבריאה, ולכן "נתנה לאשר ישר בעיניו" בברית ושבועה שלא תופר לעולם.
ונזכה לגמר קיבוץ נדחי ישראל מכל המקומות אשר נדחו שם, ומתוך כך להמשך קיום דברי הנביא זכריה שקראנו בחג הסוכות (זכריה יד), שאפילו הגוים יכירו בחשיבותה ומעלתה של ארץ ישראל וירושלים כמרכז הבשורה האנושית ובעם ישראל כנושאי הבשורה, ויעלו לרגל ככתוב – "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צב-אות ולחוג את חג הסכות".