"כאשר ראיתי שבכל פעם שאני שואל – הוא אומר לי שצריך לחשוש, אבל בכל פעם מנימוק אחר, שאלתי, – סבא, אבל מה באמת? למה לחשוש? חייך חיוך מתוק, ואמר לי, 'לא יהיה כתוב בעיתון כותרת – 'היום נהיה רוב יושביה עליה'…'"
מאמר זה, הנכתב לרגל יום השנה שיחול בחודש אב, יש בו דברים מתורתו הגדולה של מו"ר מרן הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זי"ע. חלק מהדברים נאמרו בשמחת ברית המילה לבני זלמן נחמי' נר"ו, וב"ה שזכינו לקרוא על שם סבא, ויהיו הדברים לע"נ הטהורה.
וכך התחיל הסיפור: כאשר שאלתי את מו"ר הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצוק"ל, האם לדעתו יש לחשוש להחמיר שכבר חל הדין של 'רוב יושביה עליה'[1] לענין חלה דאורייתא[2], מפני שנתבאר בחז"ל שלענין מצוות הפרשת חלה, אין חובה ב'כיבוש' או שאר תנאים, אלא עצם העובדה שיש בארץ ישראל, ואפילו מרוכזים כולם במקום אחד, רוב מעם ישראל, מיד מתחייבים בחלה. כך כתוב בתוספתא (מנחות פ"ו ה"כ) ובגמ' קידושין (מ:), וכעי"ז בכתובות (כה) וזה לשון רש"י על החומש בפסוק המדבר על חיוב חלה (במדבר טו יח) – "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה", כתב שם רש"י: "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה…. אבל זו נאמר בה 'בבואכם' משנכנסו בה ואכלו מלחמה, נתחייבו בחלה". והרמב"ם בהלכות ביכורים (פרק ה הלכה ה) כתב: "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, …ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר 'בבואכם', ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדבריהם, כמו שבארנו בתרומה" (הלכות תרומות פרק א הלכה כו).
והנה, המציאות כעת בארצנו הקדושה היא, שב"ה בלעה"ר נראה בחוש, כי היא מלאה ביהודים מזן אל זן, עד שנהיה מצב בס"ד, שכאן הוא מרכז היהודים שבכל העולם. מפני כך שאלתי קמיה מתי הזמן שצריך להתחיל לנהוג בחומרה של דאורייתא ביחס לחלה, וכפי שמסופר בפתיחת המאמר, הוא אמר לי שלדעתו יש לחוש כבר כעת, ואמר לי נימוק אחד, אלא ששוב שאלתי, ושוב אמר לי והפעם מנימוק אחר, כך ארבע פעמים, ובכל פעם נימוק אחר. כיון שכך, ניכר היה שיש דברים בגו. כיון שחקרתי גילה לי את ה'סוד', שאם אנו נחכה להכרזה רשמית, הרי שבוודאי נכשל, לכן ראוי להרחיק מן התקלה, ולהשמר בעוד מועד, כי עת לחננה כי בא מועד[3].
כעת נראה את הסברות שאמר כל אחת בפני עצמה –
1. כיון שאנו רואים בחוש, שיש בארץ ישראל מליוני יהודים שיכולים להיות רוב יושביה, והבדיקה בארץ היא די מוסמכת, שכל אחד נספר בשמו, וצריך להיות מאושר ע"י הרבנות, משא"כ מה שאנו יודעים על חו"ל הוא רק לפי סקרים שלא בודקים לפי ההלכה[4], גם הבדיקה היא השערה, וגם התוצאות, ולא ברור מי מתוכם באמת יהודים ע"פ ההלכה, ולא עוד אלא שסופרים רפורמים וגיוריהם, ושאר עשרה יוחסין וכל מיני תערובת, כך שאיננו יכולים לסמוך על מספרם [לנתונים ראה הערה[5]].
2. יש לדון האם לרוב יושביה, מצטרפים גם אלו שיצאו מכלל 'עמיתך', ומכיון שבארץ ישראל נמצאים רוב ברור של שומרי התורה והמצוות, הרי הם כבר יכולים להחשב לרוב יושביה.
3. יש לדון בדין 'ביאת כולכם', האם לספור אחד אחד, ורק אם יש חמישים אחוז ועוד יהודי אחד, נחשב הדבר ל'רוב יושביה', או שהכוונה היא שצריך לבדוק איפה עיקר הישוב היהודי בעולם, ואם זה נחשב שהיהודים גרים בארץ ישראל – הרי זו ביאת כולכם שאמרה תורה.
ויותר מכך, מצאנו בדברי הגר"ד קארלין (בשו"ת שאילת דוד בקו' החידושים בעניני שביעית), שדי בששים ריבוא בארץ ישראל כדי להחשב ל'ביאת כולכם', ורצה לדייק כן מדברי רבנו גרשום מאור הגולה (ערכין לב). ואף אם לא נקבל את חדושו הגדול, מכל מקום ישנה סברה לומר, שלא צריך למנות בצמצום, אלא עיקר ההגדרה היא שהיהודים גרים בארץ ישראל.
4. יש לדון שלא סופרים יחידים, אלא מקומות ישוב, דהיינו סופרים רק במקומות בהם גרים יהודים, וממילא סופרים רק את הקהילות, ולא פרטים. ולנידון שלנו, נספור לדוגמא את ניו יורק. פריז ואנטוורפן, אבל לא סופרים את כל נדחי ישראל המפוזרים אחד אחד, ילקטם השי"ת בב"א.
[לפי סברה זו נוכל לפתור אי-בהירות הלכתית שאמורה להיווצר כאשר נמצאים על הקצה של המחצה, שתאורטית יכול להיות שכל חמש דקות יתחלף הגדר – נפטר מישהו בקנדה – דאורייתא, נולד באוסטרליה – דרבנן, מישהו יצא לאסוף כסף בפלורידה וכו'. אך כאשר אין הגדר מתיחס לכל אחד בפני עצמו, אלא 'איפה עם ישראל גר' – הרי זה מיושב שפיר].
חשש עשרת השבטים
נשאלתי, מה עם עשרת השבטים?
תשובה: דין 'רוב יושביה' הוא נושא הלכתי, ואינו עניין למצבים שיתחדשו לעתיד לבוא, ומכיון שלהלכה אין חוששים שהם יהודים כלל, אזי סופרים רק יהודי לפי ההלכה המסורה בידינו, כמ"ש בגמרא יבמות (טז), שגוי שקידש לא חוששים לקידושיו שמא הוא מעשרת השבטים, או כי לא הולידו, או ש'לא זזו משם עד שעשאום גויים גמורים', וכך נפסק בשו"ע (אבה"ע סי' מד סעיף ח).
וכך מוכח בסוגית 'בית שני', שגם לא ספרו אותם כלל. לדעת ר"ת, שבבית שני היה החיוב דאורייתא, כתבו התוס' בגיטין (לו ד"ה בזמן), ע"פ הגמרא בערכין (לב), שלמסקנה ירמיהו החזיר אותם[6].
וגם לדעת הרמב"ם, שסובר שבבית שני היה חיוב חלה מדרבנן, אין זה מטעם עשרת השבטים, אלא רק בגלל אלו שנשארו בבבל, שהיו רוב הקהל, כמ"ש הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כ הלכה ג) – "חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה, שנאמר 'בבואכם אל הארץ' – ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם". והוא מגמרא כתובות (כה) "דתניא בבואכם אל הארץ, אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים, ת"ל 'בבואכם' – בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק". ופירש רש"י "לאו כולהו סלוק – רובן נשארו בבבל, דכתיב 'כל הקהל כאחד ארבע רבוא'"[7].
האם 'רוב יושביה עליה' יכול לחול 'בזמן הזה'?
שאלה נוספת: האם ע"י רוב יושביה א"י מתקדשת מאליה וא"צ בפעולה של קידוש?
תשובה: החזו"א (שביעית סי' כא ס"ק ה) מסביר, כי רוב יושביה במציאות וגם בדין, יכול להיות גם 'בזמן הזה', אלא שלגבי מצוות חלה, מסתפק מרן זלה"ה, שאולי לענין זה צריך תנאי נוסף: "הא דכתב הר"מ דדין תרומה ומעשר כדין חלה לענין תנאי דביאת כולכם, אין השתוותם גמורה, דבחלה קידוש הארץ מתחילה נתהוה ע"י ביאת ישראל לארץ ולכן נתחייבו בחלה בז' שכבשו, ובעליית עזרא, כיון דלא הוי ביאת כולכם כדאמר כתובות כה, לא נתקדשה לענין חלה, ואף אם ישובו רוב ישראל קודם הגאולה העתידה לא יתחייבו מה"ת בחלה, שאין קידוש אלא ע"י מלך או נביא, ומיהו אפשר דקידוש לחלה, כיון דבביאה תלי רחמנא, א"צ מלך ונביא … אבל תרומה … אם ישובו רוב ישראל אף בזמן הגלות תחזור חיוב תרומה מה"ת" (ובערלה א (י"א וי"ד) מסיק החזו"א שאף לחלה א"צ קידוש, ורק יש תנאי של רוב יושביה..)[8].
אולם מה שנסתפק החזו"א, פשיטא ליה לחתם סופר (נדה מו:) שמספיק רק לבוא רוב ישראל ומיד מתחייבים, "דיהושע קידש את הארץ באופן שכל פעם שיצאו ממנה ישראל ויחזרו ויהיה ביאת כולכם יתחייבו בחלה… וצ"ל דכך היה הקידוש מעיקרא, שיהיה הארץ קדוש לכשיהיו כל יושביה עליה … ויש להביא ראיה לזה מדאמר 'יכול בביאת ב' וג' מרגלים', וקשה, וכי אפשר לומר כן, הא בעינן מלך ונביא וכה"ג ואורים ותומים לקדש? …אלא ע"כ צ"ל דקדושת יהושע היה סגי לכשיבואו לשם יתחייבו"[9].
שאלה נוספת: האם בכלל שייך לדון בזמן הזה על מציאות של 'רוב יושביה'?
כמו שראינו למעלה מרן החזו"א נקט בתוך דבריו כדבר פשוט, שרוב יושביה הוא דין שיכול להיות בזמן הזה, וכן מצאנו גם בדברי מרן הגרי"ש אלישיב שסובר, שרוב יושביה יכול להיות ב'זמן הזה', ויכולים להיות לזה אף נפק"מ הלכתיות, שהוא כותב שבא"י יטלו לולב אף בשבת! ובכך מסביר מדוע הביא הרי"ף,דיני לולב בשבת, והרי הרי"ף לא מביא דברים שלא שייכים 'בזמן הזה', וז"ל בהערות למסכת סוכה (דף מא): "הטעם דתקנו לבני ארץ ישראל דאין נוטלין בזה"ז …. דכיון דלבני בבל … גזרו, ה"נ לבני ארץ ישראל, שלא יהיו אגודות אגודות… ומבואר בראשונים דבזמן הבית דעיקר ישראל היו בארץ ישראל, א"כ לא הוי אגודות אגודות, כיון דהעיקר כאן, ולא עקרו משו"ה דאורייתא, אבל האידנא שנפוצו בהרבה מקומות יש כאן אגודות, וא"כ לפי"ז האידנא אי יתקבצו כל ישראל ועכ"פ רובם, נמצא שלא יהא טעם דאגודות, והדרא לקמייתא דנוטלים בשבת, וא"כ יש נ"מ …גם לזמן הזה".
אם כן מצאנו שני נביאים בסגנון אחד, ש'רוב יושביה' אינו דין התלוי בגאולה העתידה [ובודאי שלא צריך בשביל זה את עשרת השבטים].
אך זה צ"ע, כי במנחות (ל אות ה) נראה מדברי החזו"א, שרוב יושביה מפקיע מ'זמן הגלות' ו'גזירת הגלות', וז"ל כשבא לבאר מדוע עזרא עשה למזבח 'חינוך' כשחזרו – "מ"מ כיון דהיה חרב ע"פ ה' וגם פקעה קדושת הארץ, והרבה מצות תלויות בכל יושביה עליה והרבה תלויות במזבח, כשחרב וחזר חשיב כחדש לענין חינוך [ואפשר דבזמן הגלות פקעה מצות תמידין ולא מחמת אונס אלא זו בכלל גזירת הגלות וכדכתיב 'ולא אריח בריח ניחחכם']". ונראה מדבריו, שמה שכותב בהתחלה שיש מצוות התלויות ברוב יושביה, הוא מה שכותב בסוגריים שאפשר שיש פטור של 'ולא אריח' וגו', וממילא מתברר, שפטורין הבאים מחמת הגלות – מתבטלין בזמן שיש 'רוב יושביה', אלא שהוא מסתפק אם יש בכלל פטור כזה, או שזו רק קללה, וכבר האריכו בזה[10].
ואף הגריש"א כתב כן בהערות (חולין דף נ), שרוב יושביה עליה יש בו גדר מחייב של בית המקדש ומזבח וקרבן פסח, ואף נתפרסם משמו, שאף שמצד הדין אפשר להקריב גם בלי רוב יושביה, ואף שיש פתרונות לכל השאלות ההלכתיות, מ"מ יצליחו רק כשיהיה רוב יושביה עליה[11].
וההסבר לכך שרוב יושביה מבטל את קללת 'ולא אריח' הוא, כי קללה זו היא חלק מהקללה שלא יגורו בארץ ישראל – "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם והשמתי אני את הארץ" (ויקרא כו). כאשר אין 'השימותי את הארץ' ואין 'עריכם חרבה' – אין גם 'ולא אריח'! וביחזקאל (כ) כתיב – "בריח ניחח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות", ובתהילים (נא) – "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק". וכן בכל מקום בתפילה, סדרו חז"ל 'שתעלנו לארצנו – ושם נעשה קרבנות חובותינו' וכו'. וכן כתב בספר עבודה תמה (פ"ה ע"ד ד"ה אח"כ)[12].
ומצאנו לאחד מרבותינו הראשונים בעל ספר החינוך שסבר, שהמבחן היחיד שיכול לשנות הוא מבחן 'רוב יושביה' – את המילים המפורשות הוא כותב במצוות בית המקדש, (סוף מצווה צ"ה) אך לשיטתו הוא הדין גם לכל הקורבנות וכל מצוות הגאולה והציבור, שהוא כותב בהם הגדרה חדשה 'בזמן הבית' – וכוונתו בזמן הראוי לבנין בית, והוא זמן שרוב יושביה עליה, וכמו שמוכח בהקדמתו![13]. יוצא, שההגדרה היחידה לדבריו שמחלקת בין המצבים, היא רק 'רוב יושביה עליה'. וכן נראה הגדרת הרמב"ם בגדר 'גלות', שכתב בחלה כנ"ל – "חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא", ורואים שזמן כמו עלית עזרא גם נקרא 'בזמן הזה'. וראה הגדרתו בעניין 'גלות' בהלכות תשובה (פרק ט הלכה א) – "מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב, ומלחמה ושלום, ומלכות ושפלות, וישיבת הארץ וגלות … ושאר כל דברי הברית". הרי שדעתו, שההפך מ'גלות' הוא ישיבת הארץ.
אלא ע"כ י"ל בדברי החזו"א, שיש שני סוגי גזירת גלות, האחד הוא חיסרון מלכות ונבואה, ומילואה הוא 'גאולה העתידה', ונפקא מינה לדברים שצריכים קידוש חדש, והשני הוא חיסרון ישיבת ארץ ישראל, ומילואה יכול להחשב גם 'בזמן הזה', ונפקא מינה לדברים שכבר קדושים וקדושתם עומדת תמיד, אלא שהם מחוסרי מעשה של ישיבת ארץ ישראל, כמו קורבנות[14] וחלה, וכל התרומות והמעשרות לדעת הרמב"ם, ובית המקדש לדעת החינוך.
מסקנה: זה ממש חשוב לבוא לארץ, כל אחד! ירגיש את עצמו שיכול להיות שהוא, הוא זה שעושה כאן 'רוב יושביה עליה'[15]! פעם ראשונה, מאז גלות עשרת השבטים, יהודי, אל תוותר על זה[16].
[1] אמנם לשון הגמ' (כתובות כה.) הוא 'ביאת כולכם' אבל כבר כתב הריטב"א שם שה"ה לרוב ישראל, וכ"פ בדרך אמונה (ביכורים פ"ה סקכ"ח).
[2] ונ"מ לענין הכרעה בספיקות, כגון ב' עיסות שאין בהם כשיעור האם השולחן מצרפן שהשו"ע (שכה א) פסק לקולא מפני שהוא דרבנן.
[3] ובאמת זה היה אצלו דרך חיים, לא להצמד אף פעם לקצה ההלכתי, תמיד להתרחק מהתקלה, והוא הנקרא בלשון רבותינו 'ירא חטא'.
[4] וכן כתב להדיא הגר"י אפרתי בקובץ הליכות שדה (197 כסליו תשע"ז עמ' 8) שהיות והלמ"ס סופרים מתבוללים וכו' הרי שלפי חשבונם כבר בשנת תשע"ד, היינו 'רוב ישראל על אדמתן'!
[5] נביא בקצרה חלק מהנתונים: כיום ב"ה גרים בארץ ישראל יותר מ-7 מליון ו-250 אלף יהודים כ"י המנויים בשמותם במשרד הפנים, לא כולל היהודים שאינם רשומים, שזה עוד אלפים רבים. לפי הלמ"ס לאורך מחקרי השנים האחרונות, יהודי חו"ל מונים קצת יותר מ-8 מיליון, כאשר מעל 6 מיליון בארה"ב! הגידול השנתי של היהודים בארץ הוא כ-2% כ"י. לפי פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, הנחשב למומחה הגדול בתחום, יש מספר הבדלים בולטים בין היהודים בארץ הקודש ליהודים בגולה – האוכלוסיה בארץ צעירה ובחו"ל זקנה, האוכלוסיה בארץ מובילה ביחס לעולם המערבי בילודה גבוהה, בחו"ל היא מובילה בילודה נמוכה! בארץ נישואים עם יהודים – ובחו"ל רח"ל אחוזי התבוללות עצומים, עד 95% במזרח אירופה! מעל 60% בארה"ב, כמו כן לארץ יש עליה הרבה יותר מירידה, ב"ה.
במסמך של ד"ר א. אליהו ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, יש מספר מסקנות.
ההבדלים [בספירת מספר היהודים] בין ההערכות נובעים מהגדרות שונות של הזהות היהודית. [כמובן, אותנו מענינת רק ההגדרה ההלכתית, כך שהחשש להסתמך על בדיקות אלו – גדול].
בארה"ב בין 37% ל 29% רפורמים. 13%- 17% קונסרבטיבים. אורתודוקסים [שמרנים ומודרנים ביחד] – 10%-9%. השאר חילונים. מספר המזוהים ללא דת הולך וגדל ככל שהגיל יורד – 16% בגילי 65 ומעלה, לעומת 40% בגילי 18–29. ע"פ הערכות, עד שנת תש"צ, יגיעו גם לפי ספירתם לרוב יושביה בארץ.
[6] ובסנהדרין קי נחלקו תנאים, האם בכלל עתידין לחזור אפילו לעתיד לבוא. וכתב שם רש"י ז"ל: "ואית דמפרשי עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא היינו לימות המשיח, שלא יקבלם משיח עם שאר גליות לפי שספרו בגנות ארץ ישראל… ובדבר הזה נענשו מרגלים". ולפי"ז תובן הגמרא (כתובות כה) שהו"א ששנים או שלושה מרגלים יחשב 'בבואכם', קמ"ל 'ביאת כולכם', ולכאורה לא מובן מה רצו משנים או שלושה 'מרגלים'? ואפשר לומר, שלגבי עשרת המרגלים אין הוה אמינא שהם נחשבים לישוב א"י לפי שסיפרו בגנותה, ומסתפקת הגמרא האם די בשני מרגלים – יהושע וכלב, אע"פ שמעולם לא התכוונו להתחיל לכבוש, רק לרגל, או שצריך גם את המרגל השלישי. שהוא פנחס שבא עם כלב בתחילת ספר יהושע, על מנת שאם יוכלו יכבשו לבד, כדאיתא בבמדבר כא – "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנתיה' וכתב רש"י – "המרגלים לכדוה. אמרו – לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם", ואכמ"ל.
[7] וכך ביאר בחזו"א (שביעית כא ס"ק ה) את הרמב"ם.
[8] וכך אף הסיק למסקנה לעניין מעשרות ושביעית (שביעית סי' ג אות טו): "דבאמת קידש עזרא אע"ג דלא היו כל יושביה עליה, ואם יבואו כל ישראל א"צ קידוש אחר, וכן לעתיד א"צ קידוש אחר".
[9] וכדברי החת"ס, כך מתבאר גם מדברי המבי"ט בספרו קרית ספר (ריש הל' תרומות).
[10] ולהלכה כתב החזון איש (אהע"ז סימן ב אות ז) – "לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל", ולא הזכיר שזה תלוי בריח ניחוח [אמנם הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא כו לא), חילק בין שאר הקרבנות לפסח, שכיון שלא נאמר בו 'ריח ניחוח', קרב אף בזמן הגלות], והכס"מ בהל' בית הבחירה פרק ו כתב, שבית המקדש קדוש גם בזמן הגלות, "שמא בזמן החורבן יותן לנו רשות להקריב" וכ"ה במנח"ח צ"ה.
[11] נדפס בקונטרס ע"י ת"ח מישיבת מיר, ואיני מוצאו כעת, וברוך שישיב לי אבידתי.
[12] ועיין מאמרי 'אבלות על החורבן בזמן הזה' – קדושת ציון מנחם אב תש"פ.
[13] ושיטת החינוך צריכה פרק נפרד אי"ה, ומ"מ צ"ל שהוא סובר שגדר 'רוב יושביה' הוא כאחד הפירושים המצמצמים לעיל, שהרי מצינו שבבית שני שבאו רק מ"ג אלפים כבר היתה עליהם תביעה מדוע לא בנו ביהמ"ק – וראה בהע' הבאה.
[14] קרבנות ומקדש לא צריכים נביא, אלא עצם החזרה לארץ מחייבת אותם, וז"ל הרד"ק (חגי א) – "והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבנין … והיה להם לדעת כי לא לחנם העלה הא–ל מהגולה, ואעפ"י שלא אמר להם הנביא, עדיין היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר".
[15] וכמובן, גם לפרות ולרבות בא"י, חוץ משאר מצוות התלויות בה. אמא, אולי ילד זה, שאת כה מצטערת עליו, הוא הנסיך של 'רוב יושביה'? – כתמר אשת יהודה שהיתה מטפחת ואומרת 'גואלים אני מעוברת'.
[16] 'ביאת כולכם רוב יושביה עליה' – בגימ' 'יבשו ויסגו אחור כל שנאי ציון'.