בקרב רבים קיימת מחשבה, ולפיה ישנן מצוות שנהגו פעם וישנן מצוות שלא נוהגים היום, ומובן שזוהי טעות נושנת. אין בכוונתי שמצוות קרבן חלילה וחס נוהגת שלא בבית המקדש, אלא שמצוות קרבן תמיד ופסח נוהגות היום, רק לא תמיד אפשר לקיימן עקב המציאות הנכפית עלינו.
כשהתחילה תנועת הרפורמה, טענו ראשיה על מצוות מסוימות של התורה שהן מיושנות ולא מתאימות לעידן המודרני. כך גם התנועות הפמיניסטיות למיניהן שאמרו שבדור שלנו, בו יש שוויון בין גברים לנשים, על מצוות התורה להתעדכן בהתאם. תנועות אלו למיניהן אף מצאו לדבריהם סימוכין במקורות מדברי תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים.
משל ידוע נאמר על כך – לרב בעיירה בפולין הגיע דין תורה בין עגלון לבין הנוסע בעגלה. העגלון נסע ביער בתקופת החורף, העגלה שקעה בבוץ, ונתגלע ויכוח סביב השאלה האם העגלון צריך לשלם את נזקו של הנוסע. לאחר דיון בכל הפרטים הורה הרב לעגלון לשלם את הנזק. שאל העגלון את הרב – לפי מה דנת? ענה לו – לפי תורת משה! שאלו העגלון – באיזה חודש נתנה התורה? ענה לו הרב – בחודש סיון. טען העגלון – "וכי תורה שניתנה באמצע הקיץ יכולה להכריע הלכות לתקופת החורף?…".
כלפי מה הדברים אמורים? מאז שעם ישראל החל לשוב לארצו, החל דיון בנושאים הלכתיים שלא נהגו בחו"ל עקב חוסר האפשרות והמציאות השונה של חו"ל ביחס לארץ ישראל. והנה בא עם ישראל לארצו, ארץ הקודש, וצריך לנהוג את התורה הכתובה כלשונה וכדיניה, ובאים אנשים ומתחילים לחלק במצוות, שמצווה זו או אחרת אינה נוהגת עכשיו, היא רק הלכתא למשיחא, [יש לי תחושה מפחידה, שגם כשיבוא משיח, יצעקו שההלכות הללו לא נוהגות היום, כי הם הלכתא למשיחא…].
מאורע שאירע בחודש האחרון בחברון עורר תגובות משונות של אנשים מטעם היושבים על מדין ומביאים את דעותיהם הנפסדות [אני מקוה שאין אלו דעותיהם, כי אם דעת יועצי התקשורת שלהם] תחת הכותרת "דעת תורה".
אולם התורה הקדושה מצווה אותנו בענייני היחס לאויבים דברים ברורים מאד, והיא לא חלקה בין תקופות. מפורש בגמ' עירובין [מ"ה.] "אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו' במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, ובעיר הסמוכה לספר – אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא". ומפורש בגמ', שגם בגלות נאמר דין זה, וכ"ש בארץ ישראל, בה נוהגת מצוות כיבוש וגירוש האויבים, שאפילו על עסקי ממון יוצאים עליהם בכלי זין [ולא נראה לומר, ש"יוצאים עליהם בכלי זין" פרושו רק שמאיימים, אלא אם נכרים באו ליטול ממון, וכל שכן את הגוף כפי שקורה כיום, דינם הוא אחד!!!].
על אחד שבא במחתרת וספק אם בא להרוג ספק לא בא להרוג, אמרה התורה, שאם בא להרגך – השכם להרגו, והגמ' ביומא [פ"ה.] מביאה על עניין זה, שעל אף ש"שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל", כלשון הגמרא שם, מכל מקום מצוה להרגו מיד, ושם הרי מדובר על יהודי, וא"כ קל וחומר שנכרי שבא להרוג ולא הצליח – אין לו זכות קיום וודאי יש להרגו ומצוה רבתי היא.
עניין נוסף שחזר ונתחדש בשובנו בארץ ישראל הוא ההודאה לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, ואף שגם בחו"ל היינו מודים עליה לה' בברכת המזון, מ"מ אין ספק שבארץ הקדושה העניין הרבה יותר שלם. בהגדה של פסח, לעומת זאת, מצינו שלשה מקומות, בהם נראה שהושמט בנוסח עניין ארץ ישראל.
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" אליבא דשמואל (פסחים קט"ז.) מתחיל ב'עבדים היינו' ומסיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה", והנה בפסוקים אח"כ מבואר הפסוק "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ". והנה על דין המשנה של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" הוסיף רבא – "וצריך לומר 'ואותנו הוציא משם'", והאריכו המפרשים מה בא להוסיף. ואולי י"ל בעומק הדברים שבא להוסיף את כל הפסוק בשלימותו, שהוא עניין הארץ בסוף הפסוק – "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ".
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" אליבא דרב (שם) מתחיל ב'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו', ובהגדות שלנו הביאו הפסוקים ביהושע על תרח אבי אברהם וכו' וסיימו ב'ויעקב ובניו ירדו מצרים', ולא מובן לכאורה היכן קרבנו המקום לעבודתו. אבל המעיין במקראות ביהושע בשלמותם מבין את כל העניין בשלמותו, ובמיוחד בסוף שם – "וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים: וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹקים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה'". והושמט עניין א"י עם עניין "קרבנו המקום לעבודתו" וכך נוצר חסרון בעניין.
אמרו במשנה בפסחים (פ"י מ"ד), שדורש מ"ארמי אובד אבי" עד סוף הפרשה, ואת הפסוק המסיים 'ויביאנו אל המקום הזה וגו' השמיטו מסדר ההגדה, ואין דורשים אותו, ושם אומרים פיוט 'דיינו' שמסיים בארץ ישראל ובית הבחירה. ורבים השואלים מה עניין פיוט זה להגדה. אבל המעיין בדרשת הספרי על אותם פסוקים בשלימותה רואה ש'ויביאנו אל המקום הזה' מורה על בית הבחירה, ו'ויתן לנו את הארץ' מורה על ארץ ישראל, וממילא מובן הקשר לפיוט שבא אחריה.
וזו דרשת הספרי –
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.
דָּבָר אַחֵר. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה זֶה בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, אוֹ יָכוֹל זֶה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה בִּשְׂכַר בִּיאָתֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נוֹתֵן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
אמנם, אף שעיקר הסיפור בליל פסח אמור על יציאת מצרים, הרי שמכל מקום, כיון שמדברים על עניין "קרבנו המקום לעבודתו", ודאי ישנו מקום להודות על עניין הארץ, ובאמת על קרבן פסח אמרו שלא היה נוהג עד שנכנסו לארץ [עיי' תוס' קידושין ל"ז: ד"ה הואיל] כיון שנאמר בו לשון ביאה, וכן עם ישראל נכנסו לארץ סמוך לחג המצות, וא"כ הוא ודאי בגדר עניינא דיומא. ואף שאי אפשר לומר שיש כאן ממש חיוב, שכן החיוב המוחלט חל רק על סיפור יציאת מצרים, עדיין דרשת הספרי על הסוף גם היא שייכת לעניין ההגדה, כפי שבארנו, ואם כן יש מקום לאומרה כעניין הזה. ויעזרנו ה', שנזכה לומר במהרה "ויביאנו אל המקום הזה – זה בית הבחירה" ולשמוח בהקרבת קרבן פסח במקום אשר בחר ה' בלבה של ארץ ישראל.