חבל עזה עומד כעת על הפרק, והדבר מחייב אותנו לערוך הפוגה במאמרים על שכם, ולכתוב מאמר מיוחד על חבל עזה.
יודע אני שבכל העיתונים, כתבי-העת וכיוצא בהם ישנם מאמרים על תולדות ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ובכל זאת בקשו החברים שאכתוב גם אני, אולי אוכל להוסיף מעט תבלין של 'קדושת ציון'.
כשעוסקים בארץ פלשתים, אי אפשר שלא לפתוח בדברי הרשב"ם בבראשית כב א.
בפסוקים לפני עקידת יצחק, מספרת לנו התורה על הברית בין אברהם לאבימלך –
"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (שם כא כג).
אברהם נותן תשורה לאבימלך ואומר – "וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת" (שם ל).
מיד לאחר מכן אומרת התורה – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם כב א-ב).
מאליה נשאלת השאלה ביחס לפתיחת פרשת העקדה – "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – אחר אלו דברים?
ידועים דברי רש"י – "אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו – כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלוש עשרה שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק – באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב".
הרשב"ם, לעומת זאת, מסביר את ציווי העקידה כהמשך לברית עם אבימלך, המובאת למעלה בסמוך, ואף את המלה "נִסָּה" מסביר הרשב"ם לא כנסיון, אלא כקינטור [מלשון מסה ומריבה].
וזה לשונו:
"ויהי אחר הדברים האלה: כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה' מחובר על הפרשה שלמעלה…
אף כאן. אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם 'לא תחיה כל נשמה', וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל.
לכן 'והא-להים נסה את אברהם' – קינתרו וציערו, כדכתיב 'הנסה דבר אליך תלאה', 'על נסותם את ה", 'מסה ומריבה', 'בחנני ה' ונסני',
כלומר נתגאיתה בבן שנתתיו לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך,
וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל. 'ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים'. כתב את שבע כבשות הצאן תקח מידי, אמר לו הקב"ה – אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואילו הן – שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואילו הן – אהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. ד"א – שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים".
יסוד זה של הרשב"ם מעניק לנו מבט כללי על כל מאורעות ארץ פלישתים. מכיון שמעשה אבות סימן לבנים, הרי שמעשהו של אברהם אבינו יצר לדורות רבים קושי בירושת ארץ פלשתים. בהסכמתו זו של אברהם לברית עם אבימלך "וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ", נוצר לעם ישראל האויב המר ביותר שנלחם נגדנו על ירושת הארץ.
ואמנם, ניתן היה לטעון, הרי באמת אברהם אבינו לא מסר מאומה לאבימלך, ולא הסכים לו כלום בירושת הארץ.
הנה הפסוק מדייק בלשונו ומגביל את ההסכם בזמן – "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". אין זה הסכם לנצח, אלא רק עד "נִינִי וְנֶכְדִּי". מדוע לדורות אלו בלבד?
ויש לומר שהלא בברית בין הבתרים כבר נאמר "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (שם טו יג,טז). הרי שכבר מראש אמר רבונו של עולם, כי זרעו של אברהם יירש את הארץ רק מהדור הרביעי ואילך, ולא קודם לכן. ממילא, הסכמת אברהם אבינו לפלשתים שיהיו בארץ היא רק במשך אותה תקופה שבה בכל מקרה בני ישראל לא יהיו בה. רק למשך הזמן שבורא עולם אמר מראש, כי זרע אברהם יהיה "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם". לכן מודגש, כי תוקפו של ההסכם פג ברגע שמגיע הדור הרביעי, ויגיע הזמן שבו בני אברהם יירשו את הארץ.
ומכל מקום, מעצם דברי הרשב"ם, וכן המדרש שמואל שהביא, שהחשיב עם כל זאת את כריתת הברית עם פלישתים לטענה הנשמעת, יש לנו ללמוד עד כמה נדרשת זהירות שלא נסכים לשלטון של זרים בארץ – אפילו לא בזמן הגלות, אפילו לא בזמן שבורא עולם בעצמו אמר, שאנחנו לא נהיה כאן.
רואים אנו, שאפילו הסכמה קלושה כזו של אברהם אבינו, פוגמת לדורות עולם, ויוצרת קושי לבנים בירושת ארץ פלשתים. כמה צריך להזהר שלא יהיה נדנוד של הוה אמינא כאילו ויתרנו על משהו מארץ ישראל, ולו זמנית.
העיר עזה מופיעה לראשונה בתורה בגבולות הכנעני.
"וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (בראשית י יט).
מתוך שבעים אומות המוזכרות בפרשת נח, זהו העם היחיד שטרחה התורה לסמן את גבולו. מדוע?
התירוץ הפשוט הוא, כדי שנדע מהן גבולות ארץ כנען שניתנה לאברהם אבינו.
אך הדבר מוקשה, הן בברית בין הבתרים נכתבו גבולות רחבים הרבה יותר – "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (שם טו יח), ומנויים שם עמים נוספים ולא רק עמי כנען.
כך גם בתחילת ספר יהושע – "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" (יהושע א ד). ואפילו בגבולות המצומצמים של פרשת מסעי, נכתבו גבולות אחרים[1]. מדוע, אם כן, הוזכרו דווקא הערים הללו?
נראה, כי ישנה סיבה מיוחדת להזכרת כל עיר ועיר. הפעם נתמקד בעיר עזה.
העיר עזה ניתנה לשבט יהודה לנחלה. בספר יהושע נכתב שהעיר עזה ובנותיה ניתנו לשבט יהודה[2], ובספר שופטים נכתב ששבט יהודה אף כבש אותה[3]. בתוספות בגיטין ב. מודגש, כי עזה ואשקלון נכבשו על ידי עולי מצרים, הגם שלא נכבשו על ידי עולי בבל.
במציאות, מופיע בהרחבה בתנ"ך, כי הפלשתים ישבו בעזה וסביבותיה. כלומר, הכיבוש של שבט יהודה לא החזיק מעמד. הסיבה לכך אולי רמוזה בפסוק הבא בספר שופטים – "וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם" (שופטים א יט).
יהודה לא הוריש את יושבי עזה, ולאורך כל התנ"ך יושבים בעזה פלשתים, והם אויבים נוראים לעם ישראל. מכאן אולי אפשר לקבל את התחושה, ולפיה עזה אינה מארץ כנען, אלא מארץ פלישתים. אפשר לקבל חיזוק לתחושה זו, כי אדמתה החולית פחות משובחת מחבלים אחרים של ארץ כנען, ואינה זבת חלב ודבש[4]. לכן מדגישה התורה בפרשת נח, כי עזה היא מגבול הכנעני, וממילא היא מהארץ שניתנה לאברהם אבינו.
מעניין לראות את הנימוק שמביא רש"י כפתרון לשאלה, מדוע סבב הקב"ה את מעברה של עזה מן הכנענים (או מן העווים) אל הפלשתים.
בפרשת דברים נכתב – "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב כג). ומסביר רש"י – "עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג ג), שנאמר 'חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים', ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם".
אמנם האמת היא, כי מתוך פסוקי הנביאים, נראה שכמה פעמים העיר עזה אכן היתה ברשות ישראל.
הנה בספר יהושע י מא נכתב – "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן".
שוב בספר שופטים מוזכרת עזה ברשות ישראל, לא רק בתחילת הספר עם כיבושה על ידי שבט יהודה[5], אלא גם בהמשך, בעת שהמדינים עולים על הארץ. וכך נכתב עליהם "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו.וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" (שופטים ו ג).
עם זאת, כמה פעמים אנו פוגשים את הפלישתים עושים צרות לעם ישראל לאורך כל הדרך.
בתחילת ספר שופטים, בימי שמגר בן ענת, אנו למדים עליו, שהכה את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר. "אַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ג לא). הפסוק מלמד אותנו, כי צריך להושיע את ישראל מיד פלשתים, כלומר שהם עשו לנו צרות.
בהמשך ספר שופטים, כאשר העמונים מצֵרים לישראל [עד שיפתח הגלעדי מושיע אותנו מידם], הפלשתים 'מנצלים את ההזדמנות' ומשתתפים עמהם. כך אומר הכתוב (שופטים י ז) – "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן".
בהמשך, אנו פוגשים את הפלשתים בצורה חריפה הרבה יותר. "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם יג א).
אותם פלישתים ששבט יהודה לא הוריש – כעת התהפכו עלינו, וכעת הם מושלים בנו. לא כ'עושים צרות', לא רק כשותפים יחד עם אומה אחרת, אלא שלטון מלא של פלשתים על ישראל. המצב היה כל כך קשה, עד ששמשון הגיבור, שמרחם אמו נאמר עליו "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם ה) – עושה זאת כאדם פרטי, מתוך סכסוכים אישיים, ולא כשליחו של עם ישראל.
בני יהודה מתנגדים למעשיו וחוששים מהם. "וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ" (שם טו יא).[6]
המצב הקשה נמשך לאורך כל ספר שמואל. הפלישתים מנצחים אותנו במלחמות רבות, הורגים רבבות חיילי ישראל, שובים את ארון ברית ה' [שחוזר אלינו בניסי דגון והטחורים], וככל הנראה מחריבים את משכן שילה.
גם כאשר ישראל מנצחים אותם [אכן מופיעות גם כמה מלחמות כאלו בספר שמואל], הנצחון הוא זמני. הפלשתים שמשלו בישראל מנעו מאיתנו לתקן את מחרשותינו בעצמנו, ונזקקנו לעזרתם, כך שלא יכלנו להכין לעצמנו כלי נשק. אפילו כאשר הומלך שאול למלך, היינו חסרי כל חרב או חנית מאימת הפלשתים – "וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א יג כב).
השלטון של הפלשתים על ישראל היה כה מוחלט, עד שמפשטי המקראות הם אפילו לא 'התרגשו' מכך שישראל המליכו מלך. הדבר היה נראה בעיניהם כדבר פנימי חסר משמעות שלטונית. מעין 'ראש הקהילה'. מבחינתם, נציב פלישתים מושל בישראל, לאף איש ישראל אין כלי נשק, והם אינם צריכים אפילו להתיחס ל'משחקי המלוכה' של שמואל ושאול. רק כאשר הכה יהונתן את נציב פלשתים, קמה מהומה.
דרך אגב, עם ישראל פחד פחד אימים מאותה הכאה שהכה יהונתן את נציב פלשתים. חיילי ישראל ברחו מפחד הפלשתים והתחבאו במערות, ושאול נשאר כמעט לבד ללא לוחמים.
נביא כמה פסוקים מספר שמואל א פרק יג, ונראה את עוצמת שלטון הפלשתים בישראל –
"וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל. וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת. וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו…" (שם ג-ז)
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי…" (שם יא).
גם אחרי שדוד מכה את גלית הפלשתי, אנו מוצאים מלחמות נוספת של הפלישתים נגד ישראל, וזמן לא רב לאחר מכן הם הרגו את שאול ושלושת בניו והנחילו תבוסה קשה לישראל.
שוב בימי דוד, במלחמת עמק רפאים, אנו מוצאים שישראל נלחמים בפלשתים ומנצחים אותם. בשמואל ב ח א נכתב – "וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים", ובסוף ימי דוד (בפרקים האחרונים של שמואל ב) ישנן מלחמות נוספות.
רק בספר מלכים, בזמן מלכות שלמה, ישראל מושלים בפלישתים, כדכתיב – "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם" (מלכים א ה א), ושוב מוצאים אנו את עזה תחת שלטון ישראל – "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה" (שם ד).
ואם נדמה, כי הפעם הנצחון הוא מוחלט וסופי, מלמדנו הנביא שלא כך. גם בהמשך אנו פוגשים את הפלשתים נלחמים בנו.
בימי בעשא מלך ישראל, שוב מוזכרת מלחמה בין ישראל לפלישתים – "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה וְהָעָם חֹנִים עַל גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים" (שם טז טו). וגם שנים רבות לאחר מכן המקום נקרא ארץ פלישתים [לדוגמא, בימי אלישע, בזמן רעב אשה הולכת לגור בארץ פלישתים – מלכים ב ח ב).
אף לקראת סוף ימי המלוכה, שוב צריך לכבוש את עזה. הפסוק כותב על חזקיהו המלך – "הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר" (מלכים ב יח ח).
ועדיין, אפילו בספר ירמיהו, שנכתב בעת גלות ירושלים, ישנן נבואות על הפלישתים היושבים בעזה.[7]
רואים מתוך הדברים, כי בכל הימים שישראל ישבו על אדמתם, הפלשתים לא עזבו את חבל עזה. מלחמות רבות היו לנו מולם. לעיתים שלטו שם ישראל, לעיתים הם משלו בנו, ורוב הזמן הם חיו כממלכה נפרדת לצד עם ישראל.
בזמן בית שני, נכבשה העיר עזה על ידי החשמונאים, והוקמה שם התישבות יהודית.
התיישבות זו התקיימה כמעט ברצף במשך יותר מ-2,000 שנה (!), עד למאורעות תרפ"ט[8].
המסגד הגדול של העיר עזה נבנה במקום בו שכן בית הכנסת של העיר. במשך שנים רבות היה באחד העמודים חיטוב של שופר, אתרוג, מנורה, והקדשה בשם "חנניה בן יעקב". ממצאים אלו היו גלויים לכל מבקר במקום, ונשמרו מהתקופה הרומית ועד ימינו ממש. רק תחת שלטון ממשלת ישראל השחיתו הערבים את הכתובות בעברית והסממנים היהודים.[9]
בנוסף היתה [ואולי עדיין קיימת] רצפת פסיפס במקום עם ציור של דמות המנגנת בנבל, וחיות מקשיבות לניגון. ליד הדמות נכתב השם 'דויד'.
העיר עזה, היתה עיר ואם בישראל. היו בה גדולי עולם, שחלקם מפורסמים וחלקם פחות ידועים. המוכר ביותר הוא רבי ישראל נג'ארה, שכתב כמה שירים – המפורסמים שבהם הם 'י-ה ריבון עלם', 'יעלה בואי לגני' 'יודוך רעיוני' ועוד. שירים אלו שוכנים כבוד בנכסי צאן הברזל של זמירות השבת[10].
דמות מפורסמת [לשלילה] נוספת מהעיר עזה הוא נתן העזתי. האיש ששכנע את שבתי צבי שר"י שהוא המשיח. על פי דברי הבלע שלו, הוא קבל 'נבואה', ולפיה שבתי צבי הוא המשיח, והכריז על כך בעולם כולו.
נתן העזתי האמין במשיחיותו של שבתי צבי גם לאחר התאסלמותו [בטיעונים 'קבליים' של העלאת ניצוצות], ואף לאחר מותו [בנימוק בסגנון 'העלמותו באורות העליונים']. הוא הסביר למאמיני ש"צ, שהוא עתיד לשוב ולגואלנו.
בסופו של דבר, לא שבתי צבי ולא נתן העזתי נקברו בעיר עזה. כיפרה העיר על בנה הסורר, ודחתה אותו מתחומה.
עם הקמת מדינת ישראל, נשארה העיר עזה מחוץ לגבולות המדינה, ולא נשארה בחבל עזה אפילו משפחה יהודית אחת. העיר עדיין מצפה לבניה שישובו אליה.
בשנותיה הראשונות של המדינה יצאו חוליות טרור רבות ['פדאיון'] משטח חבל עזה אל ישובי ישראל, ורצחו אנשים, נשים וטף. כתגובה לכך, יצאה מדינת ישראל בחודש חשון תשי"ז ל'מבצע קדש', בו שחררה את חבל עזה וסיני מרשות זרים.[11] מדינת ישראל החזיקה בהן במשך כמה חודשים, עד שנסוגה בעקבות לחץ בינלאומי אדיר.
במלחמת ששת הימים, שוב חזרו עזה ובנותיה לרשותו של עם ישראל. החלה התישבות יהודית בסביבות עזה, אך לא בעיר עצמה. הוקם 'גוש קטיף' הכולל כמה ישובים חקלאיים, בדרום חבל עזה. הוקמו הישובים נצרים וכפר דרום במרכז החבל, והוקמו ניסנית, דוגית ואלי סיני בצפון חבל עזה.[12]
ועדיין העיר עזה עצמה, נשארה שוממה מבלי בניה.
בשנת תשנ"ד נחתמו הסכמי אוסלו.[13] במסגרתם נמסרה העיר עזה [ויריחו] לרשותם של הערבים, והוקמה ה'רשות הפלסטינית' שתשלוט במקום. מדינת ישראל הקימה את הרשות האויבת שלה, חימשה אותה בנשק, ובאזלת יד חמורה ביותר אפשרה לה במשך שנים לירות כדורים וטילים על ערי ישראל.
בשנת תשס"ה, הוחרבו ישובי גוש קטיף במסגרת 'תוכנית ההתנתקות'[14]. בבחירות שנערכו כשנה לאחר מכן בחבל עזה, בחרו ערביי עזה בחמאס למשול בהם, ובכך הראו לכל את חפצם.
בשמחת תורה תשפ"ד, ערכו ערביי חבל עזה טבח ביהודי הדרום. הם פרצו את הגדרות, ורצחו וטבחו בכל מי שנקרה בדרכם, למעלה מאלף ומאתיים נרצחים – אנשים, נשים וטף, נערים וזקנים, תינוקות וילדים, ואף חטפו למעלה ממאתיים יהודים שבויים אל עזה. בטבח הנוראי השתתפו לא רק לובשי מדי החמאס, אלא גם 'אוכלוסיה אזרחית', כולל פועלים שמצאו את פרנסתם בישובים היהודים שב'עוטף עזה'. אותם פועלים הכירו את המקומות, כיוונו את חבריהם עם מידע רב שאספו, ואף השתתפו בעצמם בשריפת והחרבת הבתים שבהם עבדו וברצח מפרנסיהם.
עם ישראל התעורר. עם ישראל מבין שצריך לשוב לחבל עזה, ולהפסיק את שלטון החמאס במקום.
יהי רצון שנבין את הנקודה החשובה ביותר, שהיא הברית שכרת הקב"ה עם זרע אברהם יצחק ויעקב. יש לשוב לעזה, לא בגלל הטבח הנוראי שנעשה, ולא משקולי ביטחון, אלא כי זו ארץ ישראל, הארץ שכרתנו עליה ברית עם בורא עולם."שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח ו-ז).
[1] ולא כאן המקום לדון מדוע גבולות מסעי שונים מגבולות ההבטחה.
[2] "זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה… אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם (הגבול) הַגָּדוֹל וּגְבוּל" (יהושע טו כ-כא; מז).
[3] "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ" (שופטים א יח).
[4] רש"י על בראשית כו יב –
בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים.
אמנם מרתק להווכח, כי הגם שמאז ומעולם הערבים לא הצליחו לגדל דבר בחולות גוש קטיף, היהודים שם הקימו חממות ומעצמה חקלאית לתפארת. ואכן, כאשר נחרב גוש קטיף, שוב החולות שבו להיות כטבעם, שאינם מצמיחים דבר.
[5] כפסוק שהובא בהערה 3 לעיל.
[6] כשלומדים את ספר שופטים, רואים מכות רבות שהכה שמשון את הפלישתים. העובדה, ולפיה אחר כל זאת עדיין אנשי יהודה חוששים ואומרים "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים" ומתנגדים למעשיו – עובדה זו מעידה כאלף עדים על חומרת המצב של ישראל ביחס לפלשתים.
[7] ירמיהו מז א – "אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה".
[8] גם בעזה וגם בחברון היה ניסיון לשוב לעיר גם אחרי תרפ"ט, אך הוא לא הצליח. הגדיעה הסופית של נסיונות אלו היתה במרד הערבי הגדול בשנת תרצ"ו. אז שממה העיר עזה מהתישבות יהודית רצופה בת למעלה מ-2,000 שנה.
יש אומרים, שעדיין ניסו יהודים להתיישב בעזה גם אחר-כך עד למלחמת העצמאות.
[9] הפעם האחרונה שבה יהודים ראו את העיטורים הללו היתה בשנת תשל"ח.
[10] בנימה אישית: לפני חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, עברתי עם כל משפחתי לגור באהל בכפר דרום, בתקוה למנוע את הגרוש והחורבן. היתה זו תקופה מאוד מיוחדת, ופנינת הכתר היתה לסעוד את סעודת ליל שבת באוהל. אין ספק, שמתיקות קסומה היתה לשיר 'י-ה ריבון עולם' סמוך לעיר עזה, שבה גר, פעל ונטמן מחבר הפיוט.
פרסומת: כתבתי ספר על התקופה הזו בשם 'סיפורו של שב"ח'. אפשר לקנות אותו אצלי – Meir9506@gmail.com תשאלו את מי שקרא אותו. הוא מרתק.
[11] מענין להביא את היחס לחבל עזה, מתוך הפקודה שניתנה לחטיבה הלוחמת:
"עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל שנקרע ממנה".
[12] זאת בנוסף לחבל ימית שהוקם בסיני, צפונית לנחל אל-עריש, ודרומית לחבל עזה. ישובי 'פתחת רפיח' [חבל ימית] נחרבו במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
[13] הסכמי אוסלו הם 'הסכמי שלום' שנחתמו בין ראש ממשלת ישראל דאז מר יצחק רבין, לבין מי שהכיר בו כמייצגם של ערביי ארץ ישראל – ארגון הטרור אש"ף. במסגרת ההסכם, התחיבו הצדדים על שלום בין העמים. במסגרת ההסכם, מדינת ישראל הביאה לכאן אלפי מחבלים מאש"ף, הקימה את הרשות הפלסטינית, מסרה לשלטונה את עזה ויריחו תחילה לשלטון עצמאי, וחמשה אותם בנשק כדי שיקימו משטרה חזקה. הערבים התחיבו להפסיק לחלוטין את פעולות הטרור [שנכון לאז היה בעיקר זריקות אבנים וסכינאות]. רבין וחבריו קבלו על ההסכם 'פרס נובל לשלום'.
כמדומני, שאחרי האסונות הרבים שההסכם הביא עלינו, אם מישהו יאמר שיש הסכם שלום חתום בין מדינת ישראל לבין ה'פלסטינים', יביטו עליו כעל הוזה חלומות.
[14] בהסכמי אוסלו נמסרה העיר עזה לרשות נוכרים, ועמה דיר-אל-באלח, חאן-יונס ורפיח. ועדיין הישובים היהודיים בחבל עזה עמדו על תילם. אחת עשרה שנה לאחר מזה, במסגרת תכנית ההתנתקות, ממשלת שרון החריבה אותם, ובכך נסוגה מדינת ישראל לחלוטין מחבל עזה.