בלוג

הבטחון בה' – אין צורך להאריך כמה הוא חשוב ומרכזי ועיקרי בכל הקשר שבין האדם לא-להיו, עד כדי שכתב הגר"א, שהביטחון הוא עיקר התורה, והוא תכלית כל התורה.

והבטחון הוא שיבטח האדם בה' שיטיב עמו, כי הוא א-ל רחום וחנון, טוב ומטיב.

והנה גם לאדם רשע, יש מקום מסוים לבטוח בה', והיינו לבטוח במדת רחמיו העליונה, שאינה תלויה במעשים, שמכוחה יטיב ה' לו, אף כשאינו ראוי. וכמו שדרשו חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשיט) את הפסוק בתהילים (לב) – "'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו' – רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה – אפילו רשע ובוטח בה' – חסד יסובבנו".

אמנם ודאי, בטחון הרשע אינו עיקר הבטחון, שאע"פ שגם לרשע יש צד מסוים לבטוח במידת הרחמים העליונה, מאידך הרבה יש לו להתירא, פן תפגע בו מדת הדין המשמשת יותר בעולם, ותענישנו על חטאיו [ואכמ"ל בעניין עמוק זה]. ועיקר הבטחון הוא, שהאדם יודע שה' מטיב לטובים וישרים, ועל כן הוא בוחר בדרך הטוב למען ייטב לו.

וכן נאמר בתהילים (לז ג-ה) – "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך". וכל אותו פרק בתהילים זה ענינו, שיש לבטוח בה', ולבחור בדרך הטוב ולא בדרך הרשע, כי רק כך ייטב לו לאדם באמת. וכן הוא במקומות רבים בכתבי הקודש.

ואמנם יש דבר שמקשה מאד על הבטחון הזה, והוא מה שמצאנו בדברי חז"ל פעמים רבות, שגדולי הצדיקים נענשו בעונשים חמורים על חטאים קלים ודקים שהיו להם. ובראות האדם כן, אומר הוא לעצמו, הרי גם אם אהיה צדיק ככל יכולתי, הרי לא אמלט מחטאים דקים כאלו, כמו אותם שנענשו עליהם אותם הצדיקים, בעונשים חמורים כל-כך, וממילא עולה הספק, איך אוכל לבטוח שבהליכתי בדרך הטוב ייטב לי, כאשר אפילו על חטא קל או מעידה קלה, אני כבר נעשה עלול לעונש חמור.

והנה המאמרים הידועים בחז"ל על עונש מיתה לגדולי הצדיקים בעבור עוונות קלים, נאמרו על עשרת הרוגי מלכות, כמו שאמרו במכילתא משפטים: "אם ענה תענה. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט… כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך, ואמרה תורה 'אם ענה תענה' – אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו – 'ניחמתני רבי'". 

וכן מצאנו על רבי עקיבא שאמר לו רבי אליעזר (פסחים סט.) – "עקיבא, בשחיטה השבתני – בשחיטה תהא מיתתו" – הרי שנענש באופן כה קשה על דיבור באיזה חסרון כבוד כלפי רבו.

ועוד אמרו על רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יז:) – "מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו… ועל אשתו להריגה, דלא מיחתה ביה… ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: 'עון עקבי יסובני' – עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, מסובבין לו ליום הדין".

וכל הרואה מאמרים אלו עומד ואומר – אם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר. ואם על חטאים קלים כאלו נגזרה מיתה על חכמי ישראל, מה תקוה יש עוד לאדם פשוט, שבעשותו טוב יהיה לו טוב.

ואמנם מאידך, דברי הכתובים ברור מללו – "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' וייתן לך משאלות ליבך". ונאמר "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". וכתובים אלו לכל אדם נאמרו, ונראה מהם שאין זה דבר קשה מאוד ללכת בדרך הטוב באופן שייטב לו לאדם.

וביאור הדבר תלוי בהבנת עומק סדרי ההנהגה. והוא, שעיקר סדר ההנהגה אם לחסד ואם לשבט, תלוי בהנהגת הכלל כולו, שכשעם ישראל כולו עושה את הטוב והישר בעיני ה', ה' מאיר לו את פניו, וכשהעם בכללו סר מדרך הישר, ה' מסתיר ממנו את פניו והיה לאכול. 

ודבר זה מפורש הוא בתורה ובנביאים ובכתובים פעמים אין מספר, שה' כרת ברית עם עמו, שכשהעם הולך בדרכיו, טוב להם, ואם לאו – רע להם, לצדיקים שבהם ולרשעים שבהם, ככתוב (יחזקאל כא, ח) – "ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה', הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע". והעניין בזה, שהעם כולו נידון כאיש אחד, וכשהעם חוטא, העם נענש. 

והנה הריגתם של עשרת הרוגי מלכות הייתה בזמן חרון אף גדול על כל ישראל [והיה זה בתחילת מפלתו של בן כוזיבא], וכמו שנאמר שם במכילתא. וכשנהרגו רבי שמעון ורבי ישמעאל, אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו – "התקינו עצמכם לפורענות, שאלו טובה עתידה לבא בדורנו, מתחלה לא היו מקבלין אותה אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורינו וסילק אלו מבינותינו". 

הרי מבואר, שהריגתם של חכמי ישראל אלו הייתה בזמן חורבן כללי של ישראל, והייתה תחילת הפורענות הכללית לישראל, שנגזר על עם ה' שימותו ראשי חכמיו וגדולי צדיקיו. וכך הוא סדר הפורענות, שתחילה נאספים הצדיקים, ואח"כ שאר העם. וכן שאר כל עשרת הרוגי מלוכה, כולם נהרגו באותה פורענות כללית שנגזרה אז על כל העם כולו.

ומבואר בזה, שלא בשל חטאם האישי נהרגו, אלא עיקר הריגתם הייתה כחלק מפורענות העם. ומה שתלו את עונש הצדיקים האלו בחטאים פרטיים שלהם, אין זה עיקר טעם הגזרה, אלא צד כלשהו של מידת הדין להתלות בו. וזה כעין מש"כ הרמח"ל (דע"ת סי' קע) על יסוריו של רבי, שאע"פ שאמרו בגמ' (ב"מ פה.) שע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו, בודאי לא היו יסורים אלו אלא מיסורי הצדיקים שבאים לכפר על עוון הדור, אלא שכך היא המדה, שגם יסורי הצדיקים שאינם באים בעוונותיהם – צריכים הם לאיזה דבר קטן להתלות בו ע"פ מידת שכר ועונש, כדי שיוכלו לחול. 

וכדי לקרב את הדברים אל השכל נאמר [אע"פ שאין זה בהכרח עומק צורת הדברים], שכשנגזרה גזרה כללית על העם, שיהרגו גדולי חכמיו בחרב, הרי גזרה זו בהכרח צריכה להתקיים. וכל חכמי ישראל עומדים לפני דיין האמת, כשמקצתם צריכים ליהרג בעוון הדור, ואז רק מי שהוא נקי לגמרי מכל סרך של איזה חטא שנאמר בו עונש מיתה – הוא נמלט מאותה הגזרה הכללית, ומי שיש בו אפילו נגיעה דקה של חטא, של עוון מיתה – נתפס בעוון הדור.

וזה מוכרח מכך שמצינו שרק באותו דור, נהרגו החכמים בחרון אף כזה, וכי תעלה על דעתך שהחכמים שבדורות שלפניהם ולאחריהם, נקיים היו מכל סרך של חטא. ורק באותו דור פגמו החכמים במה שפגמו? חלילה לומר כן, אלא שבאותה שעה שהייתה מידת הדין מתוחה על הכלל, אף בעוון קטן, מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו, אבל בדורות אחרים שאין מידת הדין מתוחה כ"כ – אין נענשים בעוונות כאלו.

ודבר זה תלמוד ערוך הוא בידינו, שאמרו בגמ', (מנחות מא.) – "מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן". ומבואר בהדיא, שיש זמן של ריתחא, שבו מענישים גם על דברים קלים יותר, שאין מענישים עליהם בזמנים אחרים.

עד עתה נתבאר, שהדינים הקשים שמצאנו שנידונו בהם קדושי עליון על עבירות קלות, עיקרם לא היה בעוונם, אלא בעוון הדור, וכחלק מפורענות הדור, וחטאיהם לא היו אלא צד להתלות בו.

עוד בחינה אחרת יש בזה, והיא שהנה ה' מנהיג את עולמו בדרך הטבע. וכל טובה שיש בעולם באופן פשוט בסדרי הטבע – אין צריך לזכות גדולה כדי לזכות לה, ורק בחטא חמור האדם מפסיד אותה, ואילו טובה שאינה נמצאת באופן פשוט בסדרי הטבע – צריך זכות מיוחדת כדי לזכות בה. 

וכן לעניין הרעה, שרעה הנמצאת באופן כללי בעיר או במדינה, צריך זכות מיוחדת כדי להנצל ממנה, ומי שאין לו בידו אותה הזכות, ילקה באותה הרעה, ואילו בשעת שלום, אדרבה – צריך חובה מיוחדת כדי להענש באותה הרעה. 

ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר על אשר ארש אשה ולא לקחה וחבריו, שישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ולכאורה היה מקום לשואל לשאול, אם נגזר על אותו האדם לחיות, הרי יחיה גם במלחמה, ואם נגזר עליו למות, ימות אף בחדרי חדרים, ואיך תהא מיתתו תלויה במלחמה. ומבואר, שבמלחמה – כיון שהיא מצב סכנה באופן טבעי – כל מי שאינו בעל זכות מיוחדת, הרי הוא בסכנת מיתה, ואילו כשהאדם בביתו, אדרבה – צריך עוון מיוחד כדי למות.

וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יא י) על מה שאמרה תורה, כי הארץ אשר יצאתם משם לא כארץ מצרים היא. וכתב שם וז"ל: "והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמד כי אף על פי שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה, שלא יתן בה מטרות עוזו, והחולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המדה בעני ובעשיר, ומאיר עיני שניהם ה'".

ועל פי זה מבואר טעם נוסף לכך שבזמן של חורבן כללי, נידונים היחידים בדין חמור יותר, שבזמן של חורבן כללי, אין צריך לחטא מיוחד כדי להענש, כי אם אדרבה – צריך זכות מיוחדת כדי להינצל. וממילא, כשחורבן כללי מתרחש על האומה, שבא על ידי חרב או דבר או רעב, אין אנו צריכים לבקש טעם מדוע נענש בה צדיק כזה או אחר, שכל שלא היה בידו זכות כדי להנצל – נספה באותה הרעה ע"פ דרכי הטבע.

משל למה הדבר דומה, למה שאמרו בירושלמי: (דמאי פ"א ה"ג), שרבי פינחס בן יאיר חלק את מימיו של נהר גינאי ועבר בו, אמרו לו תלמידיו – יכולים אנו לעבור, אמר להם – מי שיודע בעצמו שלא זלזל בבן ישראל מעולם יכול לעבור. ומעתה נתבונן אם היה עובר שם איזה תלמיד שאכן זלזל בבן ישראל פעם אחת, והיה הנהר שוטפו, האם היה הביאור בזה, שזהו העונש המגיע על זלזול יחיד בבן ישראל? ודאי שלא, אלא שהמצב הטבעי בנהר הוא שהוא זורם, ומי שאין זכותו רבה כל-כך שיעמדו מימי הנהר מפניו, הרי הוא נשטף לפי דרך הטבע.  

ועל פי האמור, הנה בזמן הזה יותר יש לו לאדם לקוות לה', שבלכתו בדרך הטוב, ייטיב  עמו ויאיר לו את פניו. וזאת, משום שלא כימים הראשונים, הימים האלה לבית ישראל. כי אם בעבר הסתיר ה' פניו מבית ישראל, והיו לבז ולמשיסה, וכל חטא קטן, יכול היה להיות סיבה לרעה גדולה. אבל היום, שאנו בזמן בו ליכא ריתחא כל כך, יותר יש לקוות שבהליכה כללית בדרך הטוב ייטיב ה' להולך בתמים. [ופשיטא, שאין כל חטא קטן נמלט מעונש, וכמו שהאריך החסיד במסילת ישרים פרק ד, אלא שבזמן הארת פנים, העונש על חטא פרטי הוא פרטי, ועיקר ההנהגה עם האדם היא לפי הנהגתו בכללות]. 

ויתכן שיש בדברים נפקא מינה למעשה, שהנה אמרו בגמרא (ב"ב ז:), שתלמידי חכמים אין צריכים להשתתף בהוצאות שמירת העיר, מפני שהם אינם צריכים שמירה. ועל-פי האמור יש לדון, שזה לא נאמר אלא בשמירה מפני לסטים וכיוצא בכך, שהיזקם הוא היזק לכל יחיד ויחיד, שמזה שמורים הם תלמידי החכמים. אבל בשמירה מפני מלחמה כללית על כל הארץ, גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף, שאם חלילה ינוצחו ישראל במלחמה, ויכבוש האויב את הארץ, גם תלמידי החכמים אינם מובטחים מרעה, שכן במצב של רעה כללית – רע ממילא גם לצדיקים. וסברה גדולה היא.

ומלבד זאת, ישנה סברה נוספת לחייב תלמידי חכמים בהוצאות שמירה על כל הארץ, שאם הארץ כולה בסכנה, הרי יש כאן צורך של כל יחיד ויחיד, שתהיה הארץ ביד ישראל – הן מצד מצות ישוב ארץ ישראל והן מצד מצבו הכללי של העם, וצריך כל אשר נגע א-להים בלבו, לתת עצמו לשמור על הארץ מצד התועלת שיש בזה לכלל, גם אם הוא עצמו אינו צריך לשמירה. ותלמיד חכם שאין גורל הכלל נוגע ללבו – הרי הוא כקל שבקלים.

ונפקא מינה בכל זה ליום המקווה, בו תתנהל מדינת ישראל על-פי התורה והמצוה, ובכלל זה יתנהל צבא ישראל כצבא ה' כראוי לו, שאין סברה במצב זה לפטור את החכמים ותלמידיהם משמירה על ארץ הקודש, מצד מה שרבנן לא בעו נטירותא. ואמנם לדאבוננו כיום, אין זה נוגע כלל למצבנו העגום, בו מתנהל הצבא באופן שאינו מותיר מקום לרגל יהודי לדרוך בו. ומחסדי ה' העצומים הוא, שלא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ולמרות המצב הנורא הזה – הוא מנחיל נצחונות לבניו.