בלוג

נתחיל מהסוף –

אין כוונת מאמר זה כלל לעודד ולהביא אנשים לידי גיוס לצה"ל כפי שהוא במתכונתו הנוכחית. לצערנו הגדול צה"ל כהיום אינו ראוי ואינו כשיר לשירות יהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות, קדושה וטהרה. ואין כאן המקום לפרט ולהרחיב על כך. ולכן משום 'אונס רחמנא פטריה', לצערנו אנו פטורים מחובת הגיוס ואין לנו שייכות לכל האמור להלן בעולם המעשה.

אולם מכל מקום חובתנו לדעת את תפקידנו וחובתנו בעת כזאת גם מבחינת הידיעה התיאורטית, כדי שנדע לכל הפחות להצטער ולהתאונן על הפסדנו הגדול כל זמן שהמדינה מסורה בידים לא מאמינות ולא תורניות. ולקוות ולהשתוקק להאי יומא בו ימסרו בידי יראי ה' מוסרות הנהגת המדינה, ואז נדע את חובתנו ואת רצון ה' מאתנו, ונקיים אותו בשמחה, בהתלהבות של קדושה ובמסירות נפש!

א. עת מלחמה.

שואלים ודורשים בעניינם של ימים – ימים נוראים, סוערים ועגומים באו עלינו מיד עם סיום היום האחרון מתקופת הימים הנוראים, ושוב עומדים אנו בתוך סער וצער גדול, וכיונה הנביא בשעתו, נדרשים לאמור 'בשלי הסער הזה'. ועלינו להתבונן בתפקידנו, בית ישראל יראי ה', מה דורש ה' מאתנו בשעה זו, ומה רצונו. וראשית לכל יש לדעת מה רוצה ה' מאתנו שננקוט במעשה בפועל, מלבד כמובן כל החשבונות של תשובה ופשפוש המעשים ועל כולנה – התפילה, הזעקה והתרועה לפניו יתברך, שגם היא מצוה גדולה ורבה בימים אלו ומדאורייתא ממש, ככתוב בתורה (במדבר י, ט) – "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

והנה כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה א): "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה – זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם – ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". חזינן בדברי הרמב"ם, שישנם שני גדרי מלחמה – 'מלחמת מצוה' ו'מלחמת הרשות', ובגדר 'מלחמת מצוה' יש שלושה אופנים: א. מלחמת שבעה עממים, ב. מלחמת עמלק, ג. עזרת ישראל מצר שבא עליהם. ונבאר בקצרה אחת לאחת.

האופן הראשון – מלחמת שבעה עממים – מקורו בגמרא (סוטה מד:) על דברי המשנה (שם) – "במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" – ועל זה אמר רבא "מלחמות יהושע לכבש, דברי הכל חובה". ומבואר, כי מלחמות יהושע הן מלחמת מצוה (עיי"ש בגמרא). והנה הרמב"ם כתב 'מלחמת שבעה עממים', ומדבריו נראה כי דוקא המלחמה בשבעת העממים שהיו בזמן יהושע בארץ ישראל היא בכלל המצוה, וכבר כתב עליהם הרמב"ם (שם הלכה ד) כי כבר אבד זכרם של כל אותם עממים. אולם רש"י (שם ד"ה אבל) כתב: 'כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע'. ומבואר מדבריו, כי המצוה היא כיבוש ארץ ישראל, ולכאורה נוהגת מצוה זו בכל דור ודור, במצב שהגויים כבשו את הארץ מידי ישראל ועל ישראל מוטלת החובה לשוב ולכבוש אותה חזרה מידיהם. וראה בספר מרחשת (ח"א סי' כב סק"ו), שהבין כן, שהמצוה במלחמת יהושע היא משום מצות כיבוש וישיבת ארץ ישראל, וכדברי הרמב"ן (פרשת מסעי ובספר המצוות), שהיא מצוה דאורייתא [וראה מה שרצה לפי זה לחייב נשים במלחמת כיבוש הארץ].

האופן השני – מלחמת עמלק – מקורו ממצות מחית עמלק, המפורשת בתורה.

והאופן השלישי – 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' – לא נתפרשה בגמרא, אולם כתבו האחרונים כי מתוך דברי הגמרא (שם) מבואר כי מלחמה עם הגויים 'כי היכי דלא ליתו עלייהו דישראל' נחלקו התנאים האם נקראת מלחמת מצוה או רשות, אולם כאשר כבר באו הגויים על ישראל להזיק להם – אז לכולי עלמא המלחמה היא מצוה גמורה (וראה בספר המפתח של מהדורת פרנקל רשימה גדולה של אחרונים שהלכו בדרך זו). ויש מי שכתב, כי מקורו מהפסוק הנ"ל – "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" וגו' – הרי מפורש, כי יש לבוא להלחם על הצר הצורר אותנו.

והנה בעת זו אשר נתרגשה עלינו צרה גדולה כזו והצר הצורר אותנו בא עלינו בהמוניו לרצחנו נפש ואכן השיגה ידו והרג ורצח ולא חמל מיונק ועד איש שיבה, ואף שבה שבינו, אין כל ספק כי הוא בגדר 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' בהידור שבהידור.

וכן מאחר שהמלחמה היא בגבולת ארץ הקודש, ועל רצועת עזה אשר היא ללא ספק מכלל תחום ארץ ישראל [וכבר האריך בזה הרב יעב"ץ במור וקציעה (או"ח סי' שו) וכתב על העיר עזה בזו הלשון – 'ודאי לעולם מצות ישיבתה במקומה עומדת, מצות מלך היא עלינו ליישב ארצו, שמו נקרא עליה ביחוד, אין מלך בלא עם, וברב עם הדרת מלך, מה גם עתה שהיא שוממה מבלי בניה, החיוב יותר גדול הוא על המוצא עצמו יכול עליה לקיימה… וגם חובת קרקע לא בטלה עוד היום, גם מעזה'].

הרי לנו שתי סיבות לומר, כי עת זו היא העת עליה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג ח) – "עֵת מִלְחָמָה". ומצות וחובת היום הגדולה ביותר, היא לצאת ולהלחם מלחמת ה' בגיבורים ולנקום נקמת דם עבדיו השפוך בידי חיתו טרף.

ב. המצוות התלויות בה. בכלל מצות המלחמה תלויות מצוות רבות, כגון התקנת יד ויתד, בל תשחית, אשת יפת תואר ועוד. והרמב"ם מונה כמצוה מיוחדת את האיסור שלא לפחד ולהתירא בשעת המלחמה! וזה לשונו (שם פרק ז הלכה טו): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו"!

נמצא, כי כל היוצא למלחמה זוכה למצוות רבות הבאות יחד עם המלחמה, והמפסיד מצוה זו – מפסיד עמה את כל המצוות התלויות בה.

ג. החובה על הכל. במלחמת מצוה הפסק הברור הוא כלשון המשנה (סוטה שם) – 'במה דברים אמורים [שיש חוזרים מעורכי המלחמה] – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'. ופסק זאת הרמב"ם שם (פרק ז הלכה ד). ועיין שם ברדב"ז שדן האם יתכן לומר, כי 'כלה מחופתה' הוא כפשוטו ממש, שיוצאת להלחם, והלא 'כל כבודה בת מלך פנימה', וביאר כי יתכן שיוצאות להספיק מים ומזון לבעליהן. וראה בזה בחינוך ובמנחת חינוך (מצוה תרג) ובמרחשת (שם). ובמקורות וציונים (על הרמב"ם שם) ציינו לדברי ספר הערוך (ערך אנגריא), שכתב על ביטוי הגמרא 'אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' – 'פירוש, וכל שכן תלמידי חכמים' – הרי לנו, שגם תלמידי חכמים בכלל חובה זו[1].

ד. המעלות שזוכים להם אנשי המלחמה. כתובים מפורשים בענין רום קדושת מחנה הצבא הישראלי נאמרו בפרשת יד ויתד (דברים כג טו) – "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ'. נאמרה כאן הגדרה שאין דומה לה אודות הרוח השוררת במחנה הצבא – השראת השכינה, ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך. והדברים מזכירים לנו את היעודים הגדולים הכתובים בפרשת בחוקותי – 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם'. ופירש רש"י – 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני'. הדברים מבהילים. ויחד עם זה יש כאן תביעה ואזהרה – "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ", שאז ח"ו "ושב מאחריך".

והרמב"ם (שם הלכה טו) כתב במעלות היוצא למלחמה – "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך' וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך'".

שלוש הבטחות כתובות כאן. א. שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה. ב. יבנה בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם. ג. יזכה לחיי העולם הבא! ושלושתם נלמדים מהכתוב שהביא בדבר אביגיל לדוד המלך ע"ה. וכמדומני, שזו הסגולה היחידה שמצאנו בדברי הרמב"ם לזיווג הגון ובנית בית נאמן בישראל! לצאת למלחמת ה' בגיבורים ולמסור נפשו על יחוד ה', יחד עם ההבטחה לשמירה מכל נזק ורעה, והבטחה לחיי העולם הבא – מה יכול להיות יותר מזה?! הרי שיציאה למלחמה בראי תורתנו הקדושה מביאה את האדם לרום המעלות הגבוה ביותר. וישים ה' חלקנו עמהם.

---

[1] ונקל להבין, כי הסוגיה בבבא בתרא ז:, העוסקת בהשתתפות בשמירת העיר, שם נפסק כי 'רבנן לא צריכי נטירותא' – אינה עוסקת כלל בגדרי מלחמת מצוה או רשות, אלא בשמירה שוטפת מפני פורצים, גנבים וכיוצא בכך. והגע בעצמך – הגם שתורה מגנא ומצלא, ודבר זה מגן על הלומד עצמו – וכי בשל כך הוא פטור מלצאת לעזרת אחיו בצרתם? אלא פשוט וברור, כי אין הסוגיה שם קשורה לנידון שלנו כהוא זה, ואין לדמות דבר שאינו מן הענין.

כמו כן דברי הגמרא בנדרים (לב.) על אברהם אבינו שנענש על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, וכן בסוטה (י.) על המלך אסא, שנענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, אינם מדברים כלל במלחמת מצוה, שהרי הצלת לוט בן אחי אברהם לא היתה כלל מלחמת מצוה – טרם היה ישראל לעם וטרם נתחייבו בערבות זה לזה, מה גם שהיה זה אחרי הפרדו מעליו. וכן הוצאת אסא את תלמידי החכמים לא היתה למלחמת מצוה אלא לבנין הערים גבע, בנימין ומצפה, כמפורש במקרא (מלכים א טו כב). ודי בהערה זו.