מצוות פסח ומילה הן מצוות עשה היחידות עליהן מתחייבים בכרת, והן קשורות בקשר מהותי לא רק בהקבלות רעיוניות אלא גם משלימות ותלויות זו בזו.
התרוץ המקובל לשאלה מדוע בנ"י לא מלו במדבר [על פי הגמרא ביבמות ע"א] – מכיון שהיו בסכנת הולכי דרכים, או שלא נשבה להם רוח צפונית – קשה מכמה אופנים. ראשית, כיצד ניתן להסביר מדוע מלו אחר שעברו את הירדן בגלגל, הרי עדיין היו נחשבים כהולכי דרכים, ועוד עמדו לפני מלחמה מסוכנת. קשה גם, שאמנם במדבר לא ידעו מתי הענן עתיד לנסוע, ולכן נחשבו כהולכי דרכים, אך עדיין היו זמנים בהם ידעו מראש שאין מסע קרוב, כגון כשחנו לפני הר סיני וכשבנו את המשכן וכשמרים נצטרעה. ובמיוחד לאחר שמת אהרן, אז בטלו ענני הכבוד, וכבר יכלו לדעת מראש שישארו במקום מסוים יותר מג' ימים, מה עוד שכשהיו בעבר הירדן, כבר לא היו במדבר וממילא הייתה רוח צפונית. כמו כן, בעת שעמדו תחת הר סיני וכדברי המדרש רבה כל החולים נתרפאו, מדוע לא מלו אז? הרי על משה רבינו שעיכב את מילת בנו בדרך במלון היה קטרוג גדול אף על שהייה מועטת של המילה, כפי שלמדנו (נדרים ל"א:) – "רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה", דהיינו שאפילו צדיק גדול כמשה רבינו, שאף בן אנוש לא הגיע לדרגתו – ברגע שדחה את מצות המילה נתחייב מיתה!
חלק מקושיות אלו הקשו הרד"ק והמלבי"ם בפרושם לספר יהושע (יהושע ה', ה' – ו'), בפסוקים המתארים כיצד יהושע מל את כל עם ישראל שלא נימולו במדבר לפני כיבוש הארץ ונחלתה. מקשה עוד המלבי"ם מהמדרש, שהלווים אכן מלו במדבר, וגם צדיקים נוספים מלו, ומי שרצה אכן מל, אלא שהיתה להם אמתלא שלא למול. אך לפי זה עדיין קשה מדוע חויבו רגע לפני הכניסה לארץ, הרי האמתלא של הולכי דרכים עדיין הייתה קיימת, ועדיין זוהי שעת סכנה?
נראה להסביר זאת מתוך התבוננות מעמיקה על מהות ברית המילה ומהות קרבן הפסח. למעשה, הברית של יהושע הייתה בהכרח לפני שהקריבו את קרבן הפסח. אי אפשר לעשות פסח ללא מילה, ואי אפשר להכנס לא"י ללא מילה ופסח. ומכיון שהכניסה לארץ תלויה בזה, אזי זה מוכרח שימולו בדרך לא"י ולא לאחר הכניסה אליה. אך עדיין יש להבין את הקשר והיחס בין המילה לפסח ולכניסה לארץ.
'ברית' פרושה שיש הסכם קבוע, וכל צד מחויב לקיים את חלקו בהסכם. כשכורתים את הברית, אז מבצעים כעין חתימה על ההסכם, פעולה משמעותית שמראה את רצינות הכוונה לקיים את ההסכם והחיוב לקיים אותו. הגר"א בפרושו לספר יצירה (פ"א מ"ט) מבאר את ענין כריתת הברית : "אומר לך מהו ענין ברית, והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל א"א להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו והן נקשרים ע"י הדבר ההוא, אע"פ שנוטל ממנו את הדבר מ"מ כל מחשבתו שם הוא, ולשון ברית הוא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו, וזהו ענין לשון כריתה שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו, וכן הוא הקשת שהוא דבר מאצלו יתברך…". הברית היא ההבטחה לקיים את ההסכם, ומילת הערלה הינה כעין חתימה מחייבת על ההסכם, וזאת רואים על-ידי הגדרת הכתוב אצל אברהם אבינו – "והיה לאות ברית" (בראשית י"ז, י"א). המילה היא אות הברית, אך הברית עצמה מחייבת כל צד לקיים את הבטחתו.
ומה היא הבטחת הקב"ה? ראשית ריבוי הזרע ופריה ורביה – "והפריתי אתך במאד מאד", וגם "ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ מגריך את כל ארץ כנען" – נתינת הארץ. הפריה והרביה והארץ אינם רק מצווה, אלא הם שכר שה' נותן לנו על קיום הברית. ואם כך, אזי המילה מכניסה את ישראל לברית [כך גם נוסח הברכה – "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"], אך קיום הברית מתחיל רק לאחר המילה.
עד כאן הסברנו שמילה היא החתימה על ההסכם, וכן ביארנו את קיום ההסכם מצדו של הקב"ה אך מהו עיקר קיום ההסכם מצד עם ישראל, במה נחשב שהם קיימו את ההסכם?
דבר זה נאמר רק באופן כללי בציווי לאברהם אבינו שעל בניו לקבל את ה' להיות להם לאלקים. "והקמתי את־בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל־ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים" (בראשית י"ז, ז'- ח'). אך לא מוזכרת מצוה כלשהי או פעולה שצריך לעשות. כיצד מיישמים את חלקנו בברית, כיצד מקבלים עלינו את ה' לאלקים?
אומרת המכילתא (בא מסכתא דפסחא פרשה ה') – "מִפְּנֵי מָה הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְחֶזְקֵאל ט"ז, ח') "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים",
הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל ט"ז, ז') "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים,
שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." עֶרְיָה מִן הַמִּצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַמָּקוֹם שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִצְוַת פֶּסַח וּמִצְוַת מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶן כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל ט"ז, ו') "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!" וְאוֹמֵר: (זְכַרְיָה ט', י"א) "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ." לְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים,
שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׁכָר אֶלָּא עַל הַמַּעֲשֶׂה".
זאת אומרת, שארבעת הימים נצרכים עבור קיומן של שתי מצוות, כי מילה לוקחת שלשה ימים להחלים ממנה, ועוד יום לשחיטת הפסח.
בהמשך המכילתא מובא – "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: וְכִי לֹא הָיָה בְּיָדָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מִצְווֹת שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כְּדַי בָּהֶם? שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם". והמכילתא מביאה בראיות שקיימו מצוות אלו, ולכן כבר היו להם זכויות שבעבורן אפשר היה לגאול אותם. וממשיך רבי אלעזר הקפר ומביא את שיטתו, מדוע היה צריך ארבעה ימים קודם לכן למשוך את הפסח –
"וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁטוּפִין בָּעֲבוֹדָה זָרָה בְּמִצְרַיִם, וַעֲבוֹדָה זָרָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת".
לפי דרך זו, מצות קרבן הפסח איננה רק מצוה נוספת על מנת שתהיינה זכויות ביציאת מצרים, אלא היא ענין מהותי ביותר, שחייבים בנ"י לקיימו לפני שיגאלו, כי העבודה זרה הינה עבירה כה חמורה ושקולה כנגד כל המצוות, וביטולה והניתוק ממנה הוא יסוד ותנאי לקרבת אלקים.
וממשיכה המכילתא להדגיש זאת : "'וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה', יִחֵד הַכָּתוּב הַמִּצְוָה הַזֹּאת וַאֲמָרָהּ עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֵי זֶה זֶה? זֶה עֲבוֹדָה זָרָה…
אָמַר לָהֶם: מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְהִדָּבְקוּ בַּמִּצְווֹת…
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה"? אֶלָּא שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֵיהֶם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה… וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת ו', י"ג) – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", צִוָּם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה".
אי אפשר להדבק בה' ללא פרישה מעבודה זרה. אך כל ההסברים האלו מסבירים מדוע היה צריך לפרוש דוקא מעבודה זרה, ולא הספיקו שאר המצוות שהוזכרו קודם. אך עדיין לא הוסבר מדוע היה צורך דוקא בארבעה ימים קודם שחיטת הפסח, וא"כ ההסבר של רבי מתיא בן חרש שעשו גם ברית מילה עומד בעינו, ורק הטעם לשתי המצוות נדחה על ידי רבי אלעזר הקפר.
שוב מצאנו שתי מצוות אלו כתנאי להשלמת הגאולה, וזאת לפני הכניסה לארץ ישראל ע"י יהושע. ואם כך נמצאנו למדים, כי זהו קיום חלקם של עמ"י בברית "להיות לך לאלקים". ממילא יוצא, שקרבן הפסח היא המצוה השורשית לכל המצוות בקיום הברית.
גם בתשובה לבן החכם "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" מביאה המכילתא (פרשתא י"ב) – "רבי יוסי הגלילי אומר: ראויין היו ישראל כליה במצרים, עד שגמר האחרון שבהם את פסחו". זוהי אמירה מדהימה בעוצמתה על חשיבות קרבן הפסח, שעד שלא כולם מקיימים את יישום הברית, אין עם ישראל זכאי לצאת ממצרים!
ועוד על הפסוק "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ אז יקרב לעשותו" (שמות י"ב, מ"ח) אומרת המכילתא – "שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר 'והיה כאזרח הארץ' – מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר".
רואים שישנה הוה אמינא, שאי אפשר להיות יהודי ללא קרבן פסח, וזהו תנאי בגרות כמו מילה. ואמנם המסקנה היא שלא נחמיר עליו יותר מיהודי רגיל שעושה פסח רק פעם בשנה, אך בכל אופן ההבנה הפשוטה היא שזהו תנאי בסיסי בהתגיירות, וזהו חיובו מיד לאחר שנתגייר.
וראוי עוד להבחין כאן, כי היהודי שחייב במצוות מכונה בשם "אזרח הארץ", זאת אומרת שמה שמחייב אותו זה קיומו בארץ. זהו גדר חיוב המצוות שלו – עצם זה שהוא אזרח הארץ. הארץ מחייבת אותו בקרבן פסח. לא כתוב כאן 'בני ישראל', לא כתוב 'יהודי', לא כתובים שאר הכינויים של עם ה', אלא דווקא 'אזרח הארץ'.
רש"י על הפסוק "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת" (שמות יב,כה) מביא שתלה הכתוב מצוה זאת ביאתם לארץ. ולכן ברור מדוע לא עשו במדבר את קרבן הפסח אך יש לשאול מדוע כן עשו את הפסח במדבר בשנה השניה? רש"י והאבן עזרא מתרצים שפסח זה היה על פי הדיבור וגזירה עליונה אך אולי על פי דרכנו אפשר לבאר, שכיון שהם היו בדרך לארץ ישראל, ואז מתקיים התנאי של "כי תבואו אל הארץ" – בדרך ביאתם, וזה התנאי לקבלת הארץ וירושתה ולא רק מצוה התלויה בה. אך לאחר חטא המרגלים לא היה שייך להקריב פסח, כי גם כך אינם נכנסים לארץ עד השנה הארבעים.
ועל פי זה אפשר לבאר את שאלתנו בתחילה, מדוע לא חויבו למול במדבר, כיון שלא קיימו את קרבן הפסח ולא יכלו להכנס לא"י!
התוספות ביבמות (ע"ב. ד"ה נזופין) כותבים שנזופים היו על חטא המרגלים, ואפשר שהוא כעין שבארנו, שדור שהיה ברור להם שהם לא יזכו לירושת הארץ – לגביו גם הברית לא הייתה נצרכת כיון שלא ניתן לקיימה על ידי דור זה ולכן גם אינם נוחלים עולם הבא כדברי רבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין י,ג) ודברי רבי אליעזר החולק עליו וסובר שיש להם חלק לעוה"ב מביא את הראיה מהפסוק "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי-זבח" ולפי דרכנו פסוק זה ממש מתייחס לעצם הנושא של קיום הברית על מנת להביא את הפסח.
ויה"ר שנזכה בזכות דם מילה לדם הפסח ולקיים את ציווי ה' לאברהם אבינו – "להיות לך לאלקים".