כתב הב"ח באו"ח סי' תקס"א – "מצאתי בלקוטים כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של ב"ה שהיא עַזָרָה, אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל ולדאג על חורבן בית המקדש ולבכות במרה ולקונן ולומר זה המזמור – 'מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך'…".
ותמהו רבים על פשר השתחוויה זו, ונציע כאן ביאור נפלא, שאת עיקרי הדברים שמעתי מהגרי"א פרג שליט"א.
והנה לכאורה יש להבין דבר זה, דהא בתפילת המועדים אומרים אנו 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובתנו בבית בחירתך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך. אבינו מלכנו – גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה!', ומטבע התפילה מורה כי עכשיו, שאין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך ואין גילוי לכבוד מלכות שמים, נמנעה מאתנו ההשתחוויה, ולכן מבקשים אנו – גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה.
ובקשת 'גלה כבוד מלכותך' מגיעה היא דווקא לגבי אותו הדבר שכעת הוא בגניזה ומבקשים אנו שיתגלה, ולכן הבקשה היא דווקא בלשון 'גלה'[1], ומכיון שהארון נגנז, והארון הוא המקום שהשכין שכינתו עליו וממנו בוקע ומאיר לעולם כולו, וכדברי האר"י, שארון אותיות נור"א, והוא מה שכתוב – 'נורא א-להים ממקדשך'.
ובכך מתחוור נוסח התפילה יותר, שהרי כל תוכן ענינה של ההשתחוויה הוא נוכח גילוי כבוד שמים וכבשעת הזכרת שם המפורש מפי כהן גדול, שהיו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, וכן בכל שלושת הרגלים כשהיו ישראל מגיעים לעזרה, היו משתחווים כלפי השכינה, כמבואר ברש"י באבות פ"ה מ"ה.
ועל זאת מגיעה הבקשה, שכעת, שאין גילוי השכינה מאיר בעולם ולכן גם אין אנו יכולים להשתחוות לפניך, מיד אנו מבקשים – 'גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה', שיחזור ויתגלה הדר כבוד מלכותו עלינו.
ואת הבקשה הזו אנו מבקשים דווקא בימי המועדים, וכדפרש"י, שאז היה גילוי כבוד שמים כשמתאספים ישראל במקדש לראות וליראות לפני האדון ה'.
והנה מצאנו, שבימי המועד, כשהיו מתאספים כלל ישראל ליראות לפני האדון ה', הייתה מתגלה חיבתם לפני המקום וכדברי חז"ל (יומא נד.) – "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן – ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה".
ויסוד נפלא באר הגר"י הוטנר (מאמרי פ"י סוכות מ) – "הלכה פסוקה היא שאין מספידים בניסן, והטעם משום שבניסן הוקם המשכן, ומקשים על זה ממה דקיי"ל מגילת תענית בטלה, היינו שימים ידועים היו בימי בית שני שעשאום יו"ט ואסרום בהספד ותענית, ובחורבן הבית בטלה, ואם מגילת תענית – שהוא דין מפורש בגמרא – בטלה עם חורבן הבית, איך זה שדין 'אין מספידין' מתקופת קיום המשכן עדיין נוהג, אע"פ שאינו מפורש להדיא בגמרא. ואמר על זה החידושי הרי"ם דברים קדושים – המשכן מעולם לא נחרב, אלא נגנז, והאורות של המשכן מאירים מתוך גניזתם בזמן שאין בית המקדש קיים, ואילו בשעת קיום המקדש ואורות הגלויים שלו שולטים – אז טמונים הם אורות המשכן, לכן דווקא כשבטלה מגילת תענית מחמת החורבן, נוהג איסור הספד בניסן מחמת המשכן".
ועל-פי דבריו יש להבין את דברי חז"ל (משנה שקלים פ"ו מ"א-ב) – "שלש עשרה השתחוויות היו במקדש. של בית ר"ג ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחווים בארבע עשרה, והיכן היתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז. מעשה בכהן אחד .. וידעו בייחוד ששם הארון נגנז". ומכיון שהארון גנוז הוא במקום דיר העצים, מקום ההוא מחייב להשתחוות שם, כי כאמור – גניזתו אינה ביטולו, אלא מאיר הוא מתוך גניזתו.
והנה חז"ל (חגיגה ד:) מספרים לנו על בכייתו של רב הונא – "רב הונא כי מטי להאי קרא – 'יִרְאֶה', 'יֵרָאֶה' בכי. אמר – עבד שרבו מצפה לו לראותו, יתרחק ממנו, דכתיב 'כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'". ונראה, כי רב הונא ראה בפסוק 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" שממנו דרשו חז"ל "יִרְאֶה – יֵרָאֶה", שרבו מצפה לראותו, ויש לנסות להבין היכן ראה כן מהפסוק.
והנה בגמרא שם ביומא איתא – "עוד אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה הוציאון לשוק ואמרו – ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו. מיד הזילום, שנאמר (איכה א-ח) 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה'".
ותמהו הראשונים, איך אמרו שבשעה שנכנסו להיכל מצאו הכרובים מעורים זה בזה, הרי כבר אמרו חז"ל, שבשעה שאין ישראל עושים רצונו של מקום אין פניהם איש אל אחיו, וכיצד יתכן, אם כן, שבשעת החורבן היו מעורים זה בזה, דבר שמעיד לכאורה שעושים רצונו של מקום.
ובאר הגרי"א פרג ששמע מאחד מגדולי החכמים, שעכשיו בשעת החורבן, כשנפרדו בני ישראל מהמקדש ויצאו לגלות הארוכה, נתעוררה החיבה כחיבת זכר ונקבה, כענין שאמרו (ביבמות סב:) "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", ולכן מצאו בשעת החורבן את הכרובים מעורים זה בזה – אות הוא לחביבותן של ישראל לפני המקום[2]!
והרי דרכו של עולם, שהחיבה הקיימת בזמן הפרידה אינה פוסקת, אלא הולכת ומתגברת, וככל שאורכת הצפיה לחידושה, כך היא מתגברת עוד ועוד. וכך ישראל בכל אורך גלותם, געגועי החיבה בצפייתם הארוכה רק גוברת מעת לעת, ועיניהם כלות ומצפות כבר, שיחזור האדון ה' אל היכלו, ואותו הסימן במראה הכרובים בזמן החורבן שהיו מעורים זה בזה – ממשיכים הם ביתר שאת לזעוק ולומר מעמקי מקום גניזתם – ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה!
ובכך יש להבין את בכייתו של רב הונא כשהגיע להאי קרא 'יִרְאֶה', 'יֵרָאֶה', שאותה ראיה כשגילו את הפרוכת מעל הכרובים וראו את חיבתם לפני המקום, שראו את הפניה שלו ית' אלינו – היא ממשכת עד כיום ורק מתגברת והולכת, ולכן כשהגיע לשם רב הונא, בכה ואמר – רבו שמצפה לראותו… .
והדברים מאירים, שבאותו המקום במסכת יומא בו מלמדים אותנו חז"ל שהיו מגלים את הפרוכת לפני עולי רגלים להראות חיבתכם לפני המקום, שם מלמדת אותנו הגמרא, שבזמן החורבן היו הם מעורים זה בזה – באותו מקום גם מובאת המשנה בשקלים על גניזתו של הארון, והוא ללמדנו הנ"ל, שאותה בחינה של 'ראו חיבתכם לפני המקום' לא נתבטלה, אלא נגנזה.
ועתה נחזור לפתיחת הדברים, כותב הב"ח – "מצאתי בלקוטים כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של ב"ה שהיא עזרה – אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל ולדאוג על חורבן בית המקדש ולבכות במרה…" .
מצד אחד קורע הוא את בגדיו ומבכה במרה על חורבן הבית, ומאידך – משתחווה הוא אל מול פני הארון הגנוז בתחתיות העזרה, שמשם מופיעה האמירה המחיה כל לב ובוקעת כל אוטם לב – 'ראו חיבתכם לפני המקום', כך שאם בזמן הבית היינו משתחווים כנגד הכרובים שנגלו לעינינו מעורים זה בזה להראות חיבתכם לפני המקום, כעת בחורבנה, ובפרט אחר אורך גלותנו, משתחווים אנו גם כן כנגד אותה אמירה הבוקעת בקול רעש גדול בעמקי נשמותינו – ראו חיבתכם לפני המקום!
והוא הוא הקול המעודד והמחזק, הנותן תקוה לגאולה העתידה, לגילוי הגניזה בגלוי.אבינו מלכנו! גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, ויראו כולם את חיבתנו לפני המקום בגילוי הפרוכת מעל פני הכרובים, בקרוב ממש.
[1] ראה רש"י על בבא קמא ג. ד"ה הגלל, ממנו רואים כי לשון 'גילוי' שייכת בדבר שלעיתים הוא מכוסה ולעיתים מגולה.
[2] הערת המערכת: ביאור זה מובא בשם גדולי החסידות, ראה למשל אגרא דפרקא (אות ו):' בשם הקדוש מהרד"ב זצוק"ל שעל כן מצאו האויבים אז את הכרובים כמער איש ולויות (יומא נד ב). הנה אף שזה היה דוקא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (ב"ב צט א), אך להיות כי חייב אדם לפקוד וכו', והבן'. וראה גם אוהב ישראל לשבת חזון.