מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ" (ישעיהו ס"ו, ח').
זאת היתה תחושתי כאשר ישבתי ב"ועידה הארצית הראשונה של אגודת קדושת ציון". מי מלל ומי פלל לראות כדבר הזה. אמנם לא רבבות היו שם, אף לא אלפים, כי אם כמה מאות יהודים חרדים ושלמים אשר באו להכריז ולומר בעצם נוכחותם "ה' ימלוך לעולם ועד", יהודים אשר באו מתוך ביהמ"ד כדי לומר לכל מי שנשאו לבו להטות את אזנו לשמוע – "הקב"ה יוצר כל הארץ הוא, ברצונו נתנה לאומות העולם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ברצונו נטלה שוב כאשר חטאנו לפניו, וברצונו השיבנו אליה ברוב רחמיו כאשר עלתה מחשבה לפניו".
לא נשמעו נאומים חוצבי להבות אש, אף לא הכריזו על הקמת תנועה פוליטית חדשה, ואפילו לא קראו להתקוממות עממית או שביתת רעב… אך הרוח היתה אחרת! רוחו של כלב בן יפונה הקניזי אשר מלא אחרי ה', רוח של אנשים אשר באו לומר בפה מלא: "טובה הארץ מאד מאד!!". נכון, המרגלים אמרו שאף הם נשלחו ע"י משה רבינו בכבודו ובעצמו, לא זו בלבד אלא יהושע וכלב היו מיעוט שאינו ניכר לעומתם, אך הם לא נרתעו, ובמסירות נפשם אמרו בעוז: "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ".
רוח חדשה היתה זאת, אולי לא הרוח המוכרת לנו בדרך כלל, אך רוח זאת לא אנו חידשנוה, לא מלבנו יצאה, כי אם מלבו הטהור של רבינו הגר"א זיע"א, אשר גילו לו מן שמיא כי הגיע עת שתחפץ, ואין לנו רשות להתמהמה. המילים המפחידות "אתחלתא דגאולה" לא מבית מדרשם של ה'מזרחי' יצאו, כי אם מבית מדרשו של רבינו הגר"א, כתובים הם במכתב משנת תקצ"ז שנים רבות לפני קום המדינה, שנים רבות לפני שהעיז מישהו לומר כי הסטרא אחרא מנהל את עניני הארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. מכתב זה אינו טמון בבית גנזי, לא שמעתי עליו עד מפי עד מפי עבד וכו', מכתב זה גלוי הוא לעין כל, מצולם בהגדלה ועומד בגאון בפתחו המרכזי של ביהנ"ס "חורבת רבי יהודה החסיד" בעיה"ק ירושלים תובב"א, על מכתב זה חתומים גדולי הישוב היהודי שהיה כאן באותו הזמן שנים לא רבות אחרי שעלו לכאן חברי השיירה הראשונה של תלמידי הגר"א.
אמת, אין אנו צריכים למכתב זה, רוח זאת מוכרת היא לכל מי שזכה לפגוש את זקני ירושלים, כולם ידעו שהגר"א לא שלח את תלמידיו לארץ ישראל כדי להלחם ב"ציונים", הוא לא שלח אותם לארץ מוכת מגפות ועמוסת ישמעאלים מפאת מצוקת הדיור בכפר "שקלאוו" וקריותיה, או מפאת מיעוט התורה בעיר וילנא ופרבריה, הוא שלח אותם כדי להיות "ציונים"! לא "ציונים" אשר השתמשו בארץ ישראל כדי להיפטר מעול תורה ומצות, לא ציונים אשר עשו את ציון קרדום לחפור בה כדי להעביר את ילדי ישראל על דתם, כי אם עבדי ה' יתברך אשר נשלחו לנקות את הפלטרין של מלך מהאבק שהצטבר בה כביכול, לאחר מאות שנות שיממון. עבדי ה' אשר באו להגשים את חזון כל נביאינו אשר הבטיחו לנו נאמנה כבר לפני אלפי שנים: "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". (זכריה ח' ד' – ה'). דברים אלו ידועים היו לכל זקני ירושלים, ועדיין שמורה המסורת אצל צאצאיהם.
אך דא עקא, חוצפא יסגא, פושעי ישראל אשר במשך כל שנות הגלות השתדלו לקיים בהידור את מאמר המשורר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". (תהלים ק"ו, ל"ה) ניסו לשכוח את ארץ חמדה אשר משם גלו. והנה לפתע קמו ברוב חוצפתם והחליטו לשוב לארץ אבותיהם, לא על מנת לקיים את מצותיה, לא על מנת לשוב אל אלוקיהם בכל לבבם, אלא על מנת שיוכלו ליצור "עם חפשי מן התורה" "עם חפשי מן המצוות"! ויראו גדולי הדור כי סכנתם עצומה, היו כרשע שהשעה משחקת לו, ויגזרו אומר בחכמתם כי לעת עתה לא יועיל כנגדם דבר, כי אם הפירוד המוחלט מהם ומהמונם. אכן אם יצטרפו עמם אולי יעלו בידינו הישגים כלשהם, אך הדבר הראשון במעלה הוא ההשתעבדות המוחלטת לרצונו ית', וכיון שראו בחכמתם שזהו רצונו, לא עמדו בפניהם געגועיהם העזים לארץ ישראל וחשקתם הגדולה לפעול גדולות ונצורות למען מולדתנו, ויגדרו גדרים רבים למען אשר לא יצליחו אותם ערלי הלב לקלקל אותנו ברוחם הגסה, ובדתם החדשה.
אך היו אנשים אשר לא הבינו את דבריהם של חכמינו, ויחשבו כי גדולינו אינם אוהבים את ארץ ישראל ח"ו, חשבו כי רבותינו אהבו את הישמעאלים יותר מאשר אהבו את ישראל, ויגבבו דברים אשר לא כדת על ה' ועל תלמידי החכמים, כאילו לא עלו תלמידי הגר"א כדי לקרב את הגאולה, כאילו לא רצו גדולי הדורות הקודמים להקים כאן בארצנו שלטון תורני, וכביכול אף הקב"ה בעצמו אין דעתו נוחה משיבת בניו לחיק ארצם. נוספו לכך אנשים ידועים מיוצאי הונגריה אשר כבר אבות אבותיהם נלחמו בכל כחם ברבינו הגר"א ובתלמידיו אשר רצו להקים שכינה מעפרה, ויבואו האנשים ההם ויאמרו, הרואים אתם? אף רבניכם חזרו והודו כי זקינינו צדקו מרבכם הגר"א רח"ל, אף אתם מודים על כרחכם כי לא הקב"ה השיב אתכם לציון אלא השטן, עפ"ל.
וברבות הימים קנתה דעה מקולקלת זאת שביתה בלב הרבה מעמי הארץ, וכמעט קט היה נשכח מלב כל, מה שהנחיל לנו רבינו הגר"א בדרכי החזרת השכינה לציון, ובדרכי הפעולה בקיבוץ גלויות וישוב הארץ, והשבת אנשי אמנה לעיה"ק ירושלים, ככל המסורת הידועה אצל כל תלמידי הגר"א וצאצאיהם, וכתוב עלי ספר בכמה ספרים שכתבו אנשי אותה התקופה ונכדיהם, כגון ספר "חזון ציון", ו"מוסד היסוד" ועוד. ויאמרו אותם האנשים אשר ידעו את "ההשקפה האמיתית" של גדולי ישראל, כי לא מרוח קדשו של רבינו הגר"א יצאו הדברים אלא נתחדשו אח"כ ברבות השנים. על כן אני שולח אותם לביהנ"ס "החורבה" אשר בירושלים הבירה, שם מופיע צילום של המכתב המקורי שנכתב כבר בשנת תקצ"ז, ושם כתוב שחור על גבי לבן: "כי לולא ה' חפץ בנו, לא הראנו את כל אלה, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, סימנא מילתא היא, אתחלתא דגאולה"! מפורש עלי ספר כתוב שם: "ובאתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר התערותא דלעילא"! זאת היא רוח הגר"א ותלמידיו ואיש לא יוכל להכחישה!
כאשר ישבתי בכינוס הרגשתי כי לא עוד! איש כבר לא יוכל לשכתב את ההיסטוריה! אין אנו צריכים להתנצל על כך שאוהבים אנו את ארצנו הקדושה, אין אנו צריכים להתבייש בכך שרוצים אנו את התרחבות הישוב, ולא יתכן שלא נעשה את כל אשר לאל ידינו, כדי לרומם את קרן התורה הקדושה בארצנו, ולכונן בה בסופו של תהליך שלטון תורני הכפוף אך ורק לחוקי התורה הקדושה, אשר היא משוש חיינו ומחמד ליבנו, ואילולא היא אין לנו חיים.
לכינוס זה לא באו קומץ יהודים ממורמרים כדי להביע התמרדות כנגד גדולי ישראל, אף לא היה זה כינוס של חלושי יראת שמים אשר באו להכריז כי ארץ ישראל חשובה יותר מכל התורה. באו שמה אברכים מופלגים ותלמידי חכמים גדולים, אשר הגיעו לשם היישר מבית המדרש, כדי להכריז כי אנו עם ה' ועבדיו, אנו מנהלים את כל חיינו על פי התלמוד הבבלי כפי שנתפרש לנו ע"י רבותינו הראשונים והאחרונים, אנו מלמדים את בנינו את כ"ד כתבי הקודש עם פירושי רבותינו המקובלים מדור דור, ולא יתכן שבכל מה שקשור לארצנו הקדושה נכפיף את דעתנו בפני לבלרים קלי דעת אשר שמשו ולא קראו ושנו, ובשיתוף עם עתירי הון מארץ העמים רוצים לקעקע את הזיקה התורנית לארץ ישראל.
בכינוס זה ישבו יהודים יקרים אשר התורה משוש ליבם, אמונים הם על ציות מוחלט לגדולי ישראל, ולא יכלו לראות כבלע את הקודש, כאשר בעלי השקפה למיניהם מנסים להשכיח מעם הקודש את השליחות החשובה שהטילו עלינו רבינו הגר"א זיע"א ואחריו כל רבותינו מצוקי ארץ הנצי"ב מוואלוז'ין, הגרא"ז מלצר, ועוד ועוד. לא כינוס של מרד היה זה, כי אם כינוס של ציות, ציות לאלוקינו ולתורתו, ציות לחז"ל ולדבריהם, וציות מוחלט לדרכם של רבותינו בדורות האחרונים אשר הורו לנו את הדרך נלך בה ללא כחל ושרק. אכן הצלחנו להוכיח כי אהבת ארצנו אינה כרוכה באהבת הרשעים. הרצון להקים בארצנו את שלטון התורה, אינו כרוך בנסיון לפרוק מעל צווארנו את עולם של גדולי ישראל. אדרבה! בדרך התורה נלך באש ובמים, אף אם קומץ הסיקריקים שקראו לנו בבוז "ציונים" – יהפוך למלא חופנים, ואף אם במקום "מגה-פון" אחד יביאו שנים, ואף אם ירססו עלינו גז פלפל לעינים, ואף אם יאמרו שאנו מטמאים את ירושלים, אנו בדרכנו נלך, לא נכנע ולא נוותר על קוצו של יו"ד מתורתנו הקדושה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה.
הכינוס אמנם הסתיים, אך מחובתנו לקחת איתנו רוח זאת לכל אשר נלך, רוח קדושה זאת חייבת לפעם בגאון בלב כל יהודי חרד, רוח של אהבת ה', רוח של ציפיה ליום בו נזכה לראות עין בעין בשובו אל נוהו. אמנם אין לנו הממון שיש למתנגדינו, אין אנו יכולים להפיץ קונטרסים בכל רחבי ארצות הגלות ולבאר כי סר פחד ג' השבועות מעלינו. אך דברינו דברי אמת הם, וסוף האמת להתברר לעין כל. חובתנו היא להאמין בכל לבנו בצדקת דרכנו, וע"י כך נוכל להעביר את המסר הלאה והלאה עד שהצפיה לישועה בצורה מוחשית ממש תהפך לנחלת הכלל. וע"י שנקיים מקרא שכתוב: "נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹקִים סֶלָה" (תהלים פ"ז, ג') נזכה שיקוים בנו במהרה: "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (שם ה'), וכמו שאמרו בכתובות (ע"ה.) – "א"ר מיישא אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".
ואסיים בקריאה של חיבה לכל אחינו בני ישראל המצפים לראות בבנין אריאל, אל תשאירו את הציפיה עמוק בלבבכם, השתדלו והרבו תפילה ובקשה, לפני מלך א-ל רם ונישא, שיגלה עלינו שכינתו במהרה, ולחצרות קדשו נבוא ברינה. וקיימו מקרא שכתוב: "וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ" (ישעיהו ס"ב, ז'), במהרה בימינו אמן ואמן.
