יחד עם רבבות עמך בית ישראל המתענגים על גליונות 'קדושת ציון' נוטפי עסיס צוף אהבת ה', תורתו, עמו, ארצו ונחלתו, נשאבתי אף אני לתוך מאמרו המאלף של הרב חיים איינהורן בגליון האחרון, מאמר העוסק בסוגיית 'רוב יושביה עליה' ואשר מסקנתו רבת המשמעות והחידוש היא, שאנו נמצאים כבר על סף היותנו בגדר רוב יושביה עליה, ואנחנו לא נדע אם אנו עדיין עומדים מצדו החיצון של הסף, או שמא כבר עומדות הן רגלנו מצידו הפנימי.
ואז, בסוף המאמר, מובאת המסקנה, ובתוכה נחבאת לה אל הכלים הערת שוליים 'מפוצצת':
'זה ממש חשוב לבוא לארץ, כל אחד ירגיש את עצמו שיכול להיות שהוא, הוא זה שעושה כאן 'רוב יושביה עליה' פעם ראשונה, מאז גלות עשרת השבטים. יהודי! אל תוותר על זה!'
'וכמובן: גם לפרות ולרבות בארץ ישראל, חוץ משאר מצוות התלויות בה. אמא! אולי ילד זה, שאת כה מצטערת עליו, הוא הנסיך של 'רוב יושביה'? – כתמר אשת יהודה שהיתה מטפחת ואומרת: גואלים אני מעוברת'[1].
והנה, לפנים בישראל, כאשר היה עולה בידו של מחבר ספר חידוש שראוי להסב אליו את תשומת לב המעיין, היה מסמנו ומפנה אליו תמונת יד עם אצבע מזדקרת: >>. בינתיים נשתנו העיתים ונתחלפו הזמנים, אין משתמשים עוד בתמונת היד, כי אם בהדגשת הכתב או בהטייתו, או בהוספת קו תחתון.
לכל זה וליותר מכך ראויה היא ההערה, ראוי הוא המושג:
>> 'נסיך רוב יושביה'.
ובאמת שזה הרה"ג ר' חיים אלופי ומיודעי, לא ידעתי מה היה לו, מרגלית טובה היתה בידך ובקשת לאבדה מאתנו בכיסוי ובהסתרה שבתוך הסתרה? הרק אך בך דבר ה', הלא גם בנו דבר, ומדוע זה סברת להשתיק את בת הקול ולהצניעה בהערת שוליים.
לא בהערת שוליים מקומה, ראויה היא למאמר בפני עצמו, יהיו שיאמרו לגליון נושא, ואולי אף לספר קריאה שיעורר את תשוקת בנינו מנעוריהם, גם כי יזקינו לא יסורו ממנה: 'נסיך רוב יושביה'.
אבל גם ממקום מחבואה מפוצצת היא ההערה בכל העולם כולו.
הא לך לשון המדרש (מדרש שמואל ג ד): "רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמר, בכל יום ויום היתה בת קול יוצאה ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת, עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל. וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל".
יוצאת בת קול ומפוצצת בכל העולם: עתיד ילד אחד להיוולד בארצנו הקדושה, היום או מחר, מחרתיים או אתמול ושמא שלשום, והוא אשר יכריע את כף המאזנים, ועל-ידו יהיה רוב עם ישראל שרוי בארץ ישראל, על-ידו תהיה כל עסה המגולגלת בארץ הקודש מחויבת בהרמת ראשיתה אל הכהן מהתורה! וכל אשה שיולדת בן בארץ הצבי לוחשת באוזנו: אולי זה עתה, אולי זה אתה! נסיך הדורות, נסיך החלומות, הדמעות, הכיסופים והשירים! אתה! ומכל נשות העולם, אני היא אמך המאושרת![2]
וברוח הימים הנוראים הקרבים, צפים מאליהם דברי הרמב"ם המרטיטים (תשובה פרק ג הלכה ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר (משלי י כה) 'וצדיק יסוד עולם' – זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
זה הוא התבלין שמציע הרמב"ם כנגד היצר הרע – ראה עצמך ועולמך שקולים, חרדים ועוצרים נשימתם לראות את אשר תעשה, האם תחריב חלילה את העולם בטפשות וברשעות אחת, או שמא תושיענו ותצילנו בחכמתך ובבחירתך הטובה.
ובכן, כאלפיים וחמש מאות שנה מאז גלות עשרת השבטים, עומדת ארצנו הקדושה המתנחמת ומתפייסת בקיבוץ בניה לתוכה[3], לחזור למעמדה ואיתנה, לשוב להיות אם הבנים שמחה. נטויה היא הכף, והמציאות היא אכן, שכל אחד יכול להטותה. היש לך בת קול מפוצצת מזו?
ובאמת, שכבר קדמה הגמרא והלכה בנתיב זה, לעורר את היחיד וללמדו, כי בזריזותו לדבר מצוה יוכל להביא את הגאולה ולהשרות את השכינה בישראל, ואלו דבריה (יבמות סג: – סד.) – "אמר רבי אסי – אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז טז) 'כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי'. תנו רבנן – 'ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל' (במדבר י לו) – מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?".
אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שאנו גרים בארץ הקודש, אשר כל משעוליה ואוירה מוליכים למקום אחד, מנתבים אל עשית רצון ה' וקרוב הבאת העולם אל תקונו במלכות ש-די.
אוי להם ליהודי הנכר יושבי האדמות הטמאות, אשר כל פינה בחייהם מלאה סתירות ולבטים. הלא מצד העניין של 'הציבי לך ציונים' וגם למען קרוב הגאולה, עליהם לעסוק בפריה ורביה, אולם מצד שני איך אפשר ללדת לבהלה ילד אשר הוא תוגת אמו כנסת ישראל, ילד שעלול להכביד ולהכריע את כף הגלות ולגרום, חלילה, להיות מיעוט יושביה עליה. ועוד, מאחר וכל מצוות אסירי חוץ לארץ אינן אלא כהכנה לשובם ארצה[4], איך יעלה על הדעת שיקיימו מצוה שכל כולה מכשול ואבן נגף בפני תהליך שיבת ישראל לארצו ושוב ה' ציון.
אין להם אלא להאחז בדברי הגמרא (בבא בתרא ס:) – "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
אמנם, אם רק תשכילו, אם רק תזכו, תעלו ארצה ברנה, אתם נשיכם וטפכם וכל אשר לכם, ומי יודע, אולי בדרוך כף רגלכם על רגבי ארצנו הקדושה, תכריעו את הכף, ותהפכו אתם בעצמכם באותו הרגע המאושר, לנסיכי רוב יושביה.
[1] ומאת ה' היתה זאת, שנתקיים בו בכותב 'נאה דורש ונאה מקיים', כאשר באותו גליון עצמו מופיעה ברכת מזל טוב מאת המערכת אל הרב איינהורן לרגל הולדת בנו זלמן נחמיה הקטן, אשר גדול יהיה, הקרוי על-שם אבי סבו הגרז"נ גולדברג זצ"ל, אשר המאמר אודות רוב יושביה סובב הולך סביב דעתו בנושא.
[2] והנה מה מתקו דברי החיד"א (מדבר קדמות מערכת השי"ן אות ו), ז"ל: וכד הוינא טליא שמעתי מהרב המובהק כמהר"ם מזרחי זלה"ה בעל פרי הארץ שפירש בזה מה שאמר הכתוב (תהילים צט ו) 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם', דיש לדקדק מאי קאמר 'בקוראי שמו', ופירש ז"ל במה שאמרו רז"ל, שכל אותם שנקראו שמואל בעבור הבת קול, הגם דלא כיון עליהם הבת קול, אלא על שמואל בן חנה, כולם נתנבאו, והם חבל נביאים שנתנבאו בזמן שמואל (שמואל י ה). וזה שאמר 'ושמואל בקוראי שמו', פירוש במה שנקראו בשמו שמואל בעבור הבת קול, הגם דהבת קול לא כיונה עליהם, עם כל זה אהניא להו קריאת שם שמואל לבד להיות נביאים, וזה שאמר 'בקוראי שמו', בזה שנקראו בשמו לבד, קוראים אל ה' והוא יענם. עכל"ק. כן יתן ה' לכל הקרואים בשם נסיכי רוב יושביה, יקראו אל ה' והוא יענם.
[3] ראה רש"י – דברים לב מג.
[4] וכלשון הספרי (עקב מג) – "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינין במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה – הוי מתקשטת תכשיטים, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינין בהם".