בלוג

תורת ארץ ישראל – כגוף עם נשמה

בגליונות הראשונים הובאו מאמריהם הנפלאים של ידידי הרב אריה סגל והרב יחיאל מאיר, בהם עוררו על עניין התורה והמצוות שבארץ ישראל, שהן בשלמות נשמתן ופנימיותן, יותר מאשר התורה והמצוות שבזמן גלותנו בארץ העמים, שם הינן מבחינה מסוימת כגוף בלי נשמה, שאין המצוות שם אלא כעין "הציבי לך ציונים", שלא תשתכחנה בחזרתנו לארצנו, כדברי הספרי בפרשת עקב שהובא ברש"י שם וברמב"ן בויקרא. 

ואם כך הם פני הדברים במעשי המצוות, שבמהותם הינן פעולות יבשות כביכול, ובלימוד התורה, שבמהותו הינו עניין שכלי, אזי יש לומר שעאכו"כ אמורים הדברים במצוות שבלב, שכל עניינן הוא התוכן הפנימי שבהן.

מעלת "ציפית לישועה" נראית לכאורה שייכת יותר לימי הגלות

ברם, לכאורה היה נראה, כי ישנו פרט אחד שהינו מעיקרי העיקרים והוא מהשאלות הראשונות שהאדם נשאל עליהם בשעת הדין, אשר כל עיקרו איננו אלא בזמן גלותנו מן הארץ, והוא עניין הציפייה לישועה, אשר אף כי הוא מהווה חלק עיקרי כ"כ בעבודתנו, אין הוא בתיקון שלם יותר בארץ ישראל מבחוץ לארץ.      
ובאמת אין זה מגריעותא דארץ ישראל, אלא משבחא דידה, שהיא פחות משויכת לעניין האבלות, הצער והיגון.

ויש להוסיף עוד, כי באמת הענין והמעלה של הציפיה לישועה מתקיים בה בארץ ביתר שלמות, אלא שזה מקוים דווקא בשעת בניינה, ע"י ה"זוכה ורואה בשמחתה". והיינו, כי הרגשת השמחה מכל פרט ופרט של בניין הארץ שווה היא במהותה להרגשת האבלות מכל פרט ופרט שבחורבנה, ושני עניינים אלו נובעים מהרגשת השייכות והשותפות לכללות האומה – עם ה', אשר בגאוותה יגבה ליבו ובחרפתה יתאונן בקרבו. וממילא השותפות בצערה הוא הוא העניין של השמחה בעת שמחתה, שאינו מתקיים אלא בארץ ישראל בעת בניינה.

עיקר פנימיות הציפייה לישועה מתקיימת בפועל בארץ ישראל

אך אמנם נראה, כי גם בעניין הראשון של הציפייה לישועה וההשתתפות בצערן של ישראל, ועמו ההלכה הפסוקה בסימן הראשון בשו"ע – "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" – ניתן למצוא טעם מעניין זה, שאין עיקר פנימיותו קיים כתיקונו אלא בארץ הקודש.

בארצות הגולה היה קושי השעבוד מחזק את הציפיה לישועה

כי הנה מיום שגלינו מארצנו תכפו עלינו הצרות בין שבעים הזאבים עד אשר כמעט כלוני בארץ בחרב ובשבי ושמדות שעברו עלינו בכל ארצות פזורינו, באשכנז ובספרד, בארצות הנצרות וארצות האיסלם, באדום ובבבל, בתימן ובאנגליה, ברצח שע"י גירוש וברצח לשם שמד, במסעי הצלב ובגירוש ספרד ופורטוגל, בפרעות ת"ח ות"ט ובפרעות קישינב, במאות השחורות ובעלילות הדם, עד כובד וקושי השעבוד האחרון בכל מיני עינוי שבעולם ביד הארורים והאכזריים שבבעלי החיים העם הגרמני ימח שמו וזכר זרעו. ואכן בשנים אלו הותקנו ולימים אלו הותאמו פיוטי הסליחות והקינות בהם אומרים אנו "נחשבנו כצאן לטבח יובל להרג ולאבד למכה ולחרפה", ועד ימינו אנו משתבחים על אותם שנים בהם "בכל זאת שמך לא שכחנו".

ואף בעת השקט ושלוה היו מסים וארנוניות מיוחדים לישראל לקיים גזירת "והיה לאכול" (דברים ל"א, י"ז), ובגזירות ומגבלות על אופן פרנסתם בקושי גדול, עד כי בדברי הראשונים הוגדר מצב הפרנסה באופן פשוט כשעת הדחק (ראה לדוגמא: ב"מ ע: תוד"ה תשיך), שעה שהיינו נתונים למדרסן ומרפסן ומופקרים למאוויי הפריצים בכל עת. ובהיות איש ישראל באותם המקומות, נקל לנפשו מאוד להתאונן באמירת "נֻתַּנּוּ בַּעֲווֹנֵינוּ לִשְׁבִי וּלְבִזָּה. נַחְנוּ מְלָכֵינוּ וְכֹהֲנֵינוּ לְבוּזָה". ובזה להכביר געגועים ולצפות לימי גאוותם של ישראל, כשהתנאים החומריים הקשים של חיי הגלות מסייעים בעדו לבכי וזעקה על גלותם של ישראל.

גם כבודם המושפל של ישראל בהיותם בין האומות כשהם נשלטים ע"י רוע הערלים ומאוויי הכמרים וכל מיני שלטוני רשע, נתן אותותיו בתחושת הכמיהה לצאת מן הגלות המרה שבין הגויים לחירות משעבוד מלכויות ולגאולתן של ישראל השלימה. וכשאמר הפייטן "סְחִי וּמָאוֹס הוּשַֹם כְּבוֹדֵנוּ. עֲנֵנוּ וּתְנֵנוּ מִחְיָה בְּשִׁעְבּוּדֵנוּ" (יום ראשון של סליחות), לא היו אלו מליצות שקריות המנותקות ממציאות החיים.

כשבטלו הגזירות עיקר הציפייה היא רק לבנין המקדש והשבת העבודה

ומעתה, בזמן שבטלו כל אלו השמדות והצרות הגשמיות, ואף כבודם של ישראל כבר לא מושפע מגויי הארצות כאשר כבר אין אנו ללעג וקלס בגויים ולא היינו חרפה לשכנינו, ואין גאוותן של ישראל מושפלת כ"כ בעיני גויי הארצות, שוב אין מסייע המצב החיצוני הגשמי והנפשי לבכי ואבל על החורבן ולציפייה לישועה. אדרבה, רבים מהביטויים המוזכרים בפיוטי הסליחות והקינות אינם מתאימים למצבינו האמתי כיום.

נמצא, שמכל עניין הציפייה לישועה שהיו ישראל מצפים לו בכל אורך שנות גלותם, עיקר מה שנשאר אינו אלא הציפייה לבנין בית לאלקינו כדי שנוכל לעבדו בו ולהיות הוא שרוי בתוכנו. ועניין זה יהיה יותר בתיקונו ושלמותו אם אינו מעורב בתחושות שונות הנובעות משאר גרמא דנזיקין שהיו מעורבים בו מיום חרבנו ומיום גלות הארץ.

ומכאן, שאף שמצד אחד יקשה הרבה יותר להגיע לכלל הציפייה האמתית לישועה בזמן זה, הרי שמאידך בעת היותנו בנחלתנו בארץ חמדה נחלת ה', כשהצרות המצויות של עוני ומחלות אינן נחלת הכלל, ואף צרת הכלל שבמעשי הרצח ביד צרי ישראל הישמעאלים, הינם במצב דומה לתקופות שונות בטרם גלות הארץ ובהיות המקדש על תילו, ומ"מ אינם הגורם המרכזי המעורב ברגשות הכלליים כשאנו מתחננים לבניית המקדש, אזי הפנייה לפנימיות העניין עצמו הינה אמיתית יותר ונוגעת בנקודה עצמה, של בקשת העבודה והמקדש, ולא בתוצאות הנלוות אליה.

נמצא, שבכדי להגיע לשלמות עניין הצפייה לישועה, הוצרכנו לבוא למצב גשמי שפיר כפי שהוא בזמננו, ולצאת מתחת יד רשעת הגויים כדי להוציא מתוכנו את הרצון האמתי לקיום המצווה עלינו בתוה"ק לעבודת המקדש ולבנות בית לאלוקינו במקום אשר אווה למושב לו.

לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשיריך

ובעת שראוי לכל ירא שמים לקונן בְּכִי תָמִיד עַל הַחֻרְבָּן פַּעֲמָיִם. אֶרֶץ צְבִי וִירוּשָׁלָיִם. וְעַל עַמָּהּ אֲשֶׁר הָלְכוּ בַגּוֹלָה (מתוך קינת על היכלי, תיקון חצות), ראוי לשום על לב על מה יבוא עיקר הבכי והאנחה בזמננו. שהרי אין בכינו ואבלנו על העבר, אלא על ההווה, שהרי עתידים ימי מספדנו אלו להפך למחול לנו לימי ששון ושמחה, בעת שתתבטלנה ההשלכות של אותו חורבן, ולא נזכרם תמיד על רע ומר שארעו לנו בהם בעבר. נמצא, שעיקר הבכיה על עמה שהלכו בגולה, איננו על מאורע נשכח מימי קדם, כי אם על ההשלכות הנובעות ממנו, שהן מציאותם של ישראל בשפלותם תחת יד  הגויים. וא"כ לא נותר לנו בימינו אלא זה הבכי הראשון, דהיינו "על החורבן פעמיים", ואיך נספוד על עמנו שהלך בגולה, בעת שניתן לנו ממידת טובו יתברך לשוב אל הארץ בלא עול שעבוד מלכויות, ויכולים כל העם לעלות ברצונם מן הגולה. ואיך נעשה בכיתנו כמצוות אנשים מלומדה, לבכות בכי ענות הארץ כתנים, בעת שנשוב שיבת שבותה.

אמנם עדיין לא מצאנו נוחם גם מבכיית חורבן הארץ, כשחלקים גדולים ונכבדים שהם טבור הארץ ועיקר נחלת אבות שבויים ביד זרים, ואנו עומדים בתחנונים בכל ימי צום ותפילה אף על כיבוש עבר הירדן והלבנון ביד ישראל "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְֹרָאֵל עֲבָדֶיךָ… וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעוֹלָם", וכ"ש כשאף שאר נחלת ה' לא נתכוננה תחת יד ישראל בתיקון נכון בהעמדת ממלכת כהנים לגוי קדוש.

ואף צרות הכלל והפרט בשפיכת דם ישראל בחוצות ע"י פראי האדם שהתנחלו בארצנו, גם המה מכח גלותנו באו, כאשר היתה הארץ תחת יד נכרים ופעלו בכוחם ללסטם את הארץ שניתנה לנו ממידת טובו וליתנה ביד גוזליה.
[וכל זה מלבד הבכי הגדול שיש לנו להתאונן על דם אחינו ונשמתם השסועה בחורבן האיום והנורא של רוח רוב מנין ישראל במאות השנים האחרונות, ע"י התנועות ה"משכיליות" למיניהן, עד רשעת ה"ציונות" ומנהיגיה, אשר גם חורבן זה הוא תוצאה של שנות הגלות המרה, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים ק"ו, ל"ה)].

שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון

ראוי לעורר נקודה נוספת, והיא מה שמצאנו בדברי נחמיה, כי כמה עשרות שנים אחר אשר פקד ה' את עמו לתת להם רשות לעלות לנחלתם ברישיון האומות, התעורר מאוד לשוב ולהתאבל בחזקה על בנין היישוב בעיר הקודש והמקדש (החולקת לה מקום קינה לעצמה בתוך ערי ישראל, כדבר ישעיהו (ס"ד, י"א) ערי קדשך היו מדבר ציון מדבר היתה ירושלים שממה), שעל חורבנה וחורבן חומותיה התמרמר נחמיה מאד יושב ומתאבל ומתפלל בצום ובבכי. ובפעולה הבאה מכח צערו הגדול הזה נבנתה ירושלים, כמבואר בספר נחמיה, אשר צער זה הביאו לידי תפילתו הגדולה, ומכח אבלו זה פעל פעולותיו הכבירות לרישיון מדיני ולבנין בפועל בעד עמנו וערי אלוקינו [עליית נחמיה ובניין ירושלים בדורו, הייתה קרוב לארבעים שנה אחר אשר פקד ה' את עמו בעליית זרובבל ויהושע ברישיון האומות ע"י כורש].

וכעין זה גם בימינו, שהיתה עיר קדשנו לחרפה ובוז, ואף שבאו ישראל בקרבה לבנותה וכבר איננה שוממה מאין יושב, עדיין רובה חרבה במגורי אהלי נכרים מבקשי נפשנו, אדום וישמעאלים מואב והגרים ובבתי תועבות גילולי הנוצרים שאנו מצפים ליום שיעלה בידינו לאבדם ולבטלם מן העולם. מי יתן ונזכה לבכות ענות ציון, והיתה בכיתנו וצערנו בחורבנה כאבל נחמיה, שהביא את בניינה. וכבר אמרו ז"ל (מגילה י"ז:) "כיון שנבנית ירושלים בא דוד", ונבוא אל הר קדשו ולבית תפילתו בב"א.