"רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל, לא אשכח מברא [פי' סירה] למעבר, נקט במצרא וקעבר [פירש"י: נקט במצרא. יש מקום שאין גשר, ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו, כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו – קשור שני ראשיו בשתי יתידות, אחת מכאן ואחת מכאן בשני עברי הנהר] אמר ליה ההוא צדוקי: 'עמא פזיזא [רש"י: עם בהול] דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו' [רש"י: מתחלתכם הייתם בהולים, שהקדמתם נעשה לנשמע, ועודכם בבהלתכם כבתחלה, למהר לעשות דבר בלא עתו]. אמר ליה: 'דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה'" (כתובות קי"ב.).
מעשה נפלא זה, אם רק נתבונן בו, יש בכוחו ללמדנו פרק חשוב, בצורת היחס הראוי למצות השי"ת בכלל, ולמצות ישוב א"י בפרט.
הולך לו רבי זירא בדרכו לארץ הקודש, והנה עומד הנהר בדרכו. מחפש הוא בעיניו את הסירה, המיועדת להעביר את הולכי הדרכים, ואיננה. יכול הוא להמתין שעה או שתיים, אולי אפילו יום או יומיים, ימתין עד שתהיה לו סירה, ויחצה את הנהר בבטחה. אך רבי זירא לא מתמהמה, נעמד הוא על ה'מצרא' – הקרש הדק החוצה את רוחב הנהר, מחזיק הוא במאמץ בחבל המתוח מקצה לקצה, והולך בזהירות צעד אחר צעד, עד שעומד הוא בעברו השני של הנהר. אותו הצדוקי אשר ראהו בדרכו, לא יכול היה לכבוש את פליאתו, רבי זירא! מגדולי ישראל! אינו יכול להמתין בנחת עד שתבוא הסירה?! איה היא מדת הסבלנות המשובחת כל כך? וגמר הצדוקי ההוא בשכלו את משפטו של רבי זירא לאמר: יהודי זה פזיז הוא, חסר סבלנות, הלא זה מה שקרה במעמד הר סיני, קיבלו היהודים עליהם את עול מצות ה', קודם שידעו מה כלול בעסקה.
ורבי זירא לא כיחד, אכן, מעשה זה מעשה של פזיזות הוא, מעשה של בהילות, אך מי הוא זה אשר לא יהיה פזיז, כאשר יעמוד לפניו דבר יקר כל כך. לא את מדת הבהילות קיבלנו במעמד הר סיני, אלא את מדת ההערכה הנכונה של כל דבר, וכיון שאנו יודעים להעריך אל-נכון את שווים של מצוות ה' אלוקינו, הלא אין דבר טבעי יותר, מלרדוף אחר המצוות לבל תברחנה מאתנו.
ועתה נתבונן בדברי הגמ' במסכת יומא (פ"ו.): "היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר… רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות, בלא תורה ובלא תפילין".
והדברים טעונים הסבר, הנה ברוב הדוגמאות המובאות שם, ישנו חשש שיחשבו – ואפילו לזמן מועט, שתלמיד חכם מרמה ח"ו בענייני ממון, או שמתנהג שלא כשורה עם הבריות. אך מה אסון יקרה אם ילך רבי יוחנן ד' אמות בלי תפילין, או שיפסיק פיו מלגרוס, מדוע יש בזה חילול ה', הלא יודעים כל העם את גדלותו של ר' יוחנן, יבינו הם בודאי כי עתה קשה לו לגרוס, התפילין הכבידו עליו, ואמנם יש בזה ביטול מצות עשה, אך מדוע נחשב דבר זה לחילול ה', אשר גדול עוונו מנשוא.
כדי להבין את דברי רבי יוחנן, נקדים ונביא את דבריו הקדושים של רבינו הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' בביאור חלקי הזריזות (פרק ז'): "שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה, או בהזדמנה לפניו, או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו, לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים, כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב…".
הסתכלותנו על המצוות צריכה להיות מתוך הבנה שלמה של ערך המצוות, אשר אין קץ וגבול לשכרן. כאשר מבינים אנו את ערכם הרב של המצוות, הרי התחושה הטבעית היא, שאף אם יש רק צד רחוק ביותר שתלכנה לאיבוד, הרי זו סכנה עצומה. זו היתה כונתו של רבי יוחנן. אדם פשוט אשר התרשל ח"ו בקיום מצוה אחת, אמנם הפסדו גדול מאד, אבל חילול ה' אין כאן, אם רק לא היה זה מתוך זלזול. אבל רבי יוחנן הרי מהוה לעם את סמל החכם השלם, יודעים כולם כי "מבין" הוא במצוות, יודע הוא את ערכן ושווין. והרי אם היה חושב רבי יוחנן, כי כל רגע של תלמוד תורה ושל הנחת תפילין, שווה כמרגליות יקרות, הרי ודאי לא היה ר' יוחנן מתבטל מהן אפילו כדי הילוך ד' אמות, וא"כ כאשר ר' יוחנן יפסיק ח"ו מגרסתו או מהנחת תפיליו, ואפילו לזמן מועט ביותר, הרי מלבד שמבטל הוא מצות עשה, הרי מוריד הוא את ערך המצוות בעיני כל העם. זהו בודאי חילול ה' נורא!
מעתה נבין עוד יותר את תשובתו של רבי זירא לאותו הצדוקי. וכך אמר רבי זירא, הרי ארץ ישראל יקרה היא כל כך, היא היתה תשוקתם של כל אבותינו, אותה הבטיח השי"ת לאבינו אברהם כאשר התהלך לפניו בתמימות, ואליה הבטיח הקב"ה להחזירנו לאחר כל שנות גלותנו. והרי כבר ראינו במהלך ההיסטוריה אנשים גדולים, מנהיגי אומתנו, אשר הקב"ה הענישם, ושלל מהם את הזכות להיכנס לארץ הקודש. וכיון שארץ ישראל יקרה היא כל כך, וכבר היו גדולים וטובים ממני, אשר הפסידו את האפשרות להיכנס בחייהם לארץ זו, האם ההליכה על ה"מצרא" פזיזות היא?! האם נובע הדבר מחוסר סבלנות?! הלא אם לא הייתי עושה כן, אין לך טיפשות וסכלות גדולים מזו!
צורת חשיבה זו צריכה להנחותנו בכל הליכותינו, ובפרט בכל מה שנוגע לפעולותינו הקשורות לארצנו הקדושה. צריכים אנו לחדד מאד את שתי הנקודות הללו: א. חשיבותה של ארץ הקודש. ב. הקלות בה ניתן לאבד את זכותנו לשבת עליה.
במהלך שנות עולם, עשה עמנו טעויות רבות בנוגע לארצנו הקדושה. טעויות אלו נבעו תמיד מתוך חוסר ביטחון בה' אלוקינו, וברצונו להיטיב לנו בתכלית. אין כאן המקום לפרט את כל המקומות בהם טעו עם ישראל, והחמיצו הזדמנויות היסטוריות, אשר לא חזרו על עצמן, אך די אם נציין כמה מהן. הפעם הראשונה היתה בעת אשר חזרו המרגלים מתיורם בארצנו, לא אבו העם להאמין ליהושע וכלב אשר אמרו "טובה הארץ מאד מאד" ויבכו באהליהם, ויקבע להם בכיה לדורות.
פעם נוספת היתה, לאחר שנפלה ירושלים בידי נבוכדרצאר מלך בבל, וימן מלך בבל את גדליהו בן אחיקם, לנציב על דלת העם אשר לא הגלו בבלה. ויבא ישמעאל בן נתניה, ויכה את גדליהו בן אחיקם בחרב. ההתלבטות היתה קשה, פחד גדול אחז בעם, חששו היהודים פן יבולע להם, ליבם פג בקרבם בחשבם כי הבבליים יתנקמו בהם, על אשר הרגו את הנציב העליון שהופקד מטעמם. וילכו העם לבקש את דבר ה' מאת ירמיהו הנביא. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו. אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ, כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם" (ירמיהו מ"ב, ט' – י'). אילו היו שארית ישראל נשארים בארץ, שוב לא היה הישוב פוסק מהם. אך העם לא שמעו בקול ה', וילכו מצרימה, ובזה נגדעה המשך ההתישבות בארצנו הקדושה.
פעם נוספת היתה, כאשר נתן כורש מלך פרס רשות לעם ישראל לעלות לארצם, אך רק מעטים נענו לקריאה זאת. וכך אמרו חז"ל (שיר השירים רבה פר' ח') על הפסוקים: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אִם-חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם-דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָֽרֶז". 'רבנן פתרי קרא בעולי גולה: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה – אלו עולי גולה. קְטַנָּה – שהיו דלים באוכלוסין. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ – אלו חמשה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון וכו'. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ – מה נעשה ביום שנגזר "די עבר פרת עבר די לא עבר לא יעבור" [היינו שגזר כורש שלא יורשו ישראל להמשיך לעלות]. אִם חוֹמָה הִיא – אילו ישראל העלו בחומה [פי' כולם יחד] מבבל, לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית!'.
ופעם נוספת היתה בדורות האחרונים, כאשר עורר ה' את לב עמו, לעלות ליישב אדמות שוממות, להפיח חיים בגבעות נטושות, ולהחזיר את השכינה לציון. אבל ישראל היו כמתנמנמים, נים ולא נים תיר ולא תיר, לא שמעו את קול הקורא, שבעו אכזבות מרות, ויחששו מכישלון נוסף. ולא אמרו לנפשם – אולי עתה הגיע העת. ויתנו לחופשיים לחטוף להם את ההזדמנות מתחת ידיהם. אמנם אין לנו התייחסות מפורשת של חז"ל לפעם הזאת, ועל כן לא נאריך בה, אך די לצטט שורות מספר שכתב רבינו הגרא"ז מלצר זצ"ל בעניין זה. הדברים נכתבו במכתב ארוך בשנת תרע"ג לרגל יסוד "אגודת ישראל" העולמית.
וכך כותב שם רבינו [ראה את המכתב במלואו בספר 'בדרך עץ החיים' חלק ב']: "הננו יודעים כי כל גאוני ישראל, בודאי לא היו עומדים מרחוק או מנגד לתנועת הישוב, כאשר גם הרבה מהם היו בראשונה מן הזריזים מקדימים. רק ההשתתפות עם החפשים, היא שרחקה אותם מגבולו. א"כ נשאלה נא את עצמנו שאלה פשוטה: הנה, אין אנחנו מסכימים לאגודה ה"מזרחית", אשר היא הנה רק כמפלגה בתוך כלל האגודה ה"ציונית", ונותנת חומר ובנין בע"כ לכל שרירות ליבם של הציונים החפשיים… הן אמנם אנחנו לא החזקנו את החלום ע"ד מדינת היהודים, לדבר שיש בו ממש… אבל לישוב הארץ מה עשינו?…
ואם נשיב לעצמנו, הרי לא יכולנו להשתתף עם האגודות המסודרות מכבר, ומה יכול איש לעשות לבדו? זאת היא אמנם תשובה מספקת לכל יחיד ויחיד, אך לא להכלל שלא הקדים זה כבר, לעשות פעולות ממשיות, ע"י הרצון העצמי והפנימי, אשר דרוש הנהו להמצא בלב כל איש ישראל – הדבוק אל עמו ותורתו – בנימים חזקים אשר לא יפסקו לעולם לארצנו הקדושה.
ולוא הקדימו כלל היריאים, לעשות בענין זה, הלא לא נתנו כר נרחב להצעירים והחפשיים לקנות לבות המון העם, אשר היו נוהים אחר הזקנים, לוא היו נותנים להם אותו החומר, ואותם המטעמים, מבושלים בקדירות כשרות. על כל זה אם נבוא לשאול לעצמנו, קשה למצוא תירוצים מספיקים…". אילו דברי רבינו הגרא"ז מלצר זצוק"ל, ומה נענה אנן אבתריה.
אכן, אין רצוננו לבכות על העבר, וכמו שכבר אמר החכם 'העבר אין'. אך בודאי מוטל עלינו ללמוד מן העבר, ע"מ להסיק מסקנות לעתיד. ואחר שלמדנו על בשרנו פעמים רבות כל כך, שארצנו הקדושה קשה לקנותה ככלי זהב וקל לאבדה ככלי זכוכית, ואחר שהוברר לנו כמה חביבה ויקרה ארץ זו בעיני אלוקים ואדם, וכמה רוצה אבינו שבשמים, שעמו ישבו באדמתו, ו'לא יהל שם עוד ערבי', בודאי מוטלת עלינו חובה קדושה, להמשיך את דרך אבותינו ולהיות "עמא פזיזא" – "עם בהול"! שהרי מי לא יהיה בהול ביותר, כאשר הדברים העומדים על הפרק הנם יקרים וחביבים כל כך.
אין אנו יודעים מה ילד יום, לעינינו נראה לעיתים כי עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה. אך צריכים אנו לזכור, שאף לפני פקידת כורש כך היו פני הדברים נראים לעיני בשר. גם בדור האחרון היה נראה, כי אין הסתברות כלל שיתנו אומות העולם לישראל זכות לשבת ולשלוט באדמתם. אך כבר הראנו לדעת, כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, והוא מנהל את הענינים על פי רצונו ית', ללא שום התחשבות בכך שאין הדברים נראים לעינינו, ואינם מתיישבים על לבנו, ועלינו מוטל להיות דרוכים, ולתור בכל כוחותינו אחר הזדמנויות חדשות, כדי שבפעם הבאה שיחליט ה' אלוקינו, כי הגיע הזמן לעשות קידום נוסף בתהליך הגאולה, נוכל להיות אלו שמוציאים את רצונו ית' לפועל בעוז ובגאון, ולא נהיה רק כצופים מן הצד בעיניים כלות, היאך שוב פעם חטפו החופשיים את ההזדמנות, וניצלו אותה לצרכיהם הטמאים[1].
זאת מלבד חילול השם הגדול שיש, כאשר עם ה' אינם דורשים את ארץ הקודש כראוי. הרי אם בביטול מצות תלמוד תורה ומצות הנחת תפילין, ראה ר' יוחנן חילול ה', כיון שהוא ה"מבין" בענינים אלו, הרי באותה מידה רואים אותנו אחינו התועים כ"מבינים" בקדושת ארץ ישראל, כ"מבינים" בחשיבותה של ירושלים, ואם אנו מתרשלים ח"ו בפעולותינו למען ארצנו מולדתנו, ולמען בירתנו, ודאי מוריד הדבר את ערך ארצנו הקדושה בעיניהם ובעיני אומות העולם, ואין לך חילול ה' גדול מזה, שאומרים כל עמי הארצות, שארץ ישראל היא ערך מקודש ל'ישראלים', אך אין בה מעלה מבחינה דתית, ומבחינת היחס האלוקי לעם ישראל. והנה בימים ההם, העליה לארה"ק כרוכה היתה במאמץ רב ובדמים מרובים, ההפלגות במרחבי האוקיינוס הסתיימו פעמים רבות באסון, הדרכים כולן היו בחזקת סכנה, ואף בארץ הקודש השתוללו המגיפות, ופראי אדם שלחו ידם בכל. באותם הימים יתכן ולא היה בהימנעות יראי ה' מהעליה לארה"ק משום חילול ה'. אף בשנים שלאחר מכן, כאשר הישוב היה בחיתוליו, ולא היה ביטחון רוחני לחינוך הילדים, ודאי הזהירות מפני השפעתם של הרשעים אשר שלטו כאן, זהירות קדושה היתה זאת. אך בדורנו מה נאמר ומה נדבר? הרי המקום הבטוח ביותר מבחינה רוחנית הינו ארץ הקודש, ויראי ה' הצליחו לקבץ תחת ידיהם השפעה רבה בחיים הציבוריים. ואם בכזה מצב יתרשלו ח"ו יראי ה' מלעשות כל אשר לאל ידם למען ציון וירושלים, למען הרחבת גבולות הישוב, ולמען חיזוק הקדושה בכל מקומות מושבותינו, היש לך ח"ו חילול ה' גדול מזה?!
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, והשי"ת יצרף מחשבה למעשה, ופעולותינו כאן יעוררו מלמעלה התעוררות גדולה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". וכמו שמקובלנו מרבינו הגר"א, שאע"פ שבעוונותינו לא זכינו לגאולה ניסית בצורת "אחישנה", אבל אפשר לפעול פעולות באיתערותא דלתתא, עד שאף "בעתה" אפשר לזכות לבחינה ניסית של "אחישנה".
[1] הערת העורך – הדברים נכתבו עוד בטרם החל ה'משבר' האחרון סביב הר בית ה', ובעת הדפסתם טרם נדע מה ילד יום. אולם זאת יש לדעת, כי לו היו שואלים מאן דהו לפני חודש האם יתכן מצב בו אף ערבי לא יעלה להר קדשנו למשך כמה וכמה ימים, היה משיב לשואל שהוא הוזה בהקיץ, והנה תוך רגע אנו נמצאים במצב זה, מבלי שננקטו פעולות דרמטיות במיוחד. אין זו אלא דוגמא נוספת לחסד ה' עלינו בדורות האחרונים, ואם ידע ציבור יראי ה' לנצל הזדמנויות כאלו כראוי ולהוביל מהלך תורני לגאולת ישראל, אזי יתכן מאד ושוב יאיר ה' פניו אלינו כפי שהאיר לפני חמישים שנה, אלא שהפעם נדע גם כיצד לקבל את אותה הארה, ותחת הרוח הנפסדת של "כוחי ועוצם ידי" שנשבה אז, תבוא רוח של הודיה לה' ובטחון מוחלט בו, וישכון ישראל בטח בדד.